ידענים: היסטוריה של עם ישראל

מאת 10 באפריל 2017 23 תגובות

 רשימה זו באה להציג הנחה, אולי חדשנית משהו, בעניין המזוזות שעל דלתות ישראל. הכל החל בסימן דם הקרבן ערב יציאת מצרים (על פי המקורות), עבר לכתיבה כלשהי בצידי שערי ההיכל, משם לצורה לא מוגדרת בפתח היכל המקדש של הבית השני ולמגורי היהודים שלאחר החורבן כמין סגירת מעגל היסטורי.

מזוזה בארצות הברית. ממתי חלה חובת קביעת המזוזה בבתי ישראל בעידן הקדום, שהרי הארכיאולוגיה כלל אינה תומכת בכך. אולי התשובה לכך תימצא בעידן מאוחר, רק מן המאה השמינית לספ' בתקופת הגאונות, שאו-אז נמצאו עדויות על כתיבת קלפי מזוזה. הדעת נותנת כי העניין התעורר אי-שם לאחר חורבן הבית השני, כאשר חפשו המנהיגים מימי רבן יוחנן בן זכאי ואילך מקדמים שונים לתחושת הביטחון של הציבור ביהודה, ואולי-אולי בקשו להרגיל את הציבור היהודי למצב של העדר מקדש. צילום: retardstrength.net / Wikimedia.

מזוזה בארצות הברית. ממתי חלה חובת קביעת המזוזה בבתי ישראל בעידן הקדום? שהרי הארכיאולוגיה כלל אינה תומכת בכך. הדעת נותנת כי העניין התעורר אי-שם לאחר חורבן הבית השני, כאשר חפשו המנהיגים מימי רבן יוחנן בן זכאי ואילך מקדמים שונים לתחושת הביטחון של הציבור ביהודה, ואולי-אולי בקשו להרגיל את הציבור היהודי למצב של העדר מקדש. צילום: retardstrength.net / Wikimedia.

נפתח בתמיהה מסויימת, לכאורה כמובן, שעשויה להיות מוסברת לאור המשך הדברים, ותמציתה – העדר כל סימן פיזי – בכיתוב, בחריטה או ב"בית מזוזה" פנימי או חיצוני – ביהודה ומחוצה לה לא בתקופת הבית הראשון ולא בשני, אלא בעידן מאוד מאוחר אי-שם במאה השמינית-תשיעית לספ', מה שמרוקן מכל תוכן ומהות את קדושת המזוזה מדאורייתא ואף מדרבנן, ושלא לדבר על מנהגים פסאודו-פגאניים כמו נישוק מזוזות וכיוצא באלה.

נפתח במקור הקלאסי, המקראי, של ספר שמות, "דקות" אחדות לפני "צאת בני ישראל" ממצרים, וזה לשונו: "ולקחו מן הדם (דם השה שנטבח) ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו (את השה) בהם" (שמות יב 7). ועניינו בהמשך – "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות ופסח יהוה על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שם 23-22).

הסימון הדמי הנ"ל והוא בלבד, ולא מבנה מיניאטורי כלשהו על הדלת, אולי יש בינו לבין פרשת עקדת יצחק, קרבן האיל והמלאך הגואל קשר אטיולוגי, מיתולוגי, נוצר איפוא כדי שהמלאך המשחית יבחין בין בתי ישראל לבין בתי המצרים – מי לחיים ומי למוות. אלא שנותרנו עם הבעיה: מהי אותה מזוזה? מהן אותן שתי מזוזות? מדובר על משטח מאונך משני צידי המשקוף הצדי המהווה ציר לשתי הדלתות, ולא כפי שמקובל כיום להציבו מימין לדלת, על המשקוף. ובכלל מדובר במקורו על סימן דמי, ללא הקשר למין מבנה, בית מזוזה המקובל כיום. ואכן לא בכדי נגזר השם "מזוזה" מהתיבות "זז", "הזזה", "מזיז" בהקשר לפתיחת דלת ולסגירתה. זאת ועוד הרי רציעת אזנו של העבד בוצעה אל המזוזה, אל משקוף הדלת. ולא נחשוד כי קיים קשר כלשהו בין "מזוזה פולחנית" לבין אקט הרציעה, אלא אם כן מדובר על המשטח הקרוב לציר הדלת.

נוצר כאן משהו ריטואלי, פולחני, שנועד לסמן למלאך המשחית, שלוחו של האל, מי גר בבית, בני ישראל או מצרים. והרי אין האל ושלוחיו זקוקים לסימונים, ובפרט שעל פי הסיפור התנהלה יציאת מצרים ביוזמתו של האל, במצוותו ובברכתו. פרשה זו בקשה להנציח את הזיקה בין האל לבין בני ישראל בבחינת אמונה בחרדת קודש. כמו כן הדעת נותנת כי סיפורים לגנדריים מסוג אלה נתחברו בתקופה מאוחרת, ואפילו מאוחרת מאוד, כדי ליצוק מזיגה של חרדה מן האל מחד ואמונה כי בידו להציל את בני ישראל מאידך. ואכן המקרא מעיד על כך במפורש: "והיה היום הזה לכם לזכרון, וחגותם אותו חג ליהוה לדורותיכם חוקת עולם תחגהו" (שמות יב 14).

האם יש במסקנה הבאה משום הזיה היסטורית, אינני בטוח שאיננה הזויה כלל ועיקר. ידוע בתרבויות עתיקות, מסופוטמיות מזה ומצרית מזה, שהתמרחות בדם בזיקה להוויה פולחנית, בקכנלית כלשהי, שהרי זהות צבע טבועה בדם מזה וביין מזה, הינה חלק אינטגראלי מהפולחן האישי והקהילתי ובזיקה לשחיטת כבשים ועיזים. והבה נפעיל היגיון מוצק: באם, על פי הכתוב, על אף היותו מסורת לגנדרית, התכוונו בני ישראל לצאת ממצרים בחשאי, ללא רעשים מיותרים וללא סימנים "מרשיעים", אזי מדוע הצטוו הללו למרוח את מזוזות דלתותיהם בסימני דם שעלולים לעורר סימני שאלה בקרב שכניהם הלא-יהודים? אלא אם כן מדובר על עריכת טקסי קרבן מקובלים, מגואלים בדם, מה שעלול להרחיק כל חשש וחשד בקרב שכניהם. זאת ועוד, אף תאריך היציאה ממצרים בהקשר זה הינו מעניין – באמצע החודש, כשהלבנה במילואה, והרי מועד זה נוגד כל מבצע חשאי בשל תאורת הירח המלא, אלא אם כן נקשר מועד זה בחגיגות פסאודו-בקכנליות כמקובל בציביליזציות הקדומות, ששחיטת בהמות ופרצי הדם היו חלק אינטגראלי מהן. ואולי-אולי סימן הדם נכרך במכה הראשונה שהוטלה במסגרת עשר המכות והיא מכת הדם.

תנא דמסייע ולו בעקיפין לטיעוני הנ"ל, ה"הזוי" מצוי בספרות החיצונית של ימי הבית השני, ובמקרה זה בספר היובלות (מט, 6.9), שם מתאר המחבר את פסח מצרים, שישראל ישבו ואכלו את הפסח ושתו יין, והללו ואמרו שיר. וכך בספר חכמת שלמה (יח, 9) ובתוספתא פסחים (ח, 22) – "פסח מצרים טעון שיר ופסח דורות טעון שיר".

לא בכדי ועד ימינו אנו רווי סדר הפסח בשירים ובלחנים, שמקורו באותה יציאה ממצרים שנעשתה בטקסי קרבן מעט פגאניים. זאת ועוד, האפיקומן הידוע במקורות חז"ל ומוצא ביטויו בהגדה בנוסח של "ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" (פסחים י' 8). האפיקומן מקורו מהיוונית ועניינו משתאות וחנגאות של הצעירים (ועל כך פרסמתי בזמנו מאמר ב"הידען"), כשהמקור, כך דומה, באותה התקהלות ווקאלית ואולי אף בליווי אינסטרומנטלי של יציאת מצרים, כשהדם מילא בה מקום מרכזי.

איור משיחת דם קורבן הפסח לפני מכת הבכורות. מקור: Wikimedia.

איור משיחת דם קורבן הפסח על המשקוף לפני מכת הבכורות. מקור: Wikimedia.

ונמשיך במובאות המקראיות. בספר ויקרא, פרק כמעט כולו עוסק בעבודת הכוהנים במקדש וכיצד היו מתיזים את דם הקרבנות על המזבח ואין מדובר על זבל ופסולת. תופעות אלה, מקודשות פולחנית, מוצאות ביטוי גם בהמשך הפרקים עד פרק יט. משה למשל מזה את דם הקרבן על ארבע קרנות המזבח לא רק של פר החטאת אלא גם של האיל השחוט. ועוד זאת – "ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אוזן אהרון הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית. ויקרב את בני אהרון ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית ועל בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית ויזרוק משה מן הדם על המזבח סביב" (ויקרא ח' 24-23) וכל זאת כדי לקדשם, ואם תרצו בהקשר לדם על המזוזות והמשקוף, כדי להבדילם כקדושים. אך עם זאת הדם נשאר דם והקשרו הפולחני, מיתולוגי, גם בזיקה לצאת ישראל ממצרים, ברור מאליו, מה שמייתר את סיבת מריחת הדם לנווט דרכו של המלאך המשחית, ובהתחייכות מה – ה-waze  דאז.

לפני פטירתו נשא משה את שירתו לפני העם, ובאחד הטורים הושר כי "ודם ענב תשתה חמר" (דברים לב 15). נכון שמדובר פה בלשון אליגורית, אך עם זאת השימוש בתיבת דם משמעותי לטעמי.

בספר דברים (ו' 9-6) קיימת התייחסות שונה, חדשה משהו, אל המזוזה, ככתוב – "והיו הדברים האלה (מתוך הפסוקים 5-4 "שמע ישראל, יהוה אלוהינו יהוה אחד. ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך") אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".

אין חולק על כך שספר דברים נכתב בתקופה מאוחרת, אולי אף ברפורמה היהוויסטית של יאשיהו (שלהי המאה השביעית לפנה"ס), מי שביקש למרכז את הפולחן למקום אחד, קרי למקדש בירושלים ולהאדיר את שמו כמוביל התהליך הצנטרליסטי ביהודה. אם כן בדורו ושמא מאוחר יותר, בתחילת ימי הבית השני. בכל מקרה ההוראה היא כתיבת שני הפסוקים הללו על משקוף הדלת, כשבשלב זה אין מדובר על המשקוף הביתי, אלא, כפי שמיד נראה בהמשך על המשקוף ההיכלי. בינתיים לא מצויין טעם הכתיבה מעבר להוראת השינון. אין כל התייחסות לתנועה פיזית כגון העברת היד על פני הכתוב או כל פעולה ריטואלית אחרת.

בספר שופטים מסופר על גבורתו של שמשון בעזה בזה הלשון: "… ויקם בחצי הלילה ואחד בדלתות שער העיר (עזה) ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו …" (שופטים טז 3). המזוזות שבכאן מייצגות את צירי הדלת, ללא כל קשר לאביזר אמוני כלשהו ובוודאי שלא בהקשר יהוויסטי כזה או אחר.

האם מופיע ההקשר ההיכלי בספר שמואל א' (א' 9): "ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחר שתה ועלי הכהן יושב על הכסא, על מזוזת היכל יהוה (בשילה)"? או שמא "מזוזת ההיכל" מצביעה על אזור המפתן, סמוך מאד למשקוף, לציר השער. וכך נקרא אצל ישעיהו (נז 8): "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך, כי מאיתי גלית". אף כאן קשה להבחין בין ההקשר הפולחני לבין זה המיקומי – "אחר הדלת"?

בספר מלכים א' מתואר מבנה המקדש שבנה שלמה לפרטיו, ולמשל – "ואל פתח הדביר עשה דלתות עצי שמן האיל מזוזות חמישית (משטח הדלת)" (ו' 31), "וכן עשה לפתח ההיכל מזוזות עצי שמן מאת רביעית" (שם 33).  וכך נהג שלמה בבית יער הלבנון. כלומר ההקשר המהותי ובמיוחד הפיזי, כרוך במבנה מקודש ולא בבית פרטי. וכך עולה באופן ברור מן המקורות הבאים.

כך למשל נאמר בספר משלי כי "אשרי אדם שומע לי (לאל) לשקוד על דלתותי (של מקדשי) יום-יום לשמור מזוזת פתחי" (משלי ח 34), כשההקשר ההיכלי-אמוני לא כל כך ברור, מעבר לציון הפשוט, הפשטני, הויזואלי.

אף אצל יחזקאל בבואו לתאר את פרטי המשכן קשה להבחין בין הצד הפולחני לזה המיקומי, אך בכל מקרה השיוך להיכל הקודש ברור. באחד מפסוקיו רשום כי "ולקח הכהן מדם החטאת ונתן אל מזוזת הבית (ההיכל) ואל ארבע פינות העזרה למזבח ועל מזוזת שער החצר פנימה" (יחזקאל מה 19). וכאן, בהקשר של "דם החטאת", לא נראה כי יש התייחסות לאיזושהי מזוזת קודש, ואולי אף לעמודי השער.

בספרות המקראית של בית ראשון לא מצאנו איפוא זיקה ברורה, ואף "נסתכן" ונאמר, שלא רק בלתי ברורה אלא גם בעייתית,  בין המזוזה לאביזר אמוני כלשהו. ההקשר הטקסטואלי ברוב-רובם המוחלט של העדויות המקראיות לצד הפולחני בעייתי מאוד ורחוק מלהגיע לפירוש שמעבר לציון המיקומי.

זאת ועוד, מעבר לעדות של ספר דברים, בבחינת שינון הטקסט, אין כל רמיזה באשר לחשיבות קיבוע מזוזות, אם בכלל ולנחיצותן.

זאת ועוד, בכל האתרים הארכיאולוגיים המיוחסים לתקופת הבית הראשון אין כל אבק של רמיזה שאכן נקבעו בשערים, בדלתות ובפתחים מזוזות, וכידוע שאין מקור יותר אמין ומהימן מזה הארכיאולוגי.

נחפש את הימצאותן של מזוזות מראשית ימי הבית השני, מאז עזרא ונחמיה, אלה שחידשו/בנו את הבית השני בשנת 516 לפנה"ס והספרות החיצונית, ולא נמצא. נעיין אצל משלי שמעון בן סירא המתאר בפרוטרוט את עבודת הכהן הגדול במקדש ונבקש להיתקל במזוזה אך לשווא. נחפש במפעלו של יהודה המקבי שמטהר את המקדש ומחדש את העבודה בו, נחפש שם מזוזות ולא נמצא.

ואולי נבקש את המזוזות בתיאור בית המקדש המפואר שבנה הורדוס. נבקש ולא נמצא. לעומת זאת נאתר דבר מה אחר כגון: "בסורג נקבעו, במרווחים שווים לוחות אבן המזהירים, חלקם באותיות יווניות, חלקם באותיות רומיות – בדבר חוק הטהרה שלפיו אסור לנוכרי להיכנס אל הקודש" (יוסף בן מתתיהו מלחמות היהודים ברומאים, ה' 194). גם בתיאור מפורט של שערי המקדש הרבים אין איזכור למזוזות ולעומת זאת יש איזכור לגפני הזהב שהשתרגו על שער ההיכל.

אין אזכור למזוזות בתיאור בית המקדש המפואר שבנה הורדוס. ציור: ג'יימס טיסו, מויקימדיה.

אין אזכור למזוזות בתיאור בית המקדש המפואר שבנה הורדוס. ציור: ג'יימס טיסו, מויקימדיה.

לשווא גם נחפש סימני זיהוי להימצאותן של מזוזות באתר הארכיאולוגי שבקומראן. נחשפו שם מבנים רבים, מקוואות, 7 במספר, בתי מגורים רבים ועוד מאות פריטים ובכללן "קציצת תפילין", ומזוזות אין. יצויין כי תושבי קומראן הקפידו קלה כחמורה על המצוות והחובות ובמיוחד על דיני הטהרה, וכתוצאה מכך היינן מצפים למצוא שם מזוזות אך לא אף אחת מהן. אף במצדה אשר אוישה בין תקופת הורדוס לפרוץ המרד בגורמים קנאים ושבה נחשפו בית כנסת רחב-ידיים ומקווה לא נמצאו סימני מזוזה כלשהם.

מסכת מידות במשנה דנה בפרוטרוט במבנה בית המקדש, בהרכבו, בחלקיו ובאביזריו השונים. נעיין במסכת זו (ד' 1) ונבחן את עניין המזוזות. ובכן "פתחו שלהיכל (כך בטקסט) גבהו עשרים אמה (אמה = 56 ס"מ) ורחבו עשר אמות, וארבע דלתות היו לו: שתיים בפנים ושתיים בחוץ. החיצונות נפתחות לתוך הפתח לכסות עוביו שלכותל (כך בטקסט), והפנימיות נפתחות לתוך הבית, לכסות אחר הדלתות, שכל הבית טוח בזהב, חוץ מאחר הדלתות. רבי יהודה אומר: בתוך הפתח היו עומדות, וכמין איצטרמיטה היו ונקפלות לאחוריהן (בנוסח אחר: אסטרופומטה. כלומר הדלתות היו כדבר המסתובב לאחוריו, שהיו נקפלות באמצען, שני החצאים, זה על גבי זה, לאחוריהן) אלו שתי אמות ומחצה, ואלו שתי אמות ומחצה. חצי אמה מזוזה מכאן וחצי אמה מזוזה מכאן, שנאמר (יחזקאל מא 24): ושתים דלתות לדלתות שתים מוסבות דלתות שתים לדלת אחת ושתי דלתות לאחרת".

צר לי אך גם מטקסט זה לא ניוושע. המידה של מחצית האמה כלומר 28 ס"מ עשויה להבהיר את מקום הציר המשקופי מחד ואולי את מקום זוג המזוזות מאידך.

זאת ועוד, היינו סמוכים ובטוחים כי מלאחר חורבן הבית השני, כאשר "הוזזה" הקדושה, בתהליך של זמן, אל בתי הכנסת, יימצאו מזוזות בבתי הכנסת ויזכו להד הן בספרות חז"ל והן, ובעיקר, בשרידים הארכיאולוגיים, ונמצאו לא מעט שרידים, אך לשווא! ההסבר שאני מוצא לכך נעוץ בחשש, כזה הבא לידי ביטוי במספר מובאות מספרות חז"ל, שבית הכנסת ובפרט נפוצותו ברחבי יהודה והגליל, עלול לעמעם את קדושת המקדש, ולפצל, גיאוגרפית לפחות, בין הנזקקים לו, ועל כן לא נקשרה המזוזה בזיקה לבתי הכנסת, כמו גם, ולמשל, חיקוק מנורת שבעת הקנים.

התרחשה כאן תופעה מאוד מעניינת, שעיקרה העגלה של 360 מעלות – מההוראה הקדומה בהקשר ליציאת מצרים בהיבט האישי-הפרטי בבתי המגורים, דרך מעקף המזוזה המקדשית והעדר המזוזה הבית כנסייתית, בחזרה לבתי התושבים. וזו אולי התבטאה בטקסט הבא במשנת מידות.

ובכן, משנת מנחות פותחת בפנינו צוהר למפנה, אולי המהפכני בעניין המזוזות. הבה ונקרא את הטקסט הרלוונטי ככתבו וכלשונו: "שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד  (כתיבת אות אחת שאינה כהלכתה) מעכבן (פוסלת את כל המזוזה)" (מנחות ג 7). כאן, בפעם הראשונה ניתן לומר כי המזוזה אינה אלא אביזר אמוני, ריטואלי, שנקבע, אולי כבר אז בצד אחד של המשקוף הצדי או משני עברי הדלת.

בא התלמוד הבבלי, מגיב ומסביר: "תנו רבנן – חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן … רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא (עזרת האל עוד מיציאת מצרים)" (מנחות מג עמ' ב'). החידוש בדברי הטקסט, התנאי יש לומר, מושתת על הוראת ההסבר האמוני בקביעת המזוזה, כמו גם התפילין והציצית. כלומר הנוהג על פי המצווה הנ"ל יזכה בחיבתו של האל ויותר מזה – נוהג זה מבקש לגשר על פני אלפי שנות היסטוריה מיציאת מצרים ועד לעידן הבתר מקדשי. וזו הפעם הראשונה מאז האמירה בספר דברים שהמצווה המחוייבת גומלת את מי שקבע מזוזה בביתו בברכה חשובה – זכיה בחיבת האל.

ואולי המסקנה ההיסטורית העולה מטקסט זה, בבחינת מכלל הן למדים על לאו, היא שרבים זלזלו במצווה, על כן יש להביאה נוכח הציבור כשהיא עטופה במעטה מגרה – זכיה בחיבת האל.

ובטקסט אחר, מה שמלמד על אי קיום מצוות המזוזה, מוזהר האדם כי חייו לא יהיו חיים (פסחים קיג עמ' ב').

יצויין כי בדור השני שלאחר חורבן הבית השני התעצבו נהליו של סדר הפסח ביוזמתו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, וזאת אי-שם בשנת 112 לספ'. עם זאת לא נאמרה שם אף מילה ואפילו לא ברמז על עניין המזוזה, ואף בסדרי המשנה אין התייחסות לקדושתה. מעניין!

במשנת פסחים (ט' 5) נאמר כי "מה בין פסח מצרים (שהקריבו במצרים) לפסח דורות (כלומר מאז ועד ימי המשנה, ובמקרה זה עד כמחצית המאה השניה לספ')? פסח מצרים מקחו מבעשור (נלקח ביום העשירי לחודש ניסן) וטעון הזאה באגודת אזוב (התזה/מריחה בענפי אזוב) על המשקוף ועל שתי המזוזות (כלומר בני צירי הדלת ובדם) ונאכל בחיפזון בלילה אחד (בכלל לא נהג החג אלא בלילה הראשון הוא ליל יום טו בחודש), ופסח דורות נוהג כל שבעה" (שבעת ימי השבוע). מטקסט זה ניתן לחלץ מסקנה מעניינת: הנוהג של טבילת הדם, מדם שחיטת הפסח, הוא קרבן הפסח, על המשקוף ועל שני צירי הדלת, קרי המזוזות נמשך מאות רבות של שנים. אלא שבאה התוספתא, עם פרשנותה למשנה ואומרת בתוקף: "פסח מצרים נאמר בו: 'והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות'. , מה שאין כן בפסח דורות" (תוספתא פסחים ח' 15). כלומר עם הזמן בחרו שלא לנהוג על פי המקור המקראי, קרי טבילת המשקוף והמזוזות (צירי הדלתות) בדם וזאת כדי לשמור על טהרת קדושת האירוע המקראי ולבדלו (וכפי שמצהיר על כך התלמוד הירושלמי – פסחים פרק ט' לו עמ' ד – המשווה בין הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ללא פחות קדוש מאשר המזבח המקדשי) ואולי אף ראיית ההטבלה בדם כמעשה ברברי. עם זאת השירים והזמירות לא נפגמו לאורך ההיסטוריה כמאמר התוספתא הנ"ל: פסח מצרים טעון שיר ופסח דורות טעון שיר" (תוספתא פסחים ח' 22). והתלמוד הירושלמי (פסחים ט' לו עמ' ד') מטעים בנידון את חשיבות החגיגה ומי יודע אם לא עניין האפיקומן כרוך בכך?

יצויין כי מדובר על התקופה שלאחר חורבן הבית השני, כשבהעדר מקדש עברו המנהגים והטקסים לביתו של הפרט, כדי לשמר מנהגים קדומים.

עם זאת נודעו כנראה מנהגים שנועדו לקדש את המזוזה, ובניגוד לעמדת חכמי הסנהדרין. מהלך זה, כך דומה, מקורו במנהגים פגאניים. אלה טרחו להדגיש והיו שהדגישו דווקא את קדושת המזוזה כגון אונקלוס הגר, לשעבר עקילס, שנתפס במרד בן כוסבה על ידי לוחמיו של הדריאנוס וצפוי היה להיאסר כשהוא מעביר ידו על המזוזה. הללו בקשו ממנו הבהרות בנידון ותשובתו האליגורית היתה: מלך בשר ודם נמצא ספון בארמונו ועבדיו שומרים אותו מבחוץ ואילו הקב"ה יושב בחוץ ושומר על עבדיו השוהים בפנים (תלמוד בבלי, עבודה זרה יא עמ' א'). כלומר ערכה של המזוזה היא בכך שהיא שומרת על בני הבית מצרה. ואולי יש בכך כדי להשלים את המסקנה ההיסטורית שהועלתה בסעיף הקודם. ואולי-אולי בבחינת סגירת מעגל ממשיחת הדם לפני היציאה ממצרים.

ונסיים באמירה "חבוטה" משהו, כזו שמתגלגלת לאורך המאמר: במעוזי המרידה של בן כוסבה – במערות מדבר יהודה ובבית-תר – לא נמצאו, ארכיאולוגית, ולו שרידי מזוזות. ויצויין שזה לכאורה מפליא נוכח הקפדתו הרבה והמדוקדקת של בן כוסבה על קיום מצוות היהדות וחובותיה כגון ארבעת המינים בסוכות. על נהר הפליאה הלזה ניתן לגשר לאור ההנחה שבן כוסבה ביקש לחדש את בניית המקדש ולפיכך להחזיר עטרת ליושנה.

בסיכומו של דבר קשה להניח את האצבע על השאלה: ממתי חלה חובת קביעת המזוזה בבתי ישראל בעידן הקדום, שהרי הארכיאולוגיה כלל אינה תומכת בכך, ואולי התשובה לכך תימצא בעידן מאוחר, רק מן המאה השמינית לספ' בתקופת הגאונות, שאו-אז נמצאו עדויות על כתיבת קלפי מזוזה.

הדעת נותנת כי העניין התעורר אי-שם לאחר חורבן הבית השני, כאשר חפשו המנהיגים מימי רבן יוחנן בן זכאי ואילך מקדמים שונים לתחושת הביטחון של הציבור ביהודה, ואולי-אולי בקשו להרגיל את הציבור היהודי למצב של העדר מקדש, כפי שאנו מוצאים בסדרת התקנות של רבן יוחנן בן זכאי ויורשו-ממשיכו הנשיא רבן גמליאל. עם זאת מציקה לי העובדה שמה שאמור היה להבדיל בין בתי ישראל לבין בתים פגאניים הפך לאביזר ריטואלי, כשבכך מורחקת החביקה האמיצה בין העם להיכלו. זאת ועוד, אם-כבר-אז-כבר: הסימון הקדום היה על שתי המזוזות (הצירים) ועל המשקוף, אז מדוע נקבעה מיקומה של מזוזת האמונה על צד אחד בלבד? אך כאמור, כנראה שהוראת המזוזה תפסה הרבה-הרבה יותר מאוחר. בתקופתו של הרמב"ם, במאה ה-12, כנראה היה ברור כי מזוזה נקבעת בפתח ביתו של כל יהודי והוא עצמו ניסח את "הלכות תפילין ומזוזה". והיה לכך טעם מעבר לחידלון המקדש והוא ריחוק גיאוגרפי משמעותי בין היהודי ליהודה.

עוד בנושא באתר הידען:

פסח: החג בשירות הפוליטיקה

23 תגובות ל “מי הזיז את המזוזה ומתי הפכה לקדושה?”

  1. שומר הסף

    סימן הדם על הדלתות במצריים היה כדי לזהות את בתי היהודים
    כדי למנוע מהמלאך לפגוע בטעות ביהודים,
    על פי כל המקורות מזוזות ברבים הם צירי הדלת ואין בינם לסימן הדם דבר ,
    יחד אם זאת התקבלה ההנחה כי המזוזה ביחיד מהווה מגן לבית
    כמו אגודת שום או פרסה בקרב אוכלוסיות רבות,
    לכן אין ספק שהתופעה של ״התנשקות עם סף הדלת״ היא שילוב של
    סיפור סימן הדם במצרים
    יחד אם העתקה של מנהגים פאגאנים .

  2. רפאל

    ברגע שהגעתי למשפט הזה "מנהגים פסאודו-פגאניים כמו נישוק מזוזות וכיוצא באלה" הפסקתי לקרוא כי הבנתי שכל מה שהפסאודו-דוקטור יגיד כאן בעצם נובע מעמדתו הפסאודו-אנטישמית ותו לא.

  3. ירון

    אם לא נאפשר דיעה שונה משל הרוב, קיצונית במושגי היום, לא ניתן יהיה להניח אמיתות שלנו על יסוד מוצק.
    מוסכם שאבי סבור במהופך מד"ר שורק, אבל הוא גם כועס על השמעת הדיעה וטוען שאין ידיעה בתיאולוגיה.
    זכותו של אבי להאמין בדיעותיו וזכותו של הד"ר להביע דיעותיו. אני אישית מאמין שהמזוזה היא קדומה מימי התנ"ך לפחות מיאשיהו המלך, שיכון קלף במזוזות הבית (משקופים) היא מזוזה במובן המקובל. נכון הוא שמזוזה מתועדת בגמרא שזה 200-300 לספירה. הסימוכין שלי – תיאורית המגילות המתוארכות הרבה לפני יאשיהו המלך.
    כן יש מקום להטיל ספק במה שנחשב עמדת הרוב, או האורתודוכסיה.

  4. אבי בליזובסקי

    תגובתו של ד"ר יחיעם שורק:

    חברים יקרים החמצתם את טענותי
    ראשית – לא באתי, כהרגלי, לקבוע מסמרות, אלא להאיר פינה נידחת משהו בהשערותי
    שנית – אין מקור ארכיאולוגי התומך בקיבוע מזוזה במשקוף הדלת ובמקומות יבשים או יבשים למחצה עשויים היינו למצוא עדויות למגילת קלף כלשהי
    שלישית – כל המקורות הרלוונטיים כמו במשלי או ביחזקאל תומכים בזיקה בין קידוש המזוזה בהקשר לחג הפסח לבין הופעתה בהיכל
    רביעית – כמעט בכל האיזכורים של המזוזה היא מופיעה ברבים ובהקשר לזיהוי פשוט של צירי הדלת
    חמישית – גם המימצא הנדיר של תפילין מלמד כי הנחיה, המלצה ולעיתים הוראה, נשארו בחזקת המלצה בלבד ולפחות בעיני הציבור וכך גם נושא הציצית ועוד

  5. א

    חבל שכותב המאמר לא מגיב בכלל על התענות שהעלתי לגבי המאמר

  6. א

    אבי
    אני רואה שיש לך מעט ידע בנושא יהדות. הבעיה שזה רק מעט ידע ואת השאר אתה מוסיף מעצמך.
    הדקדקנות ההילכתית הייתה קיימת הרבה קודם לשולחן ערוך. הרמב"ם לא עסק בדיקדוקים? המישנה והגמרא לא עסקו הזה?
    המהפכה של שולחן ערוך זה פסיקה סופית בין דעות שונות. מדובר על. תהליך מתמשך שלא מתחיל ולא נגמר בשולחן ערוך.
    בקשר למזוזה. היא לא מצווה קבלית כלל. הסיבה למצווה היא הזכרה של החובה לעבודת האל ולא סיבה מיסטית. גם בדבריו של רבי אלעזר שמופיעים במאמר כתוב רק שמטרת המזוזה היא לגרום לאדם לא לחטוא. ולא לעצור שדים כמו שכתבת ( למרות שזה נשמע לנו הרבה יותר סקסי ) רק בשלבים מאוחרים בהרבה יחסו למזוזה סגולות של הגנה.
    כל הטענה לכך שהמזוזה מאוחרת הזויה. היא מוזכרת במשנה ובגמרא אז איך אפשר לטעון שלא היתה בבית שני אפילו? אתה בכלל הזוי שאתה אומר שרק בתקופת שולחן ערוך. מילא להטיל ספק האם הייתה מזוזה כבר בבית ראשון אפשר לדון.
    —–
    באופן כללי הפרקטיקה של המאמר הזויה. כל משנה או בריתא שאומרת משהו הוא מביא כהוכחה לקיום של ההפך. יש משנה שמונה את ההבדלים בין הקורבן של מצרים לזה של המקדש, ביניהם מריחת הדם על המשקופים. איך אפשר לומר שמפה אפשר לחלץ שכן מרחו את דם הקורבן?!

  7. יוסף

    אבי התוספות שלך מעניינות ומקובלות בעיני בשורה תחתונה. היום נשתרשה כל כך האמונה שהכל ניתן בהר סיני שלא נותנים להכניס קוצו של יוד חדשנות.

  8. יוסף

    הטעיתי – לא מומזן (זה מומחה לדברי ימי רומא) ולהאוזן והגל – הם יוצרי תיאורית המגילות של ספר דברים וספרים בתנ"ך בכלל.

  9. יוסף

    שמחתי שגם דתיים לכאורה מגיבים כאן בלי להשמיץ ולגדף – תרבות ויכוח מדעית, זה בריא.
    ניתן לחשוב אחרת לגמרי על העולם והמציאות ועדיין לכבד זה את זה.
    שולחן ערוך מקובל כפסיקה הסופית על הספרדים. האשכנזים לזכרוני, הולכים עד לגמרא. השאר מקובל עלי – אכן הסידור, והתפילות ומשנה ותלמוד נערכו בימי בית שני, אמנם על בסיס מגילות כתובות ע"י בני אדם כפי שסבורים החוקרים החילוניים – אסכולת מומזן, יחזקאל קויפמן.
    יש יופי רב במקורות שלנו, אבל כיום יש בה גם עליונות גזעית וחשש לחדש פרשנות וזה לא טוב בעיני.
    באף מקור בספרות העמים לא נמצא משפט כמו ישעיהו למשל "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" או בגמרא כשרבי מאיר בעל הנס מציע לפרוש חסותו בספירות העליונות על רבו אלישע בן אבויה – האחר, ובכך לאפשר לו כניסה לגן עדן: "יגנו עליו השמים או אני אגן עליו בטליתי". רב שמערער על הפסיקה האלוהית ומצליח לשכנע. ברור שהכל על דרך המשל בלבד.

  10. אבי

    כל הדת היהודית האורטודוקסית הקיימת היום על כל מצוותיה ודיקדוקיה התקבעה והתגבשה סופית רק בימי הביניים ובעצם אחרי כתיבת שולחן ערוך .
    היום מקובל על כל הרבנים האורטודוקסים ששולחן ערוך זה הבסיס , אות לכך היתה הדרישה של הרבנים לגייר את האתיופים והבסיס לדרישה זאת היתה שהאתיופים לא הכירו את שולחן ערוך .
    שולחן ערוך כל המצוות והדיקדוקי מצוות שכתובות שם מבוססות על כתבי הקודש הקודמים אבל גם על קבלה , המצווה של מזוזה היא להגן על הבית וגם על חדרים פנימיים בבית מפני כוחות רעים כמו שדים וכ"ד היא אמונה קבלית ופרוש קבלי למצווה " על מזוזות ביתך ובשעריך".
    ולכן צפוי לא יהיו מזוזות על בתים מתקופת בית ראשון ושני ואולי גם בתקופה מאוחרת יותר והמנהג התגבש רק מאוחר יותר …
    רק להזכיר שכל מצוות הדת היהודית האורטודוקסית התגבשו רק בשלהי תקופת בית שני לפני זה היתה תורה שבע"פ לא היו תפילות – מצוות הדת כפי שהן היום והתפילות חוברו ע"י כנסת גדולה .
    בנוסף בתקופת בית שני היו כמה כתות בדת היהודית היו הצדוקים – אלה הכוהנים שניהלו את בית המקדש של הורדוס ומאחר יותר בתקופת הרומאים (היו הבדלים גדולים באמונה למשל הצדוקים לא האמינו בעולם הבא ) , כל הפולחן הדתי התנהל באותה תקופה רק בבית המקדש לא היו תפילות מחוץ לבית המקדש , הכת שהתנגדה לצדוקים היתה הפרושים שפיתחו אמנות שונות מהצדוקים , והם אלה שפיתחו את הדת היהודית הקיימת היום. לפיכך נכתב במשנה: " משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושוע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" = יש לשים לב שבמשנה פסחו על הכוהנים בתור מעבירי המצוות של הדת, כי הכוהנים אלה הצדוקים. שאנשי כנסת הגדולה שהם מכת הפרושים התנגדו להם.
    הפרושים התנגדו לפולחן בבית המקדש בתקופת הרומאים בגלל הנטיה של הצדוקים לשלטון הזר ואימוץ מנהגים זרים ליהדות. ולכן הפרושים טענו שהדת ניתנה להם דרך הנביאים והזקנים ולא דרך הכהנים …

  11. מיכאל

    עד לדור האחרון המזוזות היו נקבעות על מזוזת הפתח בתוך קנה או אפילו סתם חפרו קצת בקיר וכיסו בטיט (קנה סוף כנראה, כפי שמופיע בכמה פוסקים), והקירות היו עשויים בוץ וטיט, ומטעם זה חייבו חזל לבדוק כל זמן קצר שנתיים שלוש שהמזוזה לא נרקבה – ואתה רוצה למצוא עדות אחרי אלפי שנים?

  12. א

    יוסף
    אני לא מסכים איתך שכל דבר שהד"ר אומר זה "חשיבה נפלאה מחוץ לקופסה" אם היה מדובר בספרות או בפרשנות מקראית מודרנית ניחה. הייתי מסכים לקבל את זה כנקודת מבט מעניינת.
    הבעיה שזה מוצג כמאמר על היסטוריה. אז אם אתה רוצה לכתוב על היסטוריה אתה צריך לתת הוכחות לסברות שלך לפחות חלקיות, ואם הם חלקיות אתה צריך לציין את זה בצורה בולטתת.
    אין לכותב שום בסיס לקישור בין הדם מקורבן במצריים לבין מזוזה אבל זה מוצג כעובדה.
    אין שום סימוך להמשך מריחת דם על הפתח בארץ (גם אין סיבה שהם יעשו דבר כזה כי זה נועד למנוע מוות של בכורות של ישראל בזמן מכת בכורות, אז אין סיבה להמשיך כל שנה כשאין מכת בכורות. דבר נוסף לפחות מאז ריכוז הפולחן לא סביר שיהיה מנהג כזה כי הפסח לא נשחט בבתים אלא בסביבת המקדש בירושלים.
    גם אין כל סימוך לקשר בין החורבן המזוזה והמקדש שכאמור לא כלל מזוזה ( המזוזה היא דבר ביתי ורק מאוחר יותר שמו אותה במבני ציבור, גם היום כל רב יגיד שאין חובה לשים בבית שאינו בית מגורים) לו באמת זה היה חלק מהרפורמה הגדולה של החורבן חזל לא היו מסתירים את זה כמו שלא הסתירו דברים אחרים. (כמו תפילה שלוש פעמים ביום ונטילת לולב בכל הארץ )

  13. יוסף

    אני אגב חוקר בתחומי פיזיקה, חשמל ואלקטרוניקה ולא במקרא והיסטוריה. במקרא אני חובב בלבד. אפשר היה לעשות מזה מקצוע אבל בחרתי אחרת.
    מה שיפה במקורות היהודים הוא שלמרות שהם נוקטים עמדה מי רשע ומי צדיק ניתן בין השורות לזהות את האמת ההיסטורית. למשל אחאב שמזוהה כמלך רע, בקרב האחרון שלו מול פרעה, הוא נפגע מחץ ונשאר בשדה הקרב שצבאו לא יתפזר, ומשלם על כך בחייו. והוא בעל צבא חזק ורכב ברזל כנראה הרבה יותר מדוד לפי ממצאי תל מגידו שנחקרו ע"י פינקלשטיין. והתנ"ך מזכיר זאת. ושאול במונחים מודרניים הוא הומניטרי וחס על חיי מלך עמלק. ויוצא לקרב אבוד בפלישתים בהרי גלבוע למרות שסופו ברור. בתנך הוא מוצג ע"י הנביאים כלא טוב, משום שחתר להפרדת דת ומדינה, אך מתוארים מעשיו כלשונם. עתליה נתפסת כרשעה, בעצם בהריגת 2 התאומים של בית דוד, מונעת פלישה ישראלית וארמית ומאפשרת לעם היהודי לשרוד עוד 2800 שנה. וישו הוא בעצם רב פרושי די אדוק (לחנינה בן תרדיון היה תלמיד בשם ישוע שנתפס כקלוקל), שהוא ושישה מתלמידיו מוזכרים כרבנים בתלמוד. הוא הסתכסך עם הזרם המרכזי בגלל 2 דברים: הוא העדיף מצוות בין אדם לחברו על פני שמירת השבת. הוא דיבר במונחים בודהיסטיים: אני. הגדול בתלמוד מתלמידיו הוא פטרוס – רבי שמעון כיפא (כיפא בארמית סלע בעברית פטרוס ביוונית) שי לו פולמוס מפורסם עם רבי עקיבא. למרות שהתלמוד מאיר אותם באור שלילי הוא משמר פרטים. קיים קושי להשתמש בזה כסימוכין – מפאת שהתלמוד והברית החדשה נכתבו כ200-300 שנה אחרי האירועים ומאורגנים, אבל ניתן להתייחס לברית החדשה כסימוכין חוץ תלמודי ואז הם מאששים זה את זה. התלמוד את ישו והברית החדשה את התלמוד.

  14. יוסף

    מעניינת השקפתו של פרופסור יחזקאל קויפמן בספריו תולדות האמונה הישראלית כרכים א-ד, וגולה וניכר. איננו עוד עימנו מזה כמה עשורים. להשקפתו וזה מפעל חייו לא הקדיש מספר כרכים, אמנם ייתכן ותיאורית המגילות נכונה חלקית – התורה נכתבה ע"י אנשים שונים בתקופות שונות. האמונה באל אחד אבסטרקטי אצל הכוהנים והנביאים היא קדמונית מאוד. האמונה כבעלת בסיס חזק בעם ישראל כולו, לאור הרוב מסביב הפגני, היא תהליך הדרגתי שלקח זמן. על רקע ניגודיות זו, ישנם חוקרים שסבורים שראשית האמונה הישראלית היא
    פגנית – למשל לאל רגל. מכאן עלייה לרגל. ושהמזוזה ראשיתה בדם נמרח וששותים אותו. והיהדות כפי שמוכרת לנו, בעלת בסיס הסטורי מחורבן בית שני. אבל אני סבור אישית שרוב הרקע ההיסטורי שהתנ"ך מציג אותנטי, ורק מתגלה לאט היסטורית.

  15. יוסף

    השמעת דעות מחוץ לקופסא כפי שעושה ד"ר שורק מקובלת עלי האף שהרגע הבאתי סימוכין שמקור המזוזה עתיק. אני שייך לאסכולה שמנתחת את התנ"ך והתלמוד אקדמית ולא רק תורנית.
    טוב שיש מי שיערער את הקונספט גם אם הוא טועה, הוא מביא אותנו לחשוב מחדש על אמיתות יסוד.
    כפי שישראל פינקלשטיין בא וטוען דוד המלך שלט על ממלכת ירושלים בלבד ושלא היתה ממלכה מאוחדת אלא שתי ממלכות: ישראל החזקה ויהודה הקטנה, אך עם מערכת כהונה פנטית, שניצחה בפרספקטיבה היסטורית: 3 דתות מונוטואיסטיות צמחו ממנה. בנקודה זו הבנתי שראיות חוץ מקראיות הן הדרך המקובלת הטובה ביותר בשבילי להוכחת קדמוניות היהודים. בסיכום: לדעתי המזוזה היתה שם הרבה יותר מוקדם ממה שד"ר שורק אומר, אבל מקובל עלי להרעיד את אמות הסיפין כדי להכריח אותי לחשוב מחדש על דברים.
    אזכורי מזוזה בתנ"ך ללא סימוכין חוץ מקראי – אינם מספקים אקדמית. סימוכין חוץ מיקראי לנקודות קריטיות בתנ"ך מאששת את התנ"ך כמקור היסטורי.

  16. א

    נראה שחצי פרק הראשון מברבר על זה שמזוזה זה משקוף. מיותר לחלוטין וגם ידוע לכל ומוסכם על הכל.
    כל הדיבור על מזוזה במקדש מגוחך שאפילו הכותב לא מזכיר שלפי מקורות חזל המקדש לא הכיל בכלל מזוזות. בכלל צריך להבין שהמקדש התנהל הלכתית בצורה שונה לגמרי מהמוכר לנו וגם מההלכה של אותה תקופה, לדוגמה בשבת היו שוחטים קרבנות ומדליקים אש על המזבח ואת הנרות של המנורה, ובכללי עוברים על כמעט כל איסור של שבת. או לדוגמה הכוהנים לא לבשו ציצית (וזה למרות שאחד מבגדי הכהן הגדול היה עם 4 כנפות ומחוייב בציצית לולא היה בגד כהונה) כך שממש לא מפתיע שאין שם מזוזה. בגדול צריך לזכור גם שמזוזה כעיקרון נועדה רק לבתי מגורים קבועים ועם השנים נהגו להדר ולהתקין אותה בכל מקום כמעט. בכל חדר וכל מבנה ( חוץ משירותים ).
    כל הקישור שהכותב מנסה לעשות בין המזוזה לבין קורבן הפסח משולל יסוד וכנל לקשר בין המזוזה למקדש או לחורבן שכאמור לא כלל בכלל מזוזה.
    בקשר לכך שלא נמצאו מזוזות בחפירות. צריך לזכור שגם תפילין לא נמצאו יותר מכמה בודדים והדבר לא מעיד על נדירות בהכרח. גם התפילין שנמצאו היו במדבר יהודה שידוע במזג האוויר המיוחד שמאפשר שימור של דברים כאלה. באופן כללי מהתקופה הנל אין הרבה ממצאים על קלף ( שזה כידוע מחומר אורגני ומתפרק עם השנים) ורוב מה שיש לנו זה כתובת אבן ומטבעות (מלבד מגילות מהמדבר במערות. ששם אין סיבה שיהיה מזוזה ). ראוי להזכיר את ברכת כהנים שיוחסה (בעיקר על סמך מבנה לשוני) לסוף בית שני עד שנמצאה על קמעה זהב מבית ראשון.
    באופן כללי הכותב קופץ למסקנות נחרצות בצורה חסרת בסיס. כמו לדוגמה תנאי שמבטיח הגנה מחטא למי שיש לו מזוזה, כבר מהווה הוכחה לכותב המאמר שהדבר לא היה נפוץ. קצת הבנה בז'אנר היה יודע שחזל פיזרו הבטחות מעין אלו על ימין ושמאל כמעט על כל מצווה.
    גם לא ברור איך בכלל הכותב מעלה את ההשערה שהמזוזה התפשטה רק בתקופת הגאונים או הרמב"ם כשהמשנה וגם הגמרא מלאים בהלכות מזוזה.

  17. יוסף

    פטור מזוזה במקום קדוש. מסכת יומא, י' ע"א – י"ב ע"א. סוגיה מספר 3. גמרא. תנו רבנן: כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה, חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה בית דירה לכהן גדול.
    לכן אין מזוזה בבית המקדש.

  18. יוסף

    ישנן שתי עדויות חוץ מקראיות לדוד: כתובת תל דן המזכירה את בית דוד ("ביתדוד") ומצבת מישע המזכירה את סחיבתו ולקיחתו בשבי למואב של "אראל דודה" המכוונת אולי לאחד מגיבורי בית דוד. אם כי יש לציין שמדובר בכתובות מן המאה התשיעית לפנה"ס, כמאתיים שנה לאחר התקופה המיוחסת לדוד. אם בית דוד נכון, ואפילו 200 שנה אחריו (800 לפנה"ס), לא ניתן לייחס התהוות היהדות כפי שאנו מכירים אותה רק לימי החורבן בית שני ומרד בר-כוכבא. בכלל זה המגילות שהן היסוד לחמישה חומשי תורה – מקורן קדום.

    סימוכין https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%AA#.D7.A2.D7.93.D7.95.D7.99.D7.95.D7.AA_.D7.97.D7.95.D7.A5_.D7.9E.D7.A7.D7.A8.D7.90.D7.99.D7.95.D7.AA_.D7.9C.D7.93.D7.95.D7.93_.D7.95.D7.A9.D7.9C.D7.9E.D7.94.

  19. יוסף

    התפילין העתיקות ביותר שהשתמרו הן מקומראן לזכרוני מהאיסיים, אבל כבר בימי יאשיהו המלך שיש הסכמה רחבה על קיומו, מתואר ספר דברים וזה כאמור לא יאוחר מ 620 לפנה"ס. מלבד זה יש רמיזה שראיתי אותה גם אצל היסטוריונים אחרים (חדשים) שהעם היהודי התהווה רק בימי החשמונאים פלוס. לדעתי גם אם התנ"ך אינו מחויב לאמת היסטורית יש די והותר סימוכין לנכונותו מבית דויד (כתובת תל דן שבה מלך ארמי – בימי יהורם בן אחאב (820 לפנה"ס), מכריז על הכרתת בית דוד, ברמת הגולן – ללמדנו שבית דויד נחשב גדול דיו להתהדר בו. בתאימות מוחלטת למסופר בתנ"ך הריגת התאומים ע"י עתליה, ע"מ למנוע את כיבוש ממלכת יהודה ע"י ארם וישראל. בשני העשורים האחרונים צצו 2-3 עדויות לבית דוד כממלכה לא על ירושלים בלבד, בניגוד לדעתם של פרופסורים המכובדים עלי כמו ישראל פינקלשטיין.

  20. יוסף

    אינני מהדתיים המתלהמים, אני מזוהה יותר עם החילוניות המדעית ועם ההגות היהודית כאשר היא עמוקה להשקפתי. אינני מזוהה עם קבלת התנ"ך כלשונו, או לא כספר שנכתב ע"י בני אדם.
    בארבע פרשיות התפילין נאמר: והיו לטוטפות בין עיניך (הכוונה בעיקר לקלף) וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך. (דברים י"א, פסוק כ).
    גם אם ניקח את הפרשנות החילונית המקצינה, זו שמדברת על כך שספר דברים נתגלה כביכול במרתפי המקדש על ידי כהני יאשיהו בבית המקדש ובוצעה רפורמה לפיו, וכי לאחר חורבן ישראל הדרך להשתלט על מלכות ישראל בשטח הייתה לטעון שהייתה תמיד של בית דויד עד פילוג הממלכה, גם אז המזוזה מאוחרת לכל היותר, לשנת 620 לפנה"ס, לתפיסת החוקרים החילוניים של המקרא והתהוות ישראל .

    נושא שני חל איסור מוחלט וחמור על טעימת דם ביהדות גם בספר ויקרא שהוא קדמון אפילו לפי תיאורית המגילות של האסכולה הגרמנית המכונה מומזן. גם בהלכות הבישול – חלה חובה להוציא את הדם, על מנת לבדל מהדתות האליליות שהיו הרוב. " "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו" "כי הדם הוא הנפש" (ויקרא). לא שלא היו נוהגים פגניים בדת היהודית: הקרבת בעלי חיים. אבל מבחינת הקפדה היסטורית בנושא מזוזה – אני מציג את המדוייק לדעתי, ומתוך כבוד לד"ר שורק – לפחות כעמדה אלטרנטיבית.

  21. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    זה ממש לא משנה אם המנהג היה בן אלף או אלפיים שנה,
    כל מנהג (הגיוני או לא, בד"כ לא) שקיים כולכך הרבה זמן ראוי להערכה והשתהות
    אין לנו אלא להתלונן על אבותנו שבמשך מאות רבות של שנים שהמשיכו לקיים אותו
    ירצה אדם שצאצאיו לא יתלוננו עליו – יפסיק לקיים מנהגים אלו

    לפעמים אדם מוצא את עצמו עושה דבר ייחודי שהוריו נהגו לעשות (ולא אף אחד אחד, מנהג של דור אחד לצורך הדיון). מדוע אנו לעיתים ממשיכים לעשות את אותו הדבר, כנראה סוג של תכונה\הוקרה אנושית למוצאנו

  22. שביט

    איך "וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך" מתפרש כ"וכתבתם על מזוזת היכלך"?

הוספת תגובה

  • (will not be published)