האשה שניצחה את ארה”ב – יובל לטיסתה של ולנטינה טרשקובה האשה הראשונה בחלל

שנתיים בלבד אחרי טיסת הבכורה של יורי גגרין הפגינו הסובייטים ניצחון תעמולתי נוסף כאשר שיגרו את האישה הראשונה לחלל

ב-12.4.1961, עצרה ברית המועצות כולה את נשימתה כשיורי גגרין עשה היסטוריה והיה לאדם הראשון בחלל. בין מיליוני האזרחים שעקבו בהשתאות ובהערצה אחר הטיסה ההיסטורית, היתה גם פועלת טקסטיל בת 24 במפעל בכפר נידח למדי במחוז יארוסלאבל. כעבור קצת יותר משנתיים, נכנסה הפועלת עצמה לחללית ווסטוק-6, ורשמה את שמה לעד בדפי ההיסטוריה, כאשה הראשונה בחלל.

ולנטינה טרשקובה (Tereshkova, או ברוסית Терешко́ва), נולדה במארס 1937 בכפר מסלניקובו במרכז רוסיה, להורים קשי יום, שהתגלגלו לשם מבלארוס. אביה היה נהג טרקטור, ואמה תופרת במפעל טקסטיל. כשהיתה בת שנתיים נהרג אביה בעימות צבאי בין ברה”מ לפינלנד, והאם נאבקה לגדל את שלושת ילדיה בצלה של מלחמת העולם, כשהכוחות הנאציים הגיעו עד למרחק של כמה עשרות קילומטרים מהכפר. רק לאחר המלחמה, בגיל שמונה, התחילה ולנטינה ללמוד בבית-ספר, אך הקריירה הלימודית שלה לא האריכה ימים. כשסיימה שמונה שנות לימוד נאלצה להיפרד מבית הספר ולצאת לעבוד, לסייע בפרנסת המשפחה. היא עבדה שנה במפעל לצמיגים, בטרם הצטרפה לאמה ולאחותה שעבדו במפעל הטקסטיל המקומי. ואולם, היא לא ויתרה על הלימודים, וקיבלה תעודה של בוגרת תיכון לאחר שהשלימה קורסים בהתכתבות בבי”ס ללימודי תעשייה. טרשקובה גם היתה קומוניסטית נלהבת, פעילה בסניף המקומי של תנועת הנוער הקומוניסטית ובהמשך – גם במפלגה עצמה.

כשהיתה בת 22 נענתה טרשקובה להפצרות של חברתה, והצטרפה אליה לצניחה חופשית במועדון מקומי. צניחה אחת הספיקה לה להתאהב בענף, והיא בילתה במועדון הצניחה כל רגע פנוי, למורת רוחה של אמה, שראתה בתחביב הזה עיסוק גברי, שאינו הולם לבחורה צעירה.

דרושה: פועלת חסרת השכלה

זמן קצר לאחר טיסתו של גגרין, כשהסובייטים מובילים את מירוץ החלל בפער עצום, החליטה ברה”מ לרשום עוד ניצחון קטן על האמריקנים, ולשגר אשה לחלל. ברחבי ברית המועצות היו אז מעט מאוד נשים טייסות, לכן הוחלט לפתוח את המיונים גם לנשים בעלות נסיון בצניחה. נסיון כזה היה חיוני לטייסי החלל הראשונים – מטעמי בטיחות העדיפו הסובייטים שהחלליות והקוסמונאוטים יגיעו לקרקע בנפרד, והטייסים נאלצו לנטוש את החללית ולצנוח מגובה של כ-6,000 מ’.

לא פחות מ-400 נשים הציעו את מועמדותן להיות טייסות חלל. ועדה מיוחדת בראשות גגרין עצמו מיינה את הפונות. דרישות הסף היו גיל – פחות מ-30, גובה – פחות מ-1.70 מ’ (בדומה לקוסמונאוטים הגברים שנאלצו להידחס לחללית “ווסטוק” הקטנטונת), משקל – פחות מ-70 ק”ג, רצוי ממעמד הפועלים ובלי השכלה גבוהה. מנהיג ברה”מ, ניקיטה חרושצ’וב, היה נחוש להוכיח למערב כי במדינה הקומוניסטית כל אחד יכול להטיס חללית, גם אם לא למד באוניברסיטה. לזכותה של טרשקובה עמדו גם נסיונה הרב בצניחה (126 צניחות), פעילותה במפלגה והעובדה שאביה היה גיבור מלחמה. כך היא מצאה עצמה בין חמש הנשים שנבחרו למסלול ההכשרה.

תכנית החלל הסובייטית פעלה בראשית ימיה תחת מעטה כבד של חשאיות. חמש הנבחרות קיבלו דרגת קצונה בחיל האוויר הסובייטי, ונלקחו למתקן אימונים סודי ביותר. לאמה של טרשקובה נאמר רק שהיא מתאמנת לאליפות צניחה בין-לאומית. תכנית האימונים של חמש הנשים היתה דומה מאוד לזו של הקוסמונאוטים הגברים: טיסות לאימון בתנאי חוסר כבידה, הישרדות בתנאים קיצוניים, אימוני צנטריפוגה, הטסת מטוסי קרב, צניחות רבות ותפקוד בתנאי בידוד ממושך, לצד לימודים עיוניים מקיפים להשלמת כל הידע הדרוש.

ארבע מחמש הנשים סיימו בהצלחה את תכנית ההכשרה המפרכת בתום שנה שלמה. מנהלי תכנית החלל החליטו כי הם מעוניינים לנסות שוב טיסה של שתי חלליות בעת ובעונה אחת, והחליטו כי שתיים מהנשים יטיסו אותן. טרשקובה היתה אמורה להמריא ראשונה, וחברתה, ולנטינה פונומריובה, תוכננה לטוס יומיים אחריה, כך ששתי החלליות יחלפו זו לצד זו בחלל. ואולם, כמה שבועות לפני הטיסה החליטו מנהלי תכנית החלל הסובייטית לצמצם את חלקן של הנשים. הטיסה הראשונה (והממושכת מבין השתיים) הועברה לקוסמונאוט ולרי ביקובסקי, וטרשקובה קיבלה את הטיסה השניה. פונומריובה חסרת המזל שובצה רק לטייסת הגיבוי השנייה של המשימה, ולא זכתה מעולם לטוס לחלל.

סודות ושחפים

ב-14.6.63 שוגר ביקובסקי בחללית ווסטוק-5. כעבור יומיים הגיעה תורה של טרשקובה להתייצב על כן השיגור. הכינוי שלה במערכת הקשר היה צ’איקה – שחף ברוסית. לאחר שהגיעה למסלול סביב כדור הארץ נתקלה השחף בלא מעט קשיים. היא סבלה מבחילות בשל חוסר הכבידה, ובחלק מהזמן חשה טשטוש ממש, עד שבקרת הקרקע שקלה לקצר את משימתה. ואולם, טרשקובה הצליחה להתגבר ולהשלים כמתוכנן את כל המשימות, כולל צילומים מחלון החללית, והמעבר המתוכנן סמוך מאוד לחללית של ביקובסקי (רק חמישה קילומטרים הפרידו ביניהם) – כולל שיחה משותפת במערכת הקשר עמו ועם המנהיג חרושצ’וב. היא השלימה כמתוכן 48 הקפות של כדור הארץ בשלושה ימים, אך לפני נחיתתה כמעט אירע אסון. טרשקובה הבחינה שמערכת הטיסה האוטומטית מרחיקה את החללית מכדוה”א, במקום לכוונה למסלול כניסה לאטמוספרה. היא התריעה על כך, והתקלה תוקנה בזמן – דבר שהציל אותה ממות טראגי בחלל ואת מתכנני המערכת ממוות טראגי בהוצאה להורג, או מחיים טראגיים לא פחות במחנה עבודה בסיביר. דבר התקלה נשמר בסוד שנים ארוכות, ופורסם בסופו של דבר רק ארבעה עשורים אחרי הטיסה ההיסטורית.

ב-19.6.63 צנחו טרשקובה והחללית כמתוכנן בערבות קזחטאן, אחרי 70 שעות ו-50 דקות בחלל – היא שהתה בחלל יותר ממשך הטיסות המצטבר של כל ששת האסטרונאוטים האמריקנים שיצאו לחלל עד אז. לאמה של טרשקובה נודע על הטיסה רק בשידור רדיו שהאזינה לו לאחר הנחיתה, בעודה קוראת מכתב מבתה – מכתב שבו סיפרה טרשקובה על האימונים המפרכים לקראת תחרות הצניחה…

הורות ופוליטיקה

לאחר נחיתתה זכתה טרשקובה בכבוד רב ובאותות הוקרה. עוד באותו שבוע הוענקו לה שניים מהעיטורים הגבוהים ביותר של ארצה – אות מסדר לנין ועיטור “גיבורת ברית המועצות”. בנובמבר 1963 נישאה לקוסמונאוט אנדריאן ניקולאייב, שטס לחלל כמה חודשים לפניה. הנישואים החפוזים הולידו חרושת שמועות כי השניים אולצו להתחתן במסגרת ניסוי מדעי סובייטי שביקש לבחון את השפעת השהות בחלל על צאצאי הקוסמונאוטים. ואולם, כעבור שבעה חודשים הולידו הנישואים גם תינוקת, ילנה, שאכן היתה האדם הראשון שנולד לשני טייסי חלל. חרושת השמועות כללה גם דיווחים על מומים שונים שהילדה סובלת מהם, אך ילנה היתה ילדה בריאה וכיום היא רופאה.

אף על פי שלא טסה שוב לחלל, המשיכה טרשקובה לעבוד בתכנית החלל הסובייטית. את השכלתה הפורמלית החסרה השלימה בלימודי הנדסת חלל (שאותם סיימה בהצטיינות), וב-1977 קיבלה תואר דוקטור בהנדסה. היא השתלבה בהצלחה רבה גם בחיים הפוליטיים במוסקבה – היתה חברה בסובייט העליון ונשאה שורה ארוכה של תפקידים ביצועיים ויצוגיים. כיום, בגיל 76, היא מרשה לעצמה להאט את קצב העבודה ולהתמסר מעט לנכדיה. לקראת היובל לטיסתה, ביקר אותה הנשיא פוטין בביתה, והעניק לה עוד אות כבוד – עיטור נבסקי. את גג הבית, אגב, מעטרת שבשבת בדמות שחף, זכר לאותה טיסה היסטורית.

הנשים נותרו מאחור

אף שטרשקובה לא הגדירה עצמה “פמיניסטית”, טיסתה לחלל היתה הישג אדיר למעמד האשה. למרבה הצער, למרות פעילותה הרבה למען נשים, עתידן של הנשים בתחום הטיסות לחלל היה שוויוני הרבה פחות. אף אחת מחברותיה לנבחרת הראשונה של הקוסמונאוטיות לא זכתה לטוס לחלל, ויחלפו לא פחות מ-19 שנים בטרם זכתה עוד אישה לטוס לחלל (סבטלנה סביצקאיה, ברה”מ). רק ב-1983 הגיעה אסטרונאוטית אמריקנית חלל (סאלי ריד) ורק אז – עם תחילתו של עידן המעבורות – נפתחה הדרך לטיסת נשים רבות יותר לחלל. מתוך כ-540 בני אדם שיצאו לחלל עד היום, 58 היו נשים. ארבע מהן שילמו על כך בחייהן: ג’ודית’ רזניק וכריסטה מקאליף (שהיתה אמורה להיות המורה הראשונה בחלל, ומבחינה טכנית לא הגיעה לחלל עצמו) נהרגו באסון הצ’אלנג’ר ב-1986, לורל קלארק וקלפאנה צ’אוולה נספו באסון הקולומביה.