בשנה שעברה הסבירה ד”ר תמר לוטן שהאמונה שחומץ מסייע כנגד צריבה של מדוזה היא מיתוס. כעת, לקראת אירועי ליל המדענים, ניסוי במעבדה שלה מראה שהחומץ אף יכול לגרום להחרפת הצריבה
שימוש בחומץ כתרופה לצריבה של מדוזה לא רק שאינו מסייע, הוא אף עלול להחמיר את המצב ולגרום לזרועות הציד של המדוזה לשחרר יותר ארס לגוף, כך התברר בניסוי שנערך במעבדה של ד”ר תמר לוטן ביולוגית ימית מבית הספר למדעי הים של אוניברסיטת חיפה, לקראת אירועי ליל המדענים ביום ה’ הקרוב באוניברסיטת חיפה, שיתמקד בחקר הים.
כבר בקיץ הקודם סיפרה ד”ר לוטן שהמיתוס שהתפתח סביב האפקטיביות של החומץ כחומר שיכול לסתור את ארס המדוזה התבסס על מחקרים שנערכו על מדוזת הקופסא (Box jellyfish) ואין שום מחקר או סיבה להניח שהחומץ משפיע על מנגנוני הארס של החוטית הנודדת, המדוזה “שלנו”. מכיוון שהשנה הנושא של “ליל המדענים” הוא חקר הים, ביקשו במעבדה של ד”ר לוטן לבחון תחת המיקרוסקופ את ההנחה שלהם כדי שיכולו לאמת או להפריך אותה עבור הקהל הרחב.
לשם כך, הם אספו מספר רב של זרועות ציד של מדוזות – האיבר הזעיר באמצעותו צורבת אותנו המדוזה. על גבי כל זרוע כזו מיליוני מנגנוני צריבה זעירים, דמויי מזרק, בגודל של כמאית מילימטר ובתוכם מחט מרובת זיזים. בעת ההפעלה עם מגע בעור האדם מתפתח במזרק לחץ של 150 אטמוספרות – פי 70 מהלחץ המצוי בגלגל מכונית – שגורם לשחרור והחדרת המחט לתוך העור בעוצמה הזהה למהירות כדור אקדח ביציאתו מהלוע.
לאחר שבדקו תחת המיקרוסקופ שזרועות הציד “מלאות” במנגוני הצריבה, החדירו החוקרים חומץ. בתוך מספר שניות החלו מנגנוני הצריבה “לירות” את הארס שבהם ולשחרר את המחטים. כלומר, לא רק שהחומץ לא דיכא או סתר את מנגוני הצריבה, אלה שהוא גרם למנגנונים אלה לפעול במהירות. לדבריו של גדי פירייטנסקי, תלמיד מחקר במעבדה שביצע את הניסוי, בעת עקיצה על ידי מדוזה המדוזה מחדירה את מרבית הארס שבזרועות הציד אך לעיתים חלק מזרועות הציד או מנגנוני הארס יכולים להישאר על הגוף. שימוש בחומץ יגרום למזרקים שלא “ירו” לירות את הארס שלהם, מה שרק יגביר את הצריבה.
“הטיפול בצריבת חוטית נודדת הינו שטיפה במים והרגעת האזור הנפגע בתכשירים רפואיים. במידה והצריבה הינה על שטח גדול או תגובת הגוף הינה חריפה כמו נפיחות חזקה, אודם או תגובה אלרגית יש לגשת לקבל טיפול רפואי”, הוא מזכיר את הדרך היעילה לטיפול בצריבה.
במסגרת אירועי ליל המדענים באוניברסיטת חיפה תרצה ד”ר לוטן על עולמן המרתק של המדוזות, יצורים בני למעלה מ-500 מיליון שנים, בעלי יכולות הנדסיות שהאדם עדיין אינו מצליח להבין או לשכפל. ד”ר לוטן תציג את המחקרים החדשים ביותר המנסים לשכפל את מנגנוני הצריבה של המדוזה ותסביר מה יכול האדם להפיק מכך.
לידיעה הקודמת בנושא: אין טעם לשפוך חומץ על כוויות מדוזה
16 תגובות
חובש ים
הנקודה היא שאף אחד לא טוען שחומץ עוזר לכוויות. הטענה היא שהחומץ מגביר את החדרת הארס של חוטים שנשארו על הגוף. ועל הטענה הזו יש ויכוחים, כי יש שתי תופעות שונות.
ניסים שלום,
אבל אנחנו מדברים על מדוזות בארץ…
לא הבנתי מה הטיעון שלך.
נראה שהמדען יודע על מה הוא מדבר. רציני ביותר.
כל מילה שלו – מילה.
חובש ים
הטענה לא קשורה לכוויה אלא להמשך הזרקת הרעל.
בכל מקרה, הסכנה במדוזות (לא בישראל) אינה הנזק לעור אלא הנזק למערכת העצבים.
תקופה ארוכה ועל הרבה מתרחצים צרובים ניסינו חומץ וראינו שלא קורה כלום.
רק גולשים ש”ידעו” שזה עוזר (???) הרגישו טוב יותר אחרי חומץ- וגם זה- לא תמיד. מבחינת איך הכויה נראית- לא השתנה כלום בעקבות החומץ.
אחרי בירורים התחלנו לטפל בעזרת משחות אנטי היסטמין (פניסטיל לדוגמא)
או חומרים לטיפול בכויות (BURNSHIELD)
ולצריבות קלות אלוורה.
עולם אחר. שיפור מהיר בכאב, במראה הכויה.
חומץ לצריבת מדוזה זה בול כמו בושם להתעלפות…
לגבי הצלקות שערן העלה כאן- זה פונקציה של חשיפה לשמש בזמן שהעור פגוע וצרוב.
אל תחשוף את הצריבה לשמש עד שהעור יחלים- לא תהיה צלקת.
תחשף לשמש- קבל צלקת שתלך איתך שתיים שלוש קדימה.
כל הכבוד ותודה לוטנים יקרים
אייל
יש תופעה שניקראת Irukandji Syndrome שמתאר מה קורה אחרי 20-30 דקות: הכאות, הזעה, כאבי פרקים, דיכאון נוראי. לא תענוג, אבל לא בהכרח ממית.
ה sea wasp, הרבה יותר יעיל, 2-5 דקות של כאבי תופת.
שניהם מסוכנים ביותר, אבל באוסטרליה אין כל כך הרבה מיקרי מוות, בעיקר בגלל מודעות. יש הרבה יותר מיקרי מוות מדבורים למשל 🙂
משום מה זכרתי שדווקא האירוקנג’י היא הקטלנית ביותר, היא נפוצה בעיקר בחופי אוסטרליה.
אייל
אתה מדבר על האירוקנז’י – והוא אכן נורא. אבל יש לך 20-30 דקות עד שהארס משפיע בצורה קשה ויש סיכוי להינצל.
דווקא סוגים גדולים יותר הם מסוכנים יותר, וגורמים למוות כל כך מהר שאין לך זמן לסיים את הסיגריה… למין הזה קוראים באוסטרליה sea wasp.
במשפחת המדוזות הקוביתיות ישנה מדוזה קטלנית במיוחד, היא זעירה, רק בערך בגודל של ציפורן, אך הארס שלה קטלני וגורם ליסורי תופת ונדמה לי שגם למוות, אני זוכר שהיה על זה פרק בערוץ דיסקברי:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%96%D7%AA_%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%A0%D7%92'%D7%99
אסף
אני זוכר בפירוש שאסור לשטוף במים מתוקים כי זה גורר ירי מיידי של מה שנשאר. צריך לשטוף במי ים. זה גם יותר הגיוני … מים מתוקים זה גוף זר עבור החוטים.
מחקר מעניין אך מאוד מוקדם להשליך מסקנות ממנו.
להלן כמה כשלים מאוד בסיסיים במעבר בין המחקר המוצג לכותרת המוצגת (שאני מעריך הוכנסה על ידי עורך האתר ולא על ידי החוקרים).
אלו הנתונים:
1) החוקרים גילו בניסוי מעבדה שמגע עם חומץ בזרועות המדוזה מזרז את שחרור המחטים מזרועות המדוזה ומזרז את שחרור הרעלים מהמחטים.
2) החוקרים מניחים שלאחר הצריבה בעור חלק מזרועות הציד או מחטים שטרם שחררו רעלים עשויים להשאר בעור.
3) לגבי הנחה 2, החוקרים מניחים שאם היא אכן קיימת שימוש בחומץ על העור יגרום לשחרור רעלנים נוספים ולכן להחמרה.
4) לא כתוב שהנחה 2 נבדקה, לא במעבדה ולא בשטח עם אנשים שנעקצו בפועל.
5) לא כתוב שהנחה 3 נבדקה, לא במעבדה ולא בשטח עם אנשים שנעקצו בפועל.
יש מרחק רב בין ההצהרה בראש הכתבה לבין העדויות שנאספו שעליהן היא מבוססת.
לדעתי זו היא הסיבה לכך שאנשים כמו ערן, שאמנם לא עשו ניסויים מוסדרים במעבדה, אך התנסו בדבר האמיתי פעמים רבות, לא מסכימים על הצהרה שכזו.
כדאי לשים לב לכתוב ולוידאו :
בשניהם נאמר (בפרוש) כי החומץ מפעיל את החוטים שנשארו על גוף השחיין,
בשניהם נאמר כי (יתכן) שהחומץ ינטרל את הצריבות הקיימות,
בשניהם נאמר כי מעטים המקרים בהם ישארו זרועות דבוקות (על מי שיצא מהמים),
מסקנה – הדרך הנכונה והיעילה היא :
לסלק (ע׳י שטיפה במים מתוקים) את הזרועות (חוטים) הדבוקות
ואז להשתמש במגוון תחשירים – כולל חומץ להרגעת הכוויות.
שכבר נאמר כי ״סוף תגובה בהבנת הנקרא״.
למרות המחקר שנעשה ואני לא מזלזל חס וחלילה, כל חיי אני גולש ונעקצתי ממדוזות וחומץ בהחלט עובד, במקרים שלא שמתי חומץ הכוויה החמירה פי אלף ואף השאירה צלקת.
גם בהקשר של מדוזת הקופסה יש עכשיו ויכוח בקשר ליעילות של חומץ. מתברר שהחומץ מונע המשך ירי הנמטוציסטים, אבל, מגביר את פליטת הארס של אלה שכבר ירו. אומרים שהכאב מהמדוזות האלה הוא הכאב הכי איום שיש, ויש סכנה של מוות תוך זמן קצר מאד…