הרוצחים הקטנים: הווירוס שרובנו נושאים, וגוזל ארבע שנים מחיינו

האם קיימים ‘רוצחים קטנים’, שקטים וחמקניים יותר מהגדולים, אשר מביאים את הגוף לאותו מצב של תשישות מערכתית הנפוץ כל-כך לעת זקנה, וחושף את הגוף לרוצחים הגדולים והססגוניים?

לאורך המאה האחרונה הולכת תוחלת החיים האנושית ועולה בהדרגה. ההערכה כיום היא שעל כל עשר שנים שעוברות, עולה תוחלת החיים במערב בשלוש שנים. גם איכות החיים לעת זקנה עולה ומשתפרת לאין שיעור. קשישים בני 75 שנים כיום, ניחנים באון ובסיבולת של בני 60 שחיו באמצע המאה העשרים. ולאנשים המגיעים כיום לגיל שישים כבר איננו מתייחסים כלל כקשישים – בדרך-כלל הם ממשיכים לעבוד ולתפקד בהצלחה ניכרת.

ועם זאת, אנו שואפים לעוד. אנו רוצים להגיע לחיים ארוכים יותר וטובים יותר. אנו שואפים להגיע אל הגבול התנ”כי של מאה ועשרים שנים – ולעקוף אותו בבריאות טובה. זוהי מטרה יומרנית, אך היא עשויה להיות אפשרית בהחלט. כבר היום המין האנושי מהווה יוצא-דופן מפתיע מתוך כלל האורגניזמים החיים בטבע, מבחינת אורך החיים שלו. אורך החיים נקבע בדרך-כלל לפי משקל הגוף: פילים מגיעים לאורך חיים של שבעים שנים; פרות חיות שלושים שנים. עכברים – רק שנתיים. אם להסתמך על משקלו של אדם ממוצע, לא היינו אמורים להאריך ימים יותר מ- 15 שנים בערך – אורך החיים של כבשה או חזיר. אבל אנו מסוגלים ליותר מכך, ואיש אינו מבין מדוע, למה, או מהו הגבול ה- ‘טבעי’ לאריכות הימים. אנו רק מנסים להמשיך שוב ושוב למצוא אותו – ולהרקיע מעל ומעבר.

הרוצחים הגדולים… והקטנים

בעולם המערבי קיימים שלושה גורמי תמותה עיקריים: מחלות לב (המתבטאות בעיקר בהתקפי לב), מחלות של עורקי המוח (מתבטאות בדרך-כלל בשבצים מוחיים) וסרטן על כל סוגיו. אלו הם הרוצחים הגדולים אשר מסיימים את חייהם של רבים מאיתנו מדי שנה. הם מוגדרים גם כמחלות זקנה, מכיוון שככל שהאדם זקן יותר, כך גדל הסיכוי שיחלה באחת מהן, ושחולי זה יהווה את יריית הסיום של חייו.

אבל האם אלו הם הרוצחים האמיתיים? אין ספק שהם הורגים רבים מאיתנו כאשר אנו מגיעים לגיל מבוגר, בו מערכות הגוף אינן מתפקדות היטב ואינן מסוגלות להתמודד היטב עם הצרות הגדולות האלו. אך האם קיימים ‘רוצחים קטנים’, שקטים וחמקניים יותר מהגדולים, אשר מביאים את הגוף לאותו מצב של תשישות מערכתית הנפוץ כל-כך לעת זקנה, וחושף את הגוף לרוצחים הגדולים והססגוניים?

כנראה שכן. ואם אתם מסוגלים לקרוא את המאמר הזה, יש סיכוי טוב שאתם נושאים לפחות אחד מהם.

זאב בעור של וירוס

אם אתם חיים באחת ממדינות המערב, יש סיבה טובה להאמין שגם אתם נדבקתם בנגיף המכונה ציטו-מגלו-וירוס, או CMV לחבריו. זהו וירוס שגרתי למדי מקבוצת ההרפס. כאשר התגלה לראשונה, האמונה הרווחת הייתה כי הוא מסוגל לגרום לנזק רק לתינוקות רכים. מכיוון שכך, ההתייחסות אליו הייתה כאל וירוס תמים שאינו מזיק לגוף הבוגר – מעין תוצר לוואי הכרחי של החיים, או טרמפיסט שרובנו נושאים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.

אם הוא באמת תמים כל-כך, מדוע הוא פוגע דווקא בתינוקות? התשובה לשאלה זו נמצאה כאשר חולי איידס בשנות השמונים והתשעים החלו לפתח מגוון של סימפטומים לא-נעימים, כעיוורון וחבורות בעור, כתוצאה מהדבקה באותו CMV תמים לכאורה. מערכת החיסון של חולי איידס נפגמת במהלך המחלה, ולכן היא אינה מסוגלת לעצור את התפשטות הווירוס, אשר חופשי להפיץ את השפעתו המזיקה בגוף. גם מערכת החיסון הצעירה וחסרת הניסיון של תינוקות חשופה מאותה סיבה לווירוס.

המשמעות היא שה- CMV אינו תמים כפי שהוא נראה במבט ראשון. אם מערכת החיסון תוריד ולו לרגע את הגנתה, הוא ינצל את ההזדמנות כדי לתקוף את המארח האנושי. זו אינה מסקנה מפתיעה. הגוף האנושי מהווה צלחת פטרי ומבחנת גידול נפלאה עבור חיידקים, וירוסים ופטריות מכל הסוגים והמינים. הוא מספק להם מזון, תאים שיארחו אותם, ואפילו חמצן (לאלו מהם שצריכים אותו). ואף על פי כן, כל עוד מערכת החיסון ממשיכה לתפקד, אין לנו מה לדאוג מה- CMV לפחות…

נכון?

טעות.

מערכת החיסון מגנה עלינו מפני מזיקים החודרים לגוף באמצעות ‘חיסול ממוקד’ של הפולשים. תאי הדם הלבנים לומדים לזהות וירוסים מסוימים לפי תוואי פני השטח שלהם, ממש כפי שאנו יכולים לזהות אנשים אחרים לפי תווי הפנים. בכל פעם שמזיק חדש חודר לגוף, מערכת החיסון מזעיקה תאי דם לבנים צעירים ומאמנת אותם לזהות את הפולש. מרגע זה ועד יום מותו של האדם, אותם תאים יקדישו את חייהם לחיפוש ולוחמה בכל מזיק זהה, בין שיסתתר בנבכי הרקמה העמוקה ביותר בגוף, או יטייל בחוצפתו בזרם הדם – נתיבי איילון של הגוף. מחויבותם לתפקיד גדולה כל-כך עד שהם זונחים לגמרי כל אפשרות להלחם במזיקים אחרים, ומחפשים רק את הפולשים שלמדו לזהות.

תהליך דומה מתרחש גם כאשר וירוס ה- CMV חודר בפעם הראשונה לגוף. מחלקה שלמה של תאי דם לבנים נקראת לפקודה ועוברת משטר אימונים מפרך במהלכו היא לומדת לזהות את הווירוס ולהלחם בו בהצלחה. רוב הפולשים מחוסלים, אך חלק קטן מהן מצליח לשרוד ולהסתתר בגוף לאורך זמן. לאחר תקופה של ימים או שנים, הם יאזרו אומץ מחודש, יבנו את כוחותיהם ויתפרצו בשנית בניסיון להשתלט על הגוף. מערכת החיסון תשלח את מחלקת הקומנדו המאומנת היטב שלה של תאי דם לבנים לאזור כדי להשתלט על המחאה הלא-חברותית… רק כדי לגלות שהם אינם מצליחים לזהות את הווירוס.

אתם מבינים, הוא עבר מוטציה.

זוהי אסטרטגיה ידועה של וירוסים מכל הסוגים, כולל השפעת וה- HIV הגורם לאיידס. רבים מהם מסוגלים לעבור מוטציות במהירות גבוהה ולשנות את תוואי פני השטח שלהם. הם מקצרים את האף ומאריכים את הסנטר, מצמקים את הלחיים ומוסיפים קמטים במצח. תאי הדם הלבנים, שוטרי הגוף, אינם מצליחים לזהות עוד את הפושע. הם עומדים מן הצד, חסרי-אונים, בזמן שהווירוס מתחיל להשתלט על תאים נוספים.

אלא שמערכת החיסון אינה קוטלת קנים. תוך זמן קצר נאספים ‘שבויים’ מקרב הווירוסים החדשים, ופלוגה שלמה חדשה של תאי דם לבנים צעירים עוברת אימון שמכשיר אותה להלחם במפגע החדש-ישן. לאחר מספר ימים מחוסלת גם ההתפשטות החדשה, והגוף יכול לחזור לנוח על תאיו.

כלומר, הוא היה יכול לעשות זאת, אילולא העובדה ששוב נשארו מספר ויריוני CMV (ויריון הוא יחידה אחת של וירוס) שהצליחו להסתתר בתוך התאים, ובעתיד הלא-רחוק יפרצו שוב אל זרם הדם, כשהם לובשים קלסתרון שונה מאד מזה שעטו קודם. ושוב, ושוב ושוב. זוהי מלחמת הקיום המתמדת שמנהלת מערכת החיסון ב- CMV – מדי שנה, אם לא מדי יום.

החיים הם כאב, נסיכה

כביולוג, המודע לכך שהחיים בטבע מושתתים על מערכת טורף-נטרף, אני מוצא יופי במערכת זו, שנועדה להגן על הגוף מהלא-צפוי ולפתח מגננות חדשות לפי הצורך. אלא שהלוחמה הבלתי-פוסקת גובה את מחירה. מספרם של תאי הדם הלבנים הצעירים אינו אינסופי, ויכולתו של ה- CMV לעבור מוטציות גורמת לכך שמדי יום כמעט מוקצה מחלקה חדשה שלמה של ‘טירונים’ ועוברת אימון שמקדיש אותם ללוחמה במסכה המסוימת שעוטה הווירוס באותו יום. מחלקה אחר מחלקה, פלוגה אחר פלוגה, מופרשות מהמאגר הגדול של תאים צעירים, עד למצב בו כמעט ארבעים אחוזים מכלל תאי הדם הלבנים בגוף מאומנים ספציפית לתקוף את אלפי המסכות האפשריות שה- CMV עוטה… ועדיין הוא מסוגל להתפתח ולהמשיך לאתגר אותם.

כל זה לא היה נורא כל-כך אילו ה- CMV היה הווירוס היחיד בשכונה התוקף את הגוף. הוא לא. טפילים ומזיקים חדשים פולשים מדי יום לגופינו, ומערכת החיסון צריכה להקצות גם להם את תשומת לבה, וחלק מתאי הדם הלבנים הצעירים שלה. קשה להאמין שה- CMV מכלה לגמרי את מאגר התאים הצעירים הזמינים, אך אין ספק שהוא תורם את חלקו לדלדול המלאי ובכך משאיר את הגוף חשוף יותר למחלות שונות.

לאורך רוב חיינו איננו מודעים כלל למלחמה הנצחית המתנהלת כדי להחזיק אותנו בחיים. איננו שמים לב למותם של מיליארדים – מיליארדי תאים זעירים – המקריבים את עצמם מדי יום ביומו כדי לשמר את שלמות הגוף. למעשה, אין לנו כל דרך לדעת אפילו שנדבקנו ב- CMV ללא בדיקת דם. רק בניתוח סטטיסטי ניתן למצוא את הנזקים הקטנים המקושרים עם ההדבקה ב- CMV. ואלו, מסתבר, אינם קטנים כלל וכלל.

למסקנה זו הגיע פיל מוס מאוניברסיטת בירמינגהאם, אשר במשך 18 השנים האחרונות עקב אחר מצבם הבריאותי של יותר מחמש-מאות אנשים מעל גיל 65. באמצעות בדיקות דם הוא גילה כי שבעים אחוזים מתוכם נושאים בגופיהם את ה- CMV. ניתוח סטטיסטי קצר שהתבצע מסביב לנתונים הוכיח כי נגיף ה- CMV עשוי להיות הרסני יותר מכפי שנחשב אי-פעם, מכיוון שתוחלת החיים של הנשאים הייתה נמוכה בארבע שנים מתוחלת החיים של האנשים הבריאים. לפי אליסון איאלו, אפידמיולוגית שהתראיינה למגזין ניו-סיינטיסט בנושא, ירידה של ארבע שנים בתוחלת החיים מקבילה בערך להשפעה הסטטיסטית של עישון או שתייה לשוכרה על אורך החיים. מוס הציג את הנתונים בכנס אימונולוגיה 2012 שהתקיים לאחרונה בבוסטון.

מדוע חיים הנשאים פחות שנים מחבריהם? התשובה מסבירה מדוע לא היינו מודעים עד עתה להשפעתו ההרסנית של ה- CMV: הווירוס עצמו אינו מהווה את סיבת המוות. אנשים אינם לופתים את חזיהם, לוחשים “ציטומגלו וירוס” ונופלים לקרקע ללא רוח חיים. הווירוס אינו עומד בכיתת היורים שמסיימת את החיים – הוא רק מתיש את מערכת החיסון, עד שאינה יכולה לתפקד בגיל זקנה. כאשר מערכת החיסון אינה מתפקדת היטב, האדם חשוף יותר לכל המחלות שמסביבו שנוגסות בבריאותו גם הן. מדובר באפקט של כדור שלג המגדיל את עצמו לאורך החיים, והתוצאה – ממש כצפוי – הייתה שנשאי ה- CMV סבלו מתוחלת חיים נמוכה וממצב פיזי ומנטלי ירוד יותר ביחס לקשישים הלא-נשאים.

ההוכחה

עד כאן מדובר בדוגמה יפה למחקר מדעי המבוסס על ניחושים מושכלים ועל סטטיסטיקה התומכת בהם. אלא שהסטטיסטיקה יכולה לשטות בנו. יש להניח שבמחקר של פיל מוס נבדקו עשרות, אם לא מאות, פרמטרים שונים שיכלו להשפיע על בריאות הקשישים. כל אחד מהפרמטרים היה יכול – לגמרי ביד המקרה – להופיע אצל הנשאים בשכיחות גדולה במיוחד. העובדה שהנשאים נטו למות צעירים יותר, לפיכך, אינה יכולה להיחשב הוכחה בפני עצמה לנזקים שמסב נגיף ה- CMV. כדי לאשש את הטענה, עלינו לבצע ניסויים של ממש.

גם פיל מוס הבין את מגבלות המחקר הסטטיסטי, והחליט לבדוק את העניין במעבדה. הוא לא יכול היה להדביק בני-אדם בנגיף ה- CMV, ולכן הסתפק בהזרקת הווירוס לעכברים בני שישה שבועות. הוא נתן לעכברים זמן להתבגר, ואז טיפל בחלק מהם בתרופה אנטי-ויראלית – נוגדת וירוסים. התרופה חיסלה את אוכלוסיית ה- CMV שבגוף העכברים, והתוצאות המיטיבות לא איחרו לבוא: העכברים שקיבלו טיפול תרופתי היו עמידים יותר למחלות מדבקות, והצליחו לשמור על מספר גבוה של תאי מערכת החיסון.

המחקר הנוסף מחזק את הקשר שבין נשאות CMV לבין נזקים לבריאות וירידה באיכות ובתוחלת החיים. הוא גם מעניק תקווה לאלו מאיתנו שנדבקו כבר בנגיף – כלומר, רוב האנושות במדינות המערב וכנראה שגם בישראל – ועשויים לזכות בעוד מספר שנות חיים איכותיות אם יקבלו טיפול בתרופות אנטי-ויראליות.

חיסון ואליה בו

טיפול בתרופות אנטי-ויראליות עשוי לחסל את הנגיף, זה נכון. לרוע המזל, טיפול שכזה דורש לעיתים חודשים ארוכים – ואפילו שנים – של נטילת כדורים, כדי להיפטר מכל ויריון אחרון המתרוצץ עדיין בגוף. זהו אינו פיתרון ריאלי עבור רוב בני-האדם. עדיף בהרבה לחשוב על חיסון ל- CMV, שיינתן לכל תינוק רך שנולד. אלא שזה עדיין אינו בנמצא, ומסיבה פשוטה: עדיין איננו מבינים כיצד ה- CMV מתפשט, מתרבה או מדביק אנשים חדשים. הוא מהווה עבורנו סוג של קופסה שחורה, שאנו עדיין מנסים לגלות כיצד להתמודד עמה.

למרות המצב העגום הנוכחי, מדע הרפואה ממשיך לצעוד קדימה בעוז. תופעות חדשות מתגלות מדי יום, ופיתוחים רפואיים אינם מבוששים לבוא בעקבותיהם. סביר להניח שבבוא העת – ותהי זו בעוד עשר שנים או בעוד חמישים – יפותח חיסון יעיל לווירוס ה- CMV, ויביא לגדילתו של דור חדש ‘אשר לא ידע את פרעה’. בני אותו הדור יזכו בחיים ארוכים יותר, ויסבלו פחות ממחלות בשנות הזהב לחייהם.

זוהי תחזית משמחת. לא רק בשל ארבע השנים הנוספות בממוצע שיתווספו לתוחלת החיים האנושית, אלא בעיקר מכיוון שנזהה ונחסל גורם נוסף שמונע מהאדם לממש את מלוא הפוטנציאל שלו לחיים ארוכים ומאושרים. הצלחה עתידית זו מסמנת על המשך המגמה להארכת חיי האדם. ככל שיתקדם הידע הרפואי שלנו והבנתנו את הגוף, כך אנו עתידים לזהות ולחסן את גופינו ממספר גדול יותר ויותר של אותם מזיקים, טפילים ופולשים שתפסו טרמפ בגופינו מבלי להתחשב ברווחתו. כל אחד מהם גוזל מאיתנו עוד כמה דקות של חיים מדי יום, וביחד – מי יודע כמה שנות חיים הם שואלים מאיתנו בהקפה.

הגיע זמן התשלום.

כתבה זו מהווה קדימון לסדרה בת חמישה פרקים שתתפרסם החל ממחר ותעסוק בהיבטים השונים של הארכת החיים.

לחצו על תגית “סדרת אריכות ימים” כדי לצפות בכל פרקי הסדרה.