ידענים: היסטוריה של עם ישראל

מאת 4 במאי 2007 23 תגובות

יחיעם שורק מספר על מרד בר כוכבא – המרד שבעקבותיו אבד הסיכוי לעצמאות יהודית במשך כמעט אלפיים שנה

המאמר פורסם לראשונה באתר הידען ב-25.2.2003

מטבע כסף משנת ג' למלחמת בר-כוכבא. הכתובות מכריזות על מטרות המלחמה:

"הוא היה גיבור. הוא קרא לדרור. כל העם אהב אותו, בר כוכבא גיבור" שרו ילדי הגן, ועדיין שרים בל"ג בעומר. הזאטוטים מתרפקים על דמותו של בר כוכבא, הלוחם האגדי, האמיץ ללא חת, גיבור מלחמת החירות ברומאים. גיבור? לוחם חירות? … האומנם?!

פרופ' יהושפט הרכבי פירסם לפני למעלה מעשרים שנה חיבור חדשני ומעניין אודות בן כוסבה / בר כוכבא (חזון, לא פנטזיה, 1982), בו הוצג "גיבורנו", ללא כחל וסרק, כתופעה ביריונית חולפת של מנהיג והרפתקן, שרלטן חסר תקנה, אשר העמיד בסכנה את עצם קיומו של עם ישראל הקדמון באותו מהלך טירופי שיזם, קרי המרד. ספר זה, שנחשב בזמנו כ"עבודה זרה", בבחינת "צלם בהיכל", עורר מטבע הדברים תגובות רבות, בעיקרן סוערות ונירגנות, אלא שעם הזמן שכחו מעט הרוחות ונרגעו, פחות מטעמי "תיקתוק השעון" ויותר מהסכמה זוחלת ומין השלמה עם הרעיון המרכזי שהובלט בספר הנידון. לא מעטים התפכחו, בעניין זה כבעניינים אחרים, מאשליית המיתולוגיה ומקידוש המיתוסים, ונכונו לבחון את המרד, מהלכיו, ובפרט את דמותו של מנהיג המרד ללא יראה וללא משוא פנים. במאמרי זה המוגש לפניכם, הנני מבקש לחדד כמה נקודות בהקשר למרד ולמנהיגו, בעיקר על רקע המעין מהפך שחל בציבור היהודי מלאחר המרד הגדול והוא החתירה להשלמה עם הנוכחות הרומית בארץ ישראל. ואשר על כן ניתן להדגיש ביתר שאת כי מהלכו של בן כוסבה אכן היה אפיזודה מסוכנת, כמעט ללא כל תמיכה מההנהגה היהודית הסנהדראית של אותם הימים. תחילה אבקש להבהיר, כפי שנכון להתייחס כמעט לכל מיתוס הנשבר בתולדות עמנו הקדומים, כי אחד הגורמים המקשים לפצח את תרמית המיתוס נעוץ בגיוסו לטובת חיזוק תורות ואידיאולוגיות שונות, כמו אלו הלאומיות-רומנטיות שביסוד הציונות, ומיד נראה זאת.

 

דמותו הפרובלמטית של בן כוסבה / בר כוכבא משוקעת בספרות חז"ל, באוצר המטבעות, באגרותיו וברמיזות שונות הפרושות בין כתבים רומיים, ביזנטיים ונוצריים ואולי אף ניבטת אלינו, דימיונית, מתוך רבדי המימצאים הארכיאולוגיים שבמדבר יהודה בואכה השפלה, ומני אז שקעה בנבכי ההיסטוריה ולא מצאה ולו ביטוי אחד בספרות היהודית הימי-ביניימית כמו הספרות הענפה של השאלות-ותשובות במערב אירופה ובמרכזה. אפשר אומנם להניח כי ילדי ישראל נחשפו באופן זה או אחר לסיפורים המיתולוגיים, הקדומים של העם, אלא שאין באפשרותינו לבחון את הדברים לאשורם.

והנה, כבמטה קסם, נשלפת דמותו של בר כוכבא והופכת לגרעין מלהיב ומרטיט בשלהי המאה ה-19. כיצד זה קרה?

הכל החל במין מיפגש מיתולוגי ורומנטי בין תנועה לאומית יהודית, קרי הציונות, לבין צמיחה חובבנית, עוברית משהו, של פעילים יהודים בתחום הגופנות, ובמלים אחרות – בתחום ההתעמלות והספורט. הזיקה בין צמיחתם של רעיונות לאומיים לבין תקומה גופנית וספורטיבית היתה ידועה וברורה במרכז אירופה ובמערבה משלהי המאה ה-18 ואילך, וקשר זה נראה בעיני ראשי הציונות המדינית, הרצל ונורדאו, כגורם שאין להרפות ממנו ויש לנצלו היטב. ולראייה – טורח נורדאו לשבץ בנאומו בקונגרס הציוני השני, 1898, פיסקאות ברורות בדבר חשיבות התקומה הגופנית של עם ישראל, בבחינת חידוש העלומים ("רגנרציון") של ימי המקבים ובר כוכבא. לא חלפו אלא כמה שבועות והוקם מועדון יהודי להתעמלות בשם "בר כוכבא ברלין" ושכדוגמתו נפוצו במרכזים עירוניים שונים במרכז אירופה. מני אז נרתמו אנשי רוח, סופרים, משוררים והוגים שונים, לנסות ולחלץ מתולדות עם ישראל את הביטויים ההירואיים, לנפחם ולהזיזם לקדמת הבמה, כדי שיהפכו לפסילי משיכה, לפטישים קוסמים, בעיקר לצעירים נלהבים הרואים בעצם חבירתם למחנה הציוני ובניסיונותיהם לעלות ארצה ולהעלות אחרים אליה כמין הגשמה מרגשת של חלום קדמון ומיתולוגי.

 

סיפורי גיבורים יהודים קדומים הפכו למין מקדם מלהיב ותזזי אשר מצא את ביטויו ביישוב העברי בארץ (כגון "מסדה" של יצחק למדן), במסגרות חינוכיות רשמיות ורשמיות למחצה כגון בתנועות נוער ובמחתרות ואף במסגרת "פלוגות האש" של ווינגייט והותכו גם אל מסגרות ה"הגנה" ואחר-כך לצה"ל, שם התמסדו. מערכת החינוך של טרום מדינה ובתר-מדינה אימצה אל חיקה בחום את סיפורי הגיבורים הקדומים, ניכסה אותם, קידשה אותם והערתה אל ורידי האוכלוסיה, מעולל ועד בוגר, את זרמי עלילותיהם. הללו, שנתקדשו באופן זה, הפכו למיתוס בפני עצמו, מקודש ומחוסן. לתופעה זו התחברו כל מיני בוקי-סריקי שקריים ומסוכנים, כמו למשל מיתוס ה"מעטים מול רבים" שכמו חיבר בין קרבות המקבים לקרבות לוחמי תש"ח, ולו יכלו היה מזמינים אל מדורת הצ'יזבאטים גם את מתתיהו ובניו.

 

יוצא מכאן שכל מי שניסה לעורר מעט ספיקות והרהורים באשר לאמיתות קדמונינו הגיבורים הוקע מייד ונטבע על מצחו אות קין של בוגד, מזוכיסט וסתם שרלטן.

והנה, בשעה שבוחנים את האיש (בן כוסבה), מהלכיו (יוזמת המרד כנגד הרומאים) והליכותיו (יחסו לחבריו ולסביבתו) מגלים מין דמות אחרת, רחוקה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, מזו המצטיירת בפולחני האישיות בזיקה לאישיותו.

לאחר נפילת ירושלים במרד הגדול וחורבנה (70 לספ') נוסד המרכז היהודי החלופי ביבנה בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי תחילה ולאחריו כיכב בראשה רבן גמליאל משושלת הנשיאות המסורתית. הנהגה זו ועימה הסנהדרין הפרושית אימצו קו מתון ומתפשר עם השליט הרומי. מגמה זו נבעה ממספר טעמים: הכרה בכוחה הצבאי הבולט של רומא, נקיעת נפש גמורה מכל ניסיון של מרידה והנחה בסיסית כי הפשרת היחסים רק תועיל לחברה היהודית ולהנהגתה ותשדרג את מעמדה ועמדתה. המגמה המתפשרת, ה"תבוסתנית", בלטה גם בהלכות חז"ל ששידרו מסרים של שלום והשלמה עם השלטון הרומי מחד וגילוי עמדה אנטגוניסטית מזה ומתכחשת מזה מאידך לתופעת המרדנות והקנאות היהודית.

ביטוי מעשי לשינוי הקו ממרדנות להשלמה מתגלם, בין השאר, ממירקם היחסים בין הנהגת הסנהדרין, קרי הנשיאות, לבין השלטונות הרומיים, הן ברמה האימפריאלית (עם בית הקיסרות) והן ברמה המקומית (עם בית הנציבות בסוריה והפקידות הרומית בארץ). ביטוי מתפייס ומדהים לכשעצמו מתגלה בעדות תלמודית (קצת בעייתית, אם נודה על האמת, בהקשר הכרונולוגי שלה, כלומר מתקשים אנו לשייכה למועד היסטורי מדוייק) המספרת על הוראה קיסרית לבנות את בית המקדש, כנראה בשנים 115-117 לספ', וכתוצאה מכך נערך מבצע חסר-תקדים בהיקפו לסייע בקליטתם ובמעברם של עולי רגל רבים, כאלה שביקשו, בעקבות פרסום המידע הנ"ל, לחזות במו עיניהם בהתחדשות המבנה המרכזי והמקודש לעם ישראל – בית המקדש (השלישי). עדות זו, המשופעת בסממנים אגדתיים ומיתולוגיים, מסתיימת באכזבה קשה, כאשר השלטון הרומי חוזר בו מיוזמתו חסרת התקדים. עם זאת, בשעה שמקלפים בזהירות את מעטי הדימיון סביב הסיפור, ניתן לראות בו ביטוי מעניין למירקם היחסים בין היהודים לרומאים ולהשלמת ההנהגה היהודית עם השלטון הרומי ועם נוכחותו ביהודה.

באותה שעה ממש, ואולי בהקשר מסויים לסיפור הנ"ל, מתנהלת במזרח האימפריאלי מרידה בעייתית של היהודים כנגד הרומאים. מדובר על מוקדי מרד במצרים ובקיריני, בשתי פרובינקיות רומיות, שראשיתו ביריבות בין היהודים ליוונים בערי הפוליס המקומיות, והמשכו בגלגול המרד כלפי הרומאים. את המרד יזמו והציתו, זאת להדגיש, גורמים קנאים, פליטי ונמלטי המרד הגדול, שלא נחו ולא שקטו, אף לאחר האסון הכבד שהמיטו על עם ישראל בימי המרד, וששו להדליק את מדורת המרד בשתי הפרובינקיות הנ"ל.
והנה, ל"מרבית הפלא", למעט פעולות התנגדות ומרי, ספורדיות, קלושות ועמומות בכלל, לא נענית יהודה ל"קריאות" המרד ברומאים מתפוצותיה הסמוכות ושומרת, מבחינת ההנהגה כמובן, על איפוק בריא ובוגר. היא איננה מורדת, ועל כן איננה נושאת בעונשים ולא מיוסרת סבל כפי שהיו מנת חלקן של הקהילות היהודיות בתפוצות המרדניות שבאגן המזרחי של הים התיכון. יהודה ממשיכה איפוא לשמור על אותה מגמה שאיפיינה אותה מסיומו של המרד הגדול ברומאים והוא: השלמה, ואפילו על יסוד פרגמטי, עם השלטון הרומי ועם נוכחותו בארץ. יהודה הפיקה איפוא את הלקח המר שנלמד על בשרם של בניה בעקבות המרד הגדול ודאגה, מובלת על ידי הנהגה סנהדראית ונשיאית שפויה, פרגמטית, לדלג על פני כל משוכה בעייתית על מנת לפתור אותה בדרכי שלום, במתינות ובאורך רוח. אלא שמאבקים פנימיים בהנהגת העם סדקו את חומת ההיגיון ושיקולי הדעת הסבירים. הנשיא רבן גמליאל נפטר ובנו, יורשו, רבן שמעון בן גמליאל היה זאטוט, שלא יכול היה לשבת על כס ההנהגה. זאת ועוד, יציבות ההנהגה הנשיאותית התערערה עוד בימי רבן גמליאל, כאשר הנשיא הודח לשעה ו/או ממספר סמכויותיו. את התפר הזה ניצלו גורמים קנאיים, ובראשם בן כוסבה / בר כוכבא, אשר בהניפם את דגל ההתנגדות לגזירות הרומיות, כפו על יהודה ועל עמם ימי אימה וטרור של מרידה חסרת סיכוי ברומאים, אשר תוצאותיו היו קשות וטרגיות.
ומה באשר לגורמיו ולסיבותיו? מרד בן כוסבה פרץ בשנת 132 לספ', כ-15 שנה מסיום המרד האחרון בתפוצות היהודיות, נמשך כשלוש שנים, וכמעט גרם לאסון טוטלי לכל העם היהודי. סיבת התפרצותו שנוייה עד היום במחלוקת בין טובי החוקרים. אותן שתי גזירות – כנגד קיום המילה ובעד הפיכתה של ירושלים לעיר רב-אלילית בשם "איליה קפיטולינה" – אינן כה ודאיות בזיקתן למרד, כלומר אין זה מחוור די צורכו האם מדובר על מהלכים רומיים, תמוהים ככל שיהיו, אשר סיפקו את ה-casus belli (עילה למלחמה) – את סיבת הצתת המרד, או שמא מדובר במהלכים רומיים בתר-מרדניים בבחינת עונש שלאחר המרד, ואולי (בהתייחס לגזירה כנגד המילה) הכוונה להוראה ספורדית וזמנית, או אף בלתי מובנת.
גם אם נצא מנקודת הנחה צרה, כי אכן מדובר על שתי הנחתות גזירתיות כבדות משקל, אשר עוררו את להט המרד בקרב קבוצות קנאיות, ממש בדומה לקנאי המרד הגדול ולפניהם – הקנאים הקדומים מתתיהו החשמונאי ויהודה המקבי – והללו "לא עשו חשבון לאף אחד" ומרדו ברומאים, יש בהחלט לקום ולשאול באומץ כמה שאלות נוקבות:

 

ראשית – מי שמכם בכלל להוביל מהלך אשר סיכוייו גבלו באפס? שנית – מי שמכם בכלל להוליך המונים, שברובם תמימים ופתאים, אל מותם? שלישית – מי שמכם בכלל לקרוא תיגר על ההנהגה הנשיאותית, המוכרת? רביעית – מי שמכם בכלל להפוך את הינוקא, הנצר הנשיאותי ובני ביתו לבני ערובה שלכם? חמישית – מי שמכם בכלל לזלזל בקו הפרגמטי שנקטו בו החכמים, חברי הסנהדרין? שישית – מי שמכם בכלל להנהיג את המרד, כמעט בניגוד לעמדה הדומיננטית של חברי הסנהדרין? שביעית – מי שמכם בכלל ללכת אימים על הציבור ולהנהיג ב"מדינת המרד" משטר מדיני, כלכלי וחברתי הטבול בטרור? אכן, שאלות קשות, כשכל אחת מהן (בנסיבות אחרות כמובן) שקולה לנימוק הגיוני לכונן ועדת חקירה ממלכתית.

 

כמעט כל סטודנט להיסטוריה ובוודאי שנכון הדבר לגבי חוקרי העיתים משתעשעים לעיתים בשאלה, הלא-רלוונטית אמנם, אך המגרה מחשבה וחשיבה: האם ניתן היה למנוע את האירוע המסויים, ובהקשר למרד בן-כוסבה ניתן לציין במפורש כי לא צריך להשתעשע יותר מדי מכיוון שלפנינו מונחת עדות מעניינת, מדרשית, ממנה נוכל להוציא מסקנה מעניינת. על-פי מדרש בראשית רבה (ס"ד) מתכנסת בבקעת בית רימון חבורה של יהודים המבקשת למרוד ברומאים, ואותה מהסה רבי יהושע בן חנניה, חכם ידוע, הוגה דעות, איש עצה ומחשבה, כפי שהתלמוד מכנהו, תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן-זכאי (אותו מנהיג פרגמטיסט המבקש להנחיל את חשיבות מערכת היחסים התקינה עם הרומאים) בעזרת משל קדום מפורסם אודות העוף שחילץ את העצם מגרונו/לועו של האריה, ובבקשו תמורה הפטיר האריה: "די לך שנכנסת לפי הארי בשלום ויצאת בשלום". הנמשל, אותו ביקש רבי יהושע בן חנניה להטמיע בקרב החבורות המרדניות היתה: די לכם בשעה שרומא לא מוטטה אתכם למרות שביקשתם למרוד. הרפו מזעמכם ושובו לשגרה. הריאליזם של רבי יהושע, שהיה מבוסס בעיקרו על הבדלי הכוחות בין היהודים לרומאים (עוף מול מלך הטורפים), יכול היה, לו נשמעו לו המורדים, לעצור את המרד מראשיתו ולמנוע מעם ישראל מכה נוראה כל-כך בהמשך. אירוע זה מחזיר אותנו לנאום הדרמטי המפורסם של אגריפס השני, ממש ערב פרוץ המרד הגדול (66 לספ'), המבקש להבהיר לציבור שבירושלים, תאב המרידה וההתנגדות, מדוע סיכוייו שואפים לאפס. אגריפס ניסה וכשל ותוצאות המרד כבר ידועות.

 

את ההכנות למרד ואת מהלכו, מזווית ראיה של משגים וכשלים, מנתח פרופ' הרכבי ("חזון, לא פנטזיה", 1982) והוא מרבה, כהנה וכהנה, להעמיד את בן כוסבה באור הראוי של דמות שהמיטה אסון ופורענות על עם ישראל, וטוב שלא היתה משהיתה. אין לי כל כוונה להעמיק מזה או לתמצת מזה את הפיאסקו הגדול בשם מרד בן-כוסבה ואף לא להציע היבטי חשיבה ומחקר בתחומים השונים כגון מדיניות, הנהגה, אירגון, אסטרטגיה, טקטיקה, יחסי אנוש ועוד, שלצורך כך אדרש לעשרות עמודים, ואסתפק באמירה, שיש בה מן החדשנות המחקרית-מדעית, והיא: מרידתו של בן כוסבה לא היתה רק ברומאים, ואשר מטעמים צבאיים ואירגוניים בעיקר כשל וקרס מולם, מרידתו של בן כוסבה היתה גם ביהודים: ובעיקר במימסד ההנהגה, קרי הסנהדרין. מספר החכמים שתמכו במרד ובמורד היו מעטים, ואף לגבי רבי עקיבא, מי שנחשב לגדול תומכיו של בן כוסבה, מעורפלים דברי חז"ל לגביו ואינם מציגים עמדה ברורה של תמיכה במרד ובמורד. אף המסורת אודות מות אלפי תלמידי רבי עקיבא אין בינה ובין המרד הנידון גשר מוצק ומחקרי/מדעי. בן כוסבה ממקם את מרכז המרד בביתר (בית-תר) ולא ביבנה (מרכז ההנהגה הסנהדראית) ואנו מוצאים בביתר לא פחות ולא יותר את חצר הנשיאות המוכרת, המסורתית, של בית גמליאל. רבן גמליאל נפטר במהלך שנת 115 לספ' ויורשו, רבן שמעון בן גמליאל הינוקא, יחד עם חבריו, מופיעים במסורת התלמודית בביתר במהלך המרד. ההתנגדות המסיבית של החכמים לבן כוסבה, לדמותו, להנהגתו ולמדיניותו, מתפרשת באופן ברור כהסתייגות מדרכו של בן כוסבה ועל כן אפשר להניח שחצר הנשיאות טולטל מיבנה לביתר בעל כורחו, והייתי אפילו מסתכן ואומר כי בן כוסבה לקח תחת חסותו את הינוקא הנשיאותי (אולי אף כבן ערובה), כדי לבצר ולחזק את הנהגתו המרדנית. מעניין לבחון מספר מסורות תלמודיות בהן מצטייר רבן שמעון בן גמליאל הינוקא כ"תלמיד מסור" של האינדוקטרינציה הבן-כוסבאית. הוא מצטייר כתומך נלהב של המרד (למרות שביתו הנשיאותי התנגד למרידות ולמרדנות וצידד בדו-קיום פרגמטי עם הרומאים). אותו צעיר מעיד על עצמו כי בשעה שהוא וחבריו, תלמידי בית הספר, יתעמתו עם הרומאים, הם עתידים להסתער עליהם ולדוקרם בעזרת

ה"מכתובים" (הקולמוסים המחודדים) שבידיהם. מעניין לציין כי באף לא אחת ממטבעותיו של בן כוסבה מופיע בית הנשיאות המוכר והמסורתי – בית גמליאל. במטבעות בן כוסבה מופיע נשיא אחד בלבד והוא בן כוסבה עצמו, וככתוב: "הנסי (הנשיא) על ישראל", מה שלא העזו לעשות (בטיבוע המטבעות למשל) רשויות המרד בירושלים בזמן המרד הגדול. אם זה לא מרד במימסד הסנהדראי, אינני יודע מרד מהו. זאת ועוד, באחת המסורות מסופר כי החכמים בחנו את הצהרתו של בן כוסבה שהוא-הוא המשיח ומצאו כי הוא משיח-שקר ועל כן הרגוהו (!!!). מסורת זו אין טובה ממנה כדי להציג את עמדת החכמים המסתייגת כלפי האיש ומדיניותו.
ראינו איפוא כיצד מדרדרת קבוצת קנאים את העם למרידה, ובראשה מנהיג חסר אחריות, הרפתקן ושוחר קרבות. למרד לא היה כל סיכוי מראשיתו, סיבותיו מוטלות בספק, התמיכה בו היתה שולית, את התוצאות הקשות ניתן היה לחזות מראש, ומעל לכל – יותר משמרד בן כוסבה ברומאים הוא מרד במימסד הנשיאותי כאוזורפטור אלים. בן כוסבה הפך למותג, למיתוס לאומי, כזה אשר שירת מטרות לאומיות, הופנם והוטמע בוורידי העם מזאטוטי הגן ואילך, התקדש כשאר המיתוסים ובשעה שמאן דהוא מבקש לתהות להציג שאלות תמיהה לגבי מפקד המרד, אופיו ודרכו, הוא נתפס כשועל המחבל בכרמים. האם האמת הלאומית תכסה על פני האמת ההיסטורית, בידיכם התשובה!

באנר ביומד ישראל 2016

הוספת תגובה

  • (will not be published)