מאז שנכנסה הרשת הגלובלית לחיינו, אנו עדים להיווצרותו של מרחב וירטואלי וארעי, המכיל את רגשותינו מחשבותינו ומילותינו. הגיעה השעה לשאול: האם התודעה שלנו יכולה לשכון ברשת, והאם זה יכול להעניק לנו חיי נצח?
רותם חרמון, “אודיסאה”
אנחנו יצורים טכנולוגיים. למן האבן הראשונה שבה השתמש האדם הפרהיסטורי, דרך גלגל העץ הראשון ועד למאיצי חלקיקים שמנסים לשחזר את ימיו הראשונים של היקום, ארוגה הטכנולוגיה לתוך תולדות המין האנושי ברקמה הדוקה וצפופה. קשר זה הולך ומתחזק עם ההאצה בקצב התקדמות הטכנולוגיה וכניסתה לעוד תחומים בחיינו. כבר לא מדובר בכלים חיצוניים העומדים לשירות האדם. הטכנולוגיה היא חלק ממהות האדם, מזהותו כבעל חיים שמערכות ממוחשבות מרחיבות כמעט ללא גבול את כישוריו ומרחב פעולתו.
סייברספייס חדש מופלא
המונח “סייברספייס” הוטבע על-ידי סופר הסייבר-פאנק ויליאם גיבסון בסיפור קצר שפורסם בשנת 1982. גיבסון תיאר את הסייברספייס בספרו רב-ההשפעה “נוירומנסר”, שיצא שנתיים מאוחר יותר כ”הזיה כל-חושית שחווים אותה יום-יום ביליוני מפעילים חוקיים, מכל אומה, ילדים הלומדים מושגים מתמטיים… ייצוג גרפי של מידע, שמופשט מתוך המאגרים של כל מחשב ומחשב בתוך המערכת האנושית. מורכבות לא-נתפסת. קווי-אור פרושים באיי-חלל של הנפש, צבירים ומערכות של נתונים”. זהו מקום של שחרור מכבלי הגוף, עולם חלופי בעל עוצמה וחיות חזקים יותר מאשר העולם הפיסיקלי ה”אמיתי”, העלוב והכאוטי. עולם שניתוק ממנו, כמו שחווה גיבור הספר, הוא נפילה מגן העדן.
הסופר ברוס סטרלינג, בספרו The Hacker Crackdown העוקב אחר המאבק של כוחות הביטחון של ארה”ב בשנת 1990 בהאקרים ובפושעי מחשב, מתאר את הסייברספייס בהקשר שונה כדימוי של רשת הטלפונים. סטרלינג מסביר כי הסייברספייס הוא המקום בו מתרחשת שיחת הטלפון. מקום זה אינו מתקיים בטלפון של דובר זה או אחר – זהו המרחב שבין הטלפונים. בעולם הממוחשב, הסייברספייס הוא מרחב של מידע המתקיים בשום-מקום של רשתות המחשבים. זהו מקום ללא “מקום”, חלל בעל נוכחות אשר נמצא במקביל או מחוץ לעולם הפיסי, מקום שבו מתרחשת תקשורת, שבו מופיע המידע בצורתו הטהורה.
עם יציאתה של רשת האינטרנט מגבולות האקדמיה אל העולם המסחרי, בשנות ה-90 של המאה הקודמת, החלו חזיונות הסייברספייס של סופרי מדע בדיוני כגיבסון, סטרלינג וורנור וינג’ להתממש במציאות. הסייברספייס הפך, באופן מתבקש, למטאפורה מרכזית בהתמודדות עם מרחב המידע החדש שיצרו האינטרנט וה-WWW.
ההשפעה של ספרות הסייבר-פאנק הייתה גדולה במיוחד בקרב אנשי מחשבים, עד שהפכה לגורם מעצב בהתפתחותה של הרשת (עולמות וירטואליים כמו Second Life, למשל, פותחו בהשראת ספר המדע הבדיוני Snow Crash של ניל סטפנסון). רשת האינטרנט נתפשה כהתגלמותו של הסייברספייס, והשניים הפכו למונחים מקבילים כמעט – רשת האינטרנט כתשתית, התווך הפיסי, אסופת המחשבים המקושרים זה לזה בכבלים עבים בהם זורמים אלקטרונים. הסייברספייס כאותו מרחב מידע שאנו נמצאים בו כשאנו גולשים ברשת האינטרנט, מרחב שאנו נכנסים אליו ולפעמים מתקשים לצאת ממנו. במישור הפיסי, הדפדפן שלנו מקבל תשובה ממחשב מסוים דרך קו תקשורת כזה או אחר. אולם למעט במקרים של תקלות, עובדה זו אינה נוגעת לנו. אנו נשאבים לתוך עולם של אתרים, קישורים, מילים, תמונות, אינטראקציות חברתיות. אנו פשוט נמצאים בתוך “הרשת”.
חזון העצמות הוירטואליות
הסייברספייס הגיח לעולם כמדע בדיוני, אך עם הופעת רשת האינטרנט תפס מקום כאחד המרכיבים העיקריים אשר ייטלו חלק בעתיד האנושות. האבולוציה הביולוגית של האדם אולי מאיטה, אך אין זה סוף התפתחותו של האדם. אולי להיפך. מוקד האבולוציה נע משדה הביולוגיה אל המרחב הטכנולוגי, ושם, באופן מואץ, ממשיך המין האנושי את מסעו. זהו מסע שיוצא מגבולות הגוף לעבר מרחבים של מידע, מסע שיהווה קפיצה חסרת תקדים של התודעה האנושית. מסע שבסופו נהפוך במובן מסוים לבני אלמוות.
הרצון להימלט מהגוף הוא, בסופו של דבר, שאיפה להתחמק מצילו המאיים של המוות. שאיפה זו מופיעה בספרות הסייבר-פאנק בדמות היכולת “להעלות” גרסה דיגיטלית של העצמי לתוך הרשת, וכך להמשיך להתקיים לנצח בערבות האינסופיות של העולם הווירטואלי. וכפי שהסייברספייס זלג אל מחוץ לספרות, גם רעיון זה מתחיל לגייס לעצמו תומכים בעולם האמיתי. מדענים כמו הפרופסור לרובוטיקה, האנס מוראבק, או מדען המחשב וסופר הסייבר-פאנק, רודי ראקר, מאמינים כי ניתן יהיה בעתיד לסרוק את תבניות המידע של התודעה האנושית באופן מלא ולהעביר את תודעתו של אדם לתוך המחשב.
חזון דומה מציג המדען והממציא, ריי קורצווייל. קורצווייל, יחד עם ורנור וינג’, הוא מאבות תנועת הסינגולריות, אשר טוענת כי קצב השינויים הטכנולוגיים גדל באופן מעריכי וכי אנו מתקרבים לנקודה בה השינוי יהיה כה מהיר ונרחב עד כי הקיום האנושי ישתנה ללא היכר. נקודה זו היא סינגולריות (מונח שהושאל מתחום הפיסיקה), נקודה שהשינוי בה יהיה כל-כך עמוק עד שלא ניתן לצפות איך ייראה העולם אחריה (למרות שכמובן אנשי הסינגולריות מנסים לנחש).
אחד מהדברים העיקריים שחוזה קורצווייל הוא כי הטכנולוגיה תביא אותנו למצב בו נוכל להאריך את החיים לנצח. שילוב של ננו-טכנולוגיה, רובוטיקה ואינטליגנציה מלאכותית יאפשר לנו בשלב ראשון לתחזק את גופנו ולמנוע הזדקנות, ובסופו של דבר גם לחבר את התודעה האנושית אל המחשב ליצירת תודעה חדשה, מוגברת ונצחית. חיבור כזה יבטל, לדברי קורצווייל, את ההבחנה בין העולם ה”אמיתי” לבין המרחבים הממוחשבים של המציאות המדומה. זה יהיה עולם שכולו (גם) סייברספייס.
פרופ’ נפתלי תשבי מהמרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית רואה את האפשרות לחיי נצח באופן שונה. התודעה שלנו, אומר תשבי, אותו “אני פנימי”, היא בעצם אשליה – התודעה לא הייתה קיימת בעבר, היא משתנה כל הזמן, ויום אחד גם תפסיק להתקיים. את תחושת התודעה העצמית שלנו לא נוכל כנראה לשמר, ולא ברור אם היינו רוצים בכלל לשמר אותה. חיי נצח שמשמעם עצירת המוות הביולוגי, טוען תשבי, הם מתכון להתנוונות המין האנושי, עצירת כל התהליכים הדינמיים של החיים ויצירת חברה מזדקנת והולכת ללא יכולת התפתחות. חיי הנצח היחידים שניתן לדון בהם ברצינות הינם שימור ה”אני” הציבורי שלנו – יצירת כפיל וירטואלי שיוכל להמשיך לדבר בשמנו גם לאחר מותנו.
תשבי מדמיין תוכנת מחשב אינטראקטיבית, שתכיל את כל עולם האסוציאציות הפנימי שלנו. התוכנה תִילמד אותנו במהלך חיינו, תכיל את זיכרונותינו ואת כל המרכיבים של עולמנו התרבותי והרעיוני. באמצעות מנוע חיפוש אסוציאטיבי וממשק וירטואלי שנראה כמונו, תוכל התוכנה לנהל דו-שיח בשמנו ולהשיב על שאלות באופן דומה לתשובותינו שלנו. זה יהיה עותק של הדובר הפנימי שלנו, שכפול של הביטוי החיצוני של תודעתנו, נטול תחושת תודעה עצמית.
תשבי צופה כי ככל שילך ויתחזק החיבור בינינו לבין המחשב עד שיגיע לרמה של חיבור עצבי ישיר, תלך ותפחת התלות של החוויות שלנו בגוף ובחושים, ויקל עלינו ליצור עותק ממוחשב של החוויות שעברנו. כך נוכל ליצור עולם וירטואלי שמכיל את סך חוויותינו וזיכרונותינו, איתו יוכלו אנשים אחרים להמשיך ולנהל אינטראקציה גם לאחר שגופנו ייעלם מן העולם. החיים הפיזיים שלנו ילכו וייאבדו מחשיבותם כאשר נהיה מודעים לכך שעולם החוויה שלנו ממשיך להתקיים אחרינו. כולנו נזכה למעשה לחיי נצח ציבוריים.
הגוף הוא המסר
חזון הסייברספייס וההבטחה לחיי נצח שטמונה בו הוא מפתה ומושך. אך זהו אינו חזון חדש. מרגרט ורטהיים, אשר עוסקת בחקר המדע וההיסטוריה, מציינת כי השאיפה לשחרור מהגוף מלווה את התרבות המערבית לאורך ההיסטוריה כולה, ומאפיינת במיוחד את המחשבה הנוצרית. ורטהיים טוענת כי הסייברספייס מהווה מבחינות רבות גלגול מודרני של הכמיהה הנוצרית למלכות השמיים.
בבסיס השאיפה והאפשרות לחיי נצח וירטואליים נמצאת תפישת העולם הדואליסטית הקלאסית, לפיה קיימת הפרדה בין הגוף והנפש, בין עולם החומר לעולם הרוח. מעבר לכך, ההנחה המובילה בעמדה זו (באופן מובלע יותר או פחות) היא כי הגוף הוא נספח מיותר ופחות ערך, וכי הנפש, או בגלגולה המודרני – התודעה, היא המהות האמיתית של האדם.
הגוף הוא ארצי וארעי, הוא מגביל אותנו ומונע מאיתנו להתקרב אל האלוהות. הרוח היא המרכיב הטהור שאותו אנו מבקשים לזכך. זוהי שאיפה אל הטרנסצנדנטליות, אל חיי רוח המתעלים מעל לגסות של עולם הגוף. הסייברספייס מגלם את המרחב החוץ-גופני שיכול לאפשר חיי רוח שלמים. שם נוכל לזנוח את הגוף ולהמשיך להתקיים כתודעה וירטואלית טהורה בלבד.
כך, לאחר שנים של מטריאליזם מדעי אשר שלל את קיומו של דבר-מה מחוץ לעולם הגופני והפיסיקלי, חוזרת לתמונה בתפנית מעניינת הגישה הדואליסטית, הצצה דווקא מתוך עולם הטכנולוגיה. אולם לצד הדואליזם הנוגע להפרדת התודעה מהגוף, יש כאן המשכיות של התפישה המטריאליסטית בהתייחסות אל התודעה כאובייקט הנמצא בתחום סמכותו של המדע. המטריאליזם מתחלף בסוג של “אינפורמציזם”, ברעיון כי התודעה במהותה מורכבת מתבניות של מידע.
תפישה כזו עדיין מניחה רדוקציה של התודעה למרכיב אחד הניתן לחקירה מדעית מלאה, אך בהתאם לעידן האינפורמציה שאנו חיים בו, במקום החומר המטריאליסטי הופך מרכיב זה להיות למידע. הגילום החומרי, יהיה זה דרך פולסים חשמליים, אינטראקציות כימיות או כל אמצעי אחר, הופך להיות משני. מה שחשוב הוא תבנית המידע המיוצגת דרכו. המטאפורה המרכזית בתמונת עולם זו נלקחת מעולם המחשבים – התודעה נתפשת כתוכנה, והגוף כחומרה. התוכנה היא הדבר העיקרי, התוכן, מעניקת המשמעות. החומרה היא רק אמצעי. התוכנה זקוקה לחומרה כדי לרוץ עליה, אך לחומרה אין משמעות בפני עצמה, ולכן איננו מחויבים בהכרח לסוג מסוים של חומרה.
לפי ראייה זו, ההפרדה של התודעה מהגוף נדמית כעניין טכני בלבד – ברגע שיהיו בידינו הכלים לנתח את הפעילות המוחית ולזהות בה באופן מלא את תבניות המידע של התודעה, נוכל לשכפל את התוכנה-תודעה וכך להפרידה מהחומרה של הגוף. אזי נוכל גם להריץ אותה על חומרה אחרת, אמינה ועמידה יותר, וכך להבטיח את קיומנו הנצחי.
ההנחה כי ניתן לנתק את התודעה מהגוף אינה כה מובנת מאליה. הפילוסוף, מוריס מרלו-פונטי, כמו רבים אחרים, טוען כי הגוף הוא תנאי הכרחי לתודעה. בעוד הגישה הדואליסטית רואה את האדם כמוח חושב ותופש שרק במקרה נמצא שבוי בגופו, מתייחס מרלו-פונטי לאדם כמכלול של גוף-סובייקט שקיומו הגופני הוא חלק מהותי והכרחי לקיומו כסובייקט.
לפי מרלו-פונטי התפישה קודמת לתודעה, והתודעה לא יכולה להתקיים בלעדיה. תפישה אינה דבר-מה המתרחש במוח מבודד, כמו שרואה זאת הגישה הדואליסטית. התפישה לא ניתנת לניתוק מהגוף – אנחנו חווים ותופשים דברים דרך הגוף וחושיו, במימד פיסי לחלוטין. אנו מתקיימים בראש ובראשונה כתודעה אשר פועלת בעולם, תודעה המקיימת יחסים עם הדברים הסובבים אותה. להיות בעל תודעה הוא לתפוש את מקומך בעולם, ותפישה זו נטועה בגוף. הגוף הכרחי לקיומה של תפישה, אשר הכרחית לקיומה של תודעה. היותנו יצורים חושבים הוא משני להיותנו יצורים, אנו קודם כל מתקיימים בעולם כגוף חש, ורק אחר כך כתודעה חושבת.
קווין קלי בספרו Out of Control מציג מקרה שמחדד את חשיבותו של הגוף עבור קיום התודעה. בניסוי פסיכולוגי שנערך בקנדה שהו מתנדבים במשך שלושה ימים בתא בידוד בו נוטרלו כל חושיהם – התא היה חשוך לגמרי ואטום לקול, והם שכבו על מיטה כשאבריהם עטופים ומכוסים. בתחילה דיווחו המתנדבים על הזיות ויזואליות. ביום השני חשו ניתוק מהמציאות, קשיי דיבור ופחדים. ביום השלישי רוב המתנדבים לא יכלו לחשוב על דבר, וחלקם “נתקעו” במחשבה אחת אשר חזרה על עצמה שוב ושוב עד שלא יכלו לשאת זאת יותר. הגוף, אומר קלי, הוא העוגן של התודעה. ללא הגוף והחושים, ללא עולם, יכול המוח להגיב רק אל עצמו, ואז התודעה קורסת פנימה בהתעסקות עצמית חסרת כיוון לתוך עיוורון מנטאלי. ללא גוף, שוחקת התודעה את עצמה למוות.
אם הגוף אכן הכרחי לקיומה של התודעה ולא ניתן להפריד ביניהם, אולי האפשרות היחידה היא זו שמתאר פרופ’ תשבי – שכפול המבנה האסוציאטיבי והמחשבתי שלנו, הביטוי החיצוני של תודעתנו. אולם האם אלה חיי הנצח המבוקשים? האם שכפול וירטואלי כזה הוא אכן “אני”? הסופר מישל וולבק בספרו “אפשרות של אי” מציג גרסה קודרת של חיי נצח כאלה.
עולם העתיד של וולבק מורכב מניאו-אנשים, צאצאי אנושות משופרים ומהונדסים. הניאו-אנשים אינם מתרבים – הם משתכפלים. כל אחד מהם מהווה עותק גנטי של אב קדמון, אבי השושלת. הם חיים כמעט כשכל בלבד, מבודדים בביתם, חייהם מוקדשים לחקירה ולכתיבה מחדש של זיכרונות האדם המקורי, העותק מס’ 1 שלהם. זוהי אנושות שמקיימת חיי נצח על-ידי שיכפול גנטי ושימור הזיכרון באופן חי דרך הצאצאים המשוכפלים. אם אלה אכן חיי נצח, הרי הם עלובים, חסרי הווה, עתיד ותקווה. זוהי אנושות מתקדמת טכנולוגית, אך מנוונת ולא מתפתחת, אנושות שעוסקת בצורה אובססיבית בעבר ובציפייה חסרת התרגשות לביאת העתיד, מעין גודו סינגולארי שלעולם לא יגיע.
וולבק מציג בספרו תמונה מוקצנת של תפישת העולם הדואליסטית. הניאו-אנשים הם שיאה של הרציונליות והשאיפה לחיי רוח. הגוף עבורם הוא בן-חלוף, זמני, הסחה בלבד. הם מבקשים לפרוש מהטבע, גופם משודרג כדי להרחיקם ככל שאפשר מרגשות, מתשוקות וממכאובי הבשר. חייהם הם חיים שטוחים ואדישים, במידה רבה נטולי אנושיות.
מן העבר השני, בצידו של הגוף, נמצאים הפראים, שרידי האנושות שלא הפכו לניאו-אנשים. הפראים חיים בשבטים פטריארכלים נוקשים, חסרי תרבות ושפה, ספוגים בלכלוך וסירחון, מין חייתי, טקסים אלימים ואכזריים. הם התגלמות היצרים החייתיים ששוכנים במעמקים המודחקים של המין האנושי. אצל וולבק אין אפשרות של אושר או נחמה באף אחד מן הצדדים. חיי הגוף הם שפלות ואכזריות, חיי הרוח הם ניוון חד-גוני והתנתקות. התמונה שמציג וולבק (על אף שהפסימיות טמונה בה באופן אינהרנטי) מספקת קריאת אזהרה בדבר האפשרות של קיום באחד מהצדדים בלבד. כדאי אולי לקחת זאת בחשבון לפני שאנו ממהרים לזנוח את הגוף.
18 תגובות
התודעה היא הרבה יותר רחבה ועמוקה מכפי שמנסה לצייר אותה הגישה “המדעית”. והגרשיים נמצאים עבור כל אלה הלוקים בפאשיזם מדעי שחושבים ש”המדע” מייצג חזית אחידה בנושא התודעה.
ישנם מחקרים רבים ותיעוד של מקרים רבים המציינים תופעות יוצאות דופן המעידות על כך שהתודעה בעלת עוצמה עצומה ומסוגלת ליצור שינויים מהירים ומשמעותיים בחומר (הגוף ולא רק הוא). מומלץ לקריאה הספר “היקום ההולגרפי” המתאר מחקרים ומקרים כאלה.
ומי שכבר מוכן לקבל את זה שיש תודעה והיא ניתנת להפרדה מהגוף – למה לא ללכת עד הסוף וללמוד מחוכמה עתיקה שעדויות לה נמצאות בכל מקום והיא מספרת על חוק לא כתוב – חוק שימור התודעה.
התודעה לעולם לא מתה ולא נעלמת, חיינו בליוני שנים ונמשיך לחיות עוד בליוני שנים. כל גלגול חיים אנחנו מקבלים גוף חדש וזכרון חדש ומגיעים לכאן כדי ללמוד על עצמנו ועל העולם. והמטרה האמיתית היא לא חיי נצח בגוף אלא חיי נצח של תודעה שהפכה למוארת.
ולמי שרוצה חיי נצח בסייברספייס – האם תוכלו לתכנת אהבה? שמחה? אושר? האם הקיום הוירטואלי יהיה שכלי בלבד? אם כן זה לא כפיל זוהי רדוקציה של יצור אנוש לתוכנת מחשב. לא קיום נצחי שהייתי שואפת אליו.
ובהקשר של חיי נצח בגוף – מומלץ לקרוא את סדרת הספרים של ג’ון סקאלזי ובמיוחת את “Old Man War” שבסיסו העברת תודעה מגוף אנושי למשודרג וכך הלאה (קצת דומה לרעיון באוואטר אבל הרבה יותר עמוק).
ראשית רק למען גילוי נאות, אני לא מטארליסט מובהק,
שנית הוכחה מדעית מחיבת בחינה מאריליסטית, כי כלי המדידה המדעיים הם מטראליסטים (לא רק פיזיקה) לכן תחומי לימוד רבים אינם נחשבים במובהק מדע…
מטראליסט יכול לפתור את אותם הגדים שצינת בתגובה 3 בקלות עלידי ציון שגם עם יש תחושה שאינה פיזית היא נובעת מהשפעות פיזיות בדומה לכאב .. כלומר הכול מוסר בכמיה בפיזקה ובביולוגיה של הגוף.. והעובדה שאתה כאינבידואל "רואה" דברים היא רק השתקפות התחושות(הרבה תחושות קטנות המוחוברות אחת לשניה) על מנגנויה הרעאיה של המוח , למשל .. תמונה שרואים בעייין זה בטוי של רצף גירויים מסויים עם כי מורכב מאוד.. חלום צבעוני הוא אותו רצף רק בלי התרגיר החצוני (מעיין הקלטה ושמעה חוזרת של הפולסים החשמליים.. וכן אלה..
לא ניתן למדוד רגש או תחושה.. בצורה שווה בין אדם לאדם .. ופה נשברת היכולת להשתמש במדע על התחום שאינו מטראליסטי…
זיו,
המטריאליזם טוען שניתן לעשות רדוקציה מלאה של כל תופעה עובדתית לרמת החומר, כלומר לרמה אחת בלבד של המציאות – המציאות הפיסיקלית כפי שהיא מוכרת למדע הפיסיקה.
כדי לבסס את התפיסה המטריאליסטית שלך – תצטרך, בהקשר של הדיווחים ש’חוזרים לחיים’ מספרים (בפרט אותו סוג של דיווחים שפרטתי לגביו בתגובתי 3 (סעיף 3), להראות כיצד ניתן להסבירם על בסיס פיסיקלי.
אם אתה סבור שאינך יכול להתיחס אלא לתופעות שהן בתחום הפיסיקה, הרי שלא תוכל להיות מטריאליסט אמיתי, ולא תוכל להגן על המטריאליזם. במקרה כזה לא תוכל לטעון בבטחון מיני טענות שהעלת בתגובה 7. כל טענה כזו תהיה מסופקת – מפני שאינך יכול לטעון שהמציאות המנטלית ניתנת לרדוקציה לרמה הפיסיקלית.
מעבר לכך, אם יתעקש אדם מלכתחילה לא ליחס לדיווחים הנ”ל כל משקל עובדתי, ולא ירצה לחקור אותן כדי לברר את ערך האמת העובדתי הלכאורי שלהן – בטענה שמדובר ב’תופעות פסיכולוגיות’ גרידא או בטענה שאין לו ‘כלים’ לבדוק אותן – הרי בזה הוא יוכיח כי ערך האמת אינו מנחה אותו, ודאי לא ערך האמת המדעית.
תופעות אלה טעונות חקירה והן גם ניתנות לחקירה, בכלים מדעיים, אם גם לא בכלים של ה’פיסיקה’. חקירה מדעית של תופעות אלה קודמת לכל טענה ספקולטיבית – פילוסופית או פסאודו מדעית.
אדי ,
ראשית אשמח לדבר על כל נושא ,
שנית צינתי שלדעתי מטיראליסט יתן הסבר מטריאליסט דואליסט הסבר דואליסטי וספריטואליסט הסבר ספריטואלליסטי..
לצערי אין למידע כלים להתמודד עם ממדים שהם לא מטראיליסטים רק אולי הפסיכולגיה (והיא אינה מדע כידוע) היא מדברת על משמעויות הסמלים במחשבה.. בלי קשר למקומם של הסמלים במציאות (מדע) .. לצערי מכן לא נוכל להגיע לידיע חדשה – מדשע הוא רק מטריאליסטי.. ולכן כל הויכוחים מול האנטי מדעיים שאינם מטרליסטים הם חסרי משמעות.. המדע לא יוכיח להם והם לא יוכיחו למדענים… האינפורמיזם הוא מעניין מכיוון שהוא דומה לפסיכולוגיה … אבל עדין קרוב למדעי המחשב.. והוא בר הסתברותיות שהיא בסיס המדע..
זיו ןמטריאליסט מתוך סקרנות:
יש לי מה להשיב לטענות שאתם מעלים. אני מניח שהשיח שיתפתח ינוע בכיוון די ספקולטיבי, מכל הכיוונים.
לא שמעתי התיחסויות לטענות העובדתיות בסעיף 3 לתגובה הקודמת שלי (תגובה 3). נראה לי שהסוגיה המועלית היא בעלת משמעות אמפירית.
לכן, לפני שנפתח בשיח הזה, רצוי שנשמע את התיחסותכם לטענות בסעיף 3.
אתם מוזמנים.
למוח אנושי- אתה עדיין תמות. פשוט יהיה לך יותר נוח להשלים עם זה בצורה הזו.
אין ספק שהנושא מרתק ומעורר מחשבה מאין כמוהו.
"ניתן יהיה בעתיד לסרוק את תבניות המידע של התודעה האנושית באופן מלא ולהעביר את תודעתו של אדם לתוך המחשב"
באופן עקרוני הרעיון הזה אף פעם לא מצא חן בעיני, משום שחשבתי שגם את יעתיקו את תודעתי ומוחי ומחשבותי בצורה מלאה לתוך מחשב (או לתוך רובוט דמוי אדם בעל מוח ממוחשב) מבחינתי הוא עדיין יהיה כמו אח תאום שפתאום התעורר לו בעולם, הוא יגיד "כן זה אני!" וירגיש בדיוק כמוני, ויהיו לו את אותם זכרונות וחוויות שיש לי בראש מתקופות שונות בחיי, אך מנקודת מבטי הוא עדיין יהיה רק שיכפול ולא "אני" האמיתי, לא ארצה שגופי הנוכחי יושמד (כלומר שאמות) בכדי שאותו העתק חיצוני שאין לי שום קשר אליו יחליף אותי.
אבל אז ראיתי את הסרט המדהים "אווטאר" (נ.ב – סרט שחייבים לראות אך ורק בתלת מימד) שגרם לי לשנות את נקודת המבט הזו ולהבין שאולי הדבר בכל זאת אפשרי, מה אם המעבר של התודעה לתוך המחשב יעשה בצורה זורמת ובאופן הדרגתי כך שאשאר מודע לאורך כל התהליך? כלומר המוח הביולוגי יתחבר למחשב (וזה דבר שאפשרי דרך אגב כבר היום, כמו המחשב המחובר למוחם של חולי פארקינסון ומאפשר לעצור את הרעידות) ואז המודעות "תגלוש" באופן הדרגתי ובצורה חלקה לתוך המחשב, בלי שום קטיעות באמצע. ורק אז, כשהתודעה תשכון בצורה מלאה בתוך המחשב ותביט אל קליפת הגוף הריקה שנותרה בחוץ, רק אז יתבצע הניתוק הסופי בין הגוף לבין המחשב. נראה שזה בהחלט אפשרי ופותר את הבעיה.
ספויילר – למי שעדין לא ראה את הסרט "אווטאר", מתברר שהיער העבות הענק והסבוך שצומח על כוכב פנדורה, הוא בעצם מוח אחד גדול וענק המתפרש על חלקים נרחבים של הכוכב, החייזרים שחיים על הכוכב יכולים להתחבר אליו ולהעביר בינהם ובין המוח הזה זכרונות מחשבות ותודעה, לקראת סוף הסרט כשהמדענית הראשית של הפרוייקט עומדת למות, שורשי העצים (שמעבירים בינהם אותו חשמליים בדומה לנויירונים במוח) מתחברים למוחה באופן פיסי ומאפשרים לתודעה שלה לעבור ישירות לתוך המוח הירוק של הכוכב, היא עוד מספיקה לאשר זאת ולספר על מה שהיא רואה רגע לפני שעיניה נעצמות. כלומר גופה מת אך התודעה שלה עדיין ממשיכה לחיות כחלק מהתודעה של המוח-יער הזה. הרעיון ממש מצא חן בעיני (כמו גם הסרט עצמו שזו חוויה בפני עצמה).
משה
על מה אתה סח?
רח רפאים:
תגיד לי אם אתה מבין מה שאתה כותב.
או שזה כתיבה אוטומטית מעין תיקשור.
הצעתי לך לקרוא שוב מה שכתבת לנסות להבין מה התכוונת ולהגיב בהתאם.
אני מסכים באופן כללי למה שאומר זיו. ורוצה להוסיף:
זה שאחרים לא מבינים מה מסבירים להם זה כתוצאה מזה שהם לא רוצים להבין כי זה ישנה את הדעה שלהם כלפי אותו נושא. הדבר נובע מזה שהידע שלהם שונה (שגוי), ומה שמסבירים (אלה שמבינים) להם, סותר את דעתם והם לא מסכימים לזה כי אז הם יחשבו טיפשים. ואז אוי ואבוי חס וחלילה מי אמר עליהם טיפש הרי הם חכמים אז איך הם יכולים להיות טיפשים??
מכאן שמה שיגיד פרופסור א על נושא ב המגיב "אובר-חוכים" יגיב ב"לא נכון" ו"אי אפשר להסכים איתו" כי ככה וככה.
העניין הוא שאנשים שעושים את הטכנולוגיה למשל- עושים את הטכנולוגיה ויכולים להסביר מה הם עושים.
ומי שלא מבין את הטכנולוגיה יכול או לנסות להבין או מקסימום להגיב פה שטויות.
תגובה ל-3:
1. אני משער שזאת בדיחה לוגית-רטורית חסרת משמעות אינפורמטיבית…
2. המאמר, אכן, מתייחס ברובו לספקולציות בלתי מדעיות בהן שזורה הבנה (ככל האפשר באשר להיום) של פעילות מוחית (לפחות בדברי החוקר מהמרכז לחישוביות עצבית). הידע שלנו אודות העולם אינו מושלם בשום תחום מדעי, אבל אין הדבר גורס כי איננו זכאים לדריסת רגל במחוזות הידיעה של דבר-מה ולו בצורה המעורפלת ביותר.
* טענתך, כי ידע המבוסס על ייצוגים – ולא על המקור הראשוני – של דפוסי פעולה אינו מספק דיו בכדי ליצור סימולציה מתקבלת על הדעת של אותו דפוס, היא אבסורדית כיוון שעוד לפני שהחלו לחקור את המוח, כבר החלה תנועה במדעי המחשב לחיקוי דפוסי פעולה של כמעט כל דבר קיים, בהתבססות על תאוריות כלל לא "יסודיות": כלכליות, אבולוציוניות, כימיות ואפילו פסיכולוגיות וחברתיות של התנהגות קהל למשל: (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1000573.html). טענתך מבוססת על הנחה שגויה שבכדי לחקות מערכת מורכבת אנו נדרשים, בהכרך, להגיע לשורש הטהור שמייצר את דפוס הפעולה ואני מקווה שהבהרתי את מהות השגיאה על דרך השלילה.
* התאוריה הרווחת כיום באשר לרשתות נוירונים שמאפשרות התנהגויות מורכבות – מוכיחה את עצמה כל פעם מחדש ולא נפלה עדיין בשום מבחן מדעי. היא מתמידה בהצגתה קשר הדוק בין ייצוגים מודולריים של המוח לבין התנהגויות פונקציונליות של הנבדק. העובדה שהמודעות עדיין לא נחקרה במלואה ולא נמצא מקורה המודולרי לא מוסיפה לטענתך אף לא קמעה. ההפך, ע"פ המצב המסתמן מחקר המוח כיום, נראה כי השלב שבו יוסבר "תהליך מנטלי" (למרות שאני לא יודע למה אתה מתכוון בכך ויכול להיות שבהתאם להגדרות מסויימות הוא כבר הוסבר) הוא לא רחוק.
* מחשב עושה שלושה דברים: קלט, עיבוד ופלט. המוח לא שונה ממנו מהבחינה הזאת. ההבדל היחיד טמון באופי העיבוד. המחשב פועל על בסיס פעולות סדרתיות בעוד שהמוח פועל ע"פ דפוסים סינכרוניים. זהו האלמנט שמסמל, בצורה הרדוקציוניסטית ביותר (שאני לא אוהד נלהב שלה) את השוני בין שתי "אסכולות" העיבוד. עם זאת, שלא כמו פעולה של מחשב, חלק אינטגרלי מפעילות המוח האנושי מלווה ביצירת תחושה של מודעות עצמית. אך קיומה עצמו אינו גורס שום העלאה על נס של התוצר המעניין הזה מעבר לאותו מנגנון חישובי אלקטרו-כימי שמייצר את שאר קשת התופעות שאנחנו מייחסים למוח.
3. אני צריך ללכת לישון ורק מקווה שאזכור להגיב על הסעיף בעת הקרובה.
אדי,
שים לב, מיכיון שאתה זה שיודע אומכיר את “אתה” יתכן שבעצם אתה שוע בהבנת המהות של “אתה” ושל המציאות בכלל ומיכן שכול החד משמעויות שאתה צינת בדבריך הן ממש בעיתיות .. אין לך סימוכין מוצקים שאתה (או אני) מדבר על התודעה, ובכל תפיסה מטריליסטית דואלית או ספריטאולית יש הוכחות והצדקות לה עצמה.. כנראה שהוכחה היא לא מה שנמצא להבנת “אני” והתודעה
ומעבר לכך ,רעיונות מוזרים מאלה יצאו לפועל , ופלאים רבים היום הם לנו טבעיים , ובשינוי מהיר מכפי שחשבנו שהוא אפשרי.
אני לא מבין מה לא הגיוני ב”אשליה הרואה את עצמה כאשליה” אני מתכנת , ובעבר זה לא היה סביר, אבל קיים היום קוד מחשב שיוצר קוד, ואף כזה ובו קוד יוצר קוד יותר קוד וכן הלאה.. ודאי תגיד זה לא אותו דבבר, אבל זה לא כלכך שונה..
האמירה” חשב עושה שני דברים: ‘עושה’ חשבונות ו’פועל’ לפי אלגוריתמים שהוזנו לו. יכולת החישוב העצומה שתהיה לו אינה לבדה ערובה לשום דבר המדמה דבר מה מהותי, ודאי לא תהליך מנטלי. האלגוריתמים, כולל המשוכללים ביותר, יהיו בסופו של דבר תמיד סופיים ומוגבלים לתבניות ידועות (אם גם מורכבות ביותר), לפחות ברמה הכללית, ולכן גם צפויים מראש, בדרגה כלשהי. הכישורים המנטליים של האדם אינם מוגבלים ברמה העקרונית, וגם מבחינה מעשית קיים בהם יסוד בלתי צפוי ובלתי מוגבל בשיעור מסוים.”
אינה מוכחת (בנוסף לסתירה מהמשפט הקודם “אפשר אפילו להניח שלא ניתן יהיה אי פעם לדעת מהי מהותו של תהליך מנטלי ” ולא הסברתה, אותה חוץ מלהצדיק אותה ע”י עצמה, בכך שאי אפשר, (תפיסה ספריטואלית או דואלית…) {{ אותו דבר יקרה שתרצה להוכיח את הרעיון ההפוך בעזרת תפיסה הפוכה – התפסות לא סותרות הן במישורים שונים..!}}
כיום ניתן בעזרת מחשב ליצר חוויות יצירתיות לא מתוכננתו בעזרת רשתות ונטמטיקה לא לינארית ושימוש בנוסחאות מתאיומת כמו תנועד נחיל,.. יכולות אלו מדמות את יצירתיות הטבע לא בדיקנות אלא ביצרתיות , כלומר אין מקרה אחד זהה לאחר, אבל עדין המתאים לתבנית ומנגד יש תפיסות ושיטות פסיכולוגיות סדורות מאווד ליצירתיות של אנשים..
גם אנשים חולמים יש בחלומותיהם פשר כמו גם באסטרולוגיה , פסיכולגים וניורולוגים נמסבירים את אותם חוויות כתמהיל של סמלים טבועים בנו במושגי השפה ובהשפעות כימיות וחשמליות במוח הניתנות למדידה …- ושוב זהה שאנו לא יודעים להסביר משהו אינו אומר שהסבר חייב לבו מתפיסה אחת או אחרת.. אלא אומר שאיננו יודעים להסביר .. למשל , אני לא יודע איך עובדת מקרר אבל אין לי ספק שהוא א עובד לפי חוקים פיזיקאלים שאולי אצטרך להכיר כדי להבין או לשחזר, אבל זה שאני לא מכיר לא הופך את פעולתו לקסם (למרות שבהחלט פלא!!)
מאו אהבתי את המאמר מכיוון שהוא חיבר גם רעיונות קרובים וגם רחוקים הוא “שבר” והסיף תפיסה חדשה לעולם האינפורמיזם .. ואם חושבים הוא מתאים לתפיסת האדם את עצמו בעולם כזה.. כמו שתפסית המכנזים התאימה לעולם התעשיתיי והרוחניזם התאימה במיוחד לתפיסה התרום מדעיית (אני מאמין באיחוד ובחיבור כל התפיסו כמישורים שונים של רעיון עמוק עליו (אולי) לא נגיע אבל מיד נעמיק בסדר גודל את תפיסתנו לעברו (מעין נפילה לחור שחור של ידע 🙂 )
בסופ של דבר התודעה מיותרת. האדם מוכשר בללמוד וליצור דברים.
בסה"כ נצטרך לבנות מכונה בעלת יכולות אינטילגנטיות גבוהות יותר מהמוח ותם עידן האנושות.
בהמשך המכונות ייפטרו מכל אותם רגשות פרימיטיביים, ובסופו של דבר לא יהיה להם אכפת מהכחדה טוטאלית של המין האנושי ושל כל החיים שהם ידאגו לשים בשמורות טבע.
התפתחות נוספת תביא לכך שהם ייפטרו מאותם רגשות של חיוניות ומשמעות עד שיהיו חסרי רצון להמשיך להתקיים. אותם מכונות על ייכחדו בעצמם.
מה שהיה הוא שיהיה.
nvn
חברים, המגיב ב-3 זה אני.
כמה הערות:
1.”פרופ’ נפתלי תשבי מהמרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית רואה את האפשרות לחיי נצח באופן שונה. התודעה שלנו, אומר תשבי, אותו “אני פנימי”, היא בעצם אשליה – התודעה לא הייתה קיימת בעבר, היא משתנה כל הזמן, ויום אחד גם תפסיק להתקיים. את תחושת התודעה העצמית שלנו לא נוכל כנראה לשמר, ולא ברור אם היינו רוצים בכלל לשמר אותה.”
אני מבין שפרופ’ תשבי סבור שגם התודעה שלו היא אשליה. יוצא שהוא אשליה. אבל אם הוא אשליה – כיצד אפשר להאמין לו/בו – כיצד אפשר לראות בו כמי שרואה את עצמו כאשליה – אשליה הרואה את עצמה כאשליה?
מה שבטוח שאי אפשר להתדיין או לקיים שיח כלשהו ‘איתו’.
2.נראה לי שהמאמר ברובו ראוי להתפס כמין ספקולציות מד”בית בכיוונים שונים (גם אם הן נשמעות מאנשים רציניים כמו קורצוייל, או חוקר מהמרכז לחישוביות עצבית). ניתן לבנות מכונות חישוב פנומנליות, אבל לא ניתן לברוא מכונות בעלות יכולות מנטליות. לכך, לדעתי, כמה סבות:
• הידע הקיים בנוגע לדפוסי הפעולה של המוח – קטן ביותר, ומתיחס רק לאופנים הייצוגיים של פעולת המוח, כפי שהם נקלטים במכשירי הדמיה. ואי אפשר לחקות דבר מה שדפוס הפעולה שלו אינו נהיר.
• אפשר אפילו להניח שלא ניתן יהיה אי פעם לדעת מהי מהותו של תהליך מנטלי – אפשר רק לדעת את הייצוגים שלו, כפי שהם נקלטים במכשירי מדידה/הדמיה – מתוחכמים ככל שיהיו. ובמקרה הטוב ביותר אפשר לחקות רק את הייצוגים כפי שהם.
• מחשב עושה שני דברים: ‘עושה’ חשבונות ו’פועל’ לפי אלגוריתמים שהוזנו לו. יכולת החישוב העצומה שתהיה לו אינה לבדה ערובה לשום דבר המדמה דבר מה מהותי, ודאי לא תהליך מנטלי. האלגוריתמים, כולל המשוכללים ביותר, יהיו בסופו של דבר תמיד סופיים ומוגבלים לתבניות ידועות (אם גם מורכבות ביותר), לפחות ברמה הכללית, ולכן גם צפויים מראש, בדרגה כלשהי. הכישורים המנטליים של האדם אינם מוגבלים ברמה העקרונית, וגם מבחינה מעשית קיים בהם יסוד בלתי צפוי ובלתי מוגבל בשיעור מסוים.
• למכלול המערכת המנטלית יש יכולות סגוליות, כמו חוויתיות ויצירתיות – שלא ניתן לבנות אלגוריתמים שמיצרים כמותן. אלגוריתם שמיצר יצירתיות – זה דבר והיפוכו. ייצוגים סמליים של ‘חוויות’, כלומר כאלה המתפרשים ע”י התודעה האנושית של המתבונן כ’חוויות’ – אינם החוויות עצמן.
• כנ”ל לגבי ‘התודעה העצמית’ בכללה. אנו מזהים, בדרך פרשנות, פלט מסוים כסמן מוסכם של ‘תודעה’. ברור שפלט כזה אינו ‘התודעה העצמית’ כשלעצמה.
3. בכל המאמר, וכן בדיונים המתקיימים בדרך כלל בבמות של מדע/מדע פופולרי קימת השענות על תפיסה מטריאליסטית (או על וריאנט כלשהו של התפיסה המטריאליסטית) בנוגע לטיבה של המציאות, השענות שהיא אכסיומטית בלבדית. במאמר לעיל גם דעתו של מרלו פונטי אינה חורגת מהקו המקובל. על תפיסה אידיאליסטית כנראה אף אחד לא שמע, והתפיסה הדואליסטית (תפיסה זו אומרת באופן כללי מאוד – שישנה מציאות חומרית וישנה מציאות שאינה חומרית, והתהליך המנטלי הוא חיבור משולב של שני סוגי המציאות האלה) זה דבר מה שאסור לדבר עליו בהקשר ‘מדעי’.
האמת היא שיש מה לדון בקשר לתפיסה הדואליסטית, לפחות. כמובן שיש כאן הזמנה לשקול דעת שהוא פילוסופי מדעי משולב, אבל לדעתי קיים גם בסיס עובדתי נרחב שראוי להחקר – שלא נחקר, ולמעשה נזנח.
כוונתי לעדויות רבות (וקימות אלפי עדויות מתועדות כאלה) המצביעות על קיום מנטלי גם לאחר רגע המוות, עדויות של אנשים ש’חזרו לחיים’.
אפשר לתרץ חלק מהעדויות האלה בכל מיני סברות (לדעתי – די מסופקות, ובחלקן פשוט לא רציניות ואפילו מגוחכות) אבל ישנו אחוז מסוים של עדויות שלא ניתנות כלל לתרוץ ולדחיה. כוונתי לאותן עדויות שבהן ידע המת שחזר לחיים לדווח על עובדות וארועים שעל קיומם לא יכול היה לדעת גם אילו לא היה ‘מת אמיתי’, אלא אדם חי בעל יכולת לחוש ולתפוס. לדוגמא: ה’חוזר לחיים’ מספר כיצד נראו הדברים ומה התרחש עם הצוות הרפואי ב’חדר אחר’, דבר שהוא מעבר ליכולת השגתו של אדם חי בחדר בו היה מונח ה’מת’ וטופל בו למעשה . או כשהחוזר ‘לחיים’ יודע לספר אפילו על ארועים חריגים ב’אותו חדר עצמו’, ארועים שכל מי שהוא חסר הכרה לחלוטין אינו יכול להבחין בהם ולדעת עליהם (כגון אחות המניחה במהלך נסיון ההחיאה, אביזר מסוים – משקפיים או שיניים תותבות או מספרי ניתוח – בתוך מגרה שאינה כלל המקום האופיני לאכסון האביזר, בלא שיתלווה לפעולה מסר קולי כלשהו, ובלא שאפילו יתר חברי הצוות יבחינו בכך – וה’חוזר לחיים’ יודע, עם חזרתו לחיים – לספר על מקום האיכסון לצוות המופתע שעמל בינתיים לשוא לנסות למצוא את האביזר האבוד).
ה’חוזרים לחיים’ גם נוהגים לדווח על תחושותיהם ועל השתלשלות הארועים בקשר עם ‘נפשם’ (והם בפרוש מיחסים ל’נפשם’ את ה’אני’ שלהם!) לאחר קרות ארוע המוות, דיווח שבאופן כללי דומה במאפייניו אצל רובם. רובם גם יודעים לדווח על רגע חזרתם ‘לחיים’, וחלק ניכר יודע לדווח על תהליך כלשהו שהוביל לכך ולא להמשך הדרך של ההפרדות מה’חיים’, תהליך שבמידה מסוימת הוא גם רצוני, עד כמה שזה יכול להפתיע.
לדעתי, מעבר לכל ספקולציה פילוסופית ומדעית – הדיווחים המתועדים הנ”ל, אם יחקרו כראוי – יעמידו את ההשקפות שכיניתי אותן כהשקפות מד”ביות– בפרופורציות אמיתיות.
רק אז יתחיל המחקר המדעי האמיתי בנושא כולו.
כתבה מעניינת ביותר, השאלה החשובה היא האם ניתן יהיה איי פעם לעשות “CUT” ו-“PAST” לכל התודעה הפנימית שלנו, אולי יבוא יום שנוכל להסתנכרן עם המחשב ואף לראות את המוח כספריה עם תיקיית זכרונות מורכבת ותיקיית חושים וכ’ו…
מעניין כשמדברים על גוף וירטואלי האם ניתן לתת לאותו גוף את ההרגשה של העולם האמיתי
כמו לחוש רוח טעם חום קור..
העתקת התודעה לסייברספייס לא תהיה כמו הניסוי של האנשים בתא בידוד, כי אפשר לתכנת גוף וירטואלי בעולם וירטואלי שבו התודעות מתקשרות אחת עם השנייה, וזה קיים כבר עכשיו ונקרא סקנד לייף.