ידענים: היסטוריה של הספורט | חברה והיסטוריה

מאת 12 בנובמבר 2016 4 תגובות

אוי, כמה שאנו נוטים להתרפק על עבר דמיוני, בבחינת גן-העדן האבוד מחד ועל עתיד וורוד, שבלוני משהו מאידך. מאמר זה יבקש לסתור את התחושות האלה בהקשר למשחקים האולימפיים ובעיקר בזיקה לחידושם.

הנפת הדגל האולימפי באולימפיאדת ריו 2016. תצלום: flickr.

הנפת הדגל האולימפי באולימפיאדת ריו 2016. תצלום: flickr.

אחת אולי מהתמונות הדרמטיות המכוערות והמקוממות שניקח איתנו מהמשחקים האולימפיים האחרונים בריו דה-ז'אניירו היא העדר לחיצת היד המסורתית בין הג'ודוקאים – אור ששון מישראל ויריבו המצרי. אירוע זה אולי משקף יותר מכל את האימרה: "תמונה אחת שקולה לאלף מלים", וברצוני להדגיש בהקשר זה דווקא את צריבת הפוליטיזציה בספורט.

בל נהיה תמימים. העובדה שהספורט כסובלימציה תהליכית לעימותים קרביים-צבאיים, כבר הרבה יותר ממאותתת על הזיקה בין הספורט לפוליטיקה ואולי מנקודת מבט הפוכה אך משלימה – הזיקה בין פוליטיקה וספורט, שהרי כל תחרות, ובעיקר זו הנגזרת ממגע גופני, לעיתים מכאיב ואלים, מעלה את רמת האדרנלין והטסטוסטרון בגופו של המתמודד, וזו נעטפת במסגרת לאומית, הווי אומר פוליטית.

נכון, לא המצאתי פה את הגלגל, אלא באתי לומר, שהמשחקים האולימפיים המודרניים שהיו גזורים מן הממדים האולימפיים הקדומים, ושעמדו על בסיס אוניברסלי, אנטי פוליטי ואנטי לאומי מיסודם, פשוט לא יכלו להיחלץ מ"התאומות-הסיאמית" של זיקה הדוקה בין הספורט לפוליטיקה.

והכל החל ממאבק חריף בין שנים, רווי מלחמות עקובות מדם בין צרפת לבין גרמניה, עוד הרבה לפני פרוץ שתי המלחמות העולמיות. המפלה הצורבת שספגה צרפת מידי הגרמנים בשנת 1870, ובכללה אבדן שטחי אלזאס-לוריין, הטביעה חותם מיר בלב אזרחיה, ומשטרה הרפובליקאי צימח שורה של מתנגדים מקרב המונארכיסטים, אשר על כן היו שחפשו את "נקודת ארכימדס" – היינו מקדם שיחלץ את הצרפתים מתחושת ההפסד. המחלץ התגשם בדמות אישיות כריזמטית, ברון צרפתי שענה לשם פייר דה-קוברטן. הלה, מתוך הנתונים דלעיל, ועל רקע העובדה שמתח ביקורת נוקבת וקשה כלפי רפיון קומתו של החינוך הצרפתי; שייחס חשיבות וקדימות רבה לאליטה הטבעית, האריסטוקרטית; שהיה חדור השפעה רומנטית מן ה"אפבוי" (הנוער/הבוגרים) האליטיסטיים שבגימנסטיקה ההלנית הקלאסית ומן החינוך הבריטי ב-public schools (שלא היו אלא בתי ספר אריסטוקרטיים לכל דבר ועניין כגון eton), שהעמיד כחוט-שדרתו את התרגול הגופני והמשחקים הקבוצתיים לטיפוח איכויות אנושיות ועיצוב האופי האזרחי, הפוליטי והצבאי. ובכן, טבול באווירה זו גמלה בלבו של הברון דה-קוברטאן ההחלטה להרים את המפעל האדיר והקסום של חידוש המשחקים האולימפיים.

כאן נעצור ונבליט בראש ובראשונה את הדיסונאנס, את התרתי-דסתרי, שהיו משוקעים בעצם חידוש המפעל הענק הזה. היינו הסתירה (ואולי לא) בין הרעיון של תחיית החלום בדבר העבר הקדום לבין המציאות האפורה של העולם לקראת מלחמת העולם הראשונה ובעיקר לאחר מלחמת העיולם השניה.

נשמע מסובך ומורכב? אולי? את הסבך אבקש להתיר בהמשך דברי.

חלומו של קוברטאן, ושוב בהקשר של דימוי העידן הקדום מזה והרצון לתקן את הדימוי העכשווי מזה, היה להנציח בדגלו את רעיון האתלטיקה הכלל-עולמית על טהרת החובבנות. בדרך זו האמין קוברטאן כי ינתב דרך לקראת כינון שלום עולמי (בנוסח השלום היווני) ויצירת דת חדשה – פולחן היופי. אף זאת בסימן תחיית האידיאל הקלאסי הקדום. וכן – אידיאל הכשירות הגופנית, עיצוב התחרותיות ההוגנת, החובבנות האמיתית (?) ורוח משחק צרוף. כל אלה, נטה קוברטאן להאמין ישמשו היטב את האריסטוקרטיה הצרפתית לשימון מסילת שיבתה לכס השלטון וישיבו לצרפת את כתר זהרה שנשמט מראשה בעקבות המפלות שספגה מידי הגרמנים. יצא איפוא שהמרשם הבדוק, כך לדעתו של קוברטאן, להסרת התעוקה הצרפתית מזה ולחלומו הבינלאומי מזה, מקופל היה בתעוזת הניסיון לחדש את המשחקים האולימפיים ששקעו ונעלמו לפני כ-1400 שנה.

הברון פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים.

הברון פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים. מקור: ויקימדיה.

חלומו של קוברטאן כמעט והתנפץ לרסיסים בשומעו כי יריביו המושבעים מגרמניה העלו מתהום הנשיה את עתיקות אולימפיה הקדומה, וזאת בניצוחו של פרופ' ארנסט קורטיוס מהאוניברסיטה של ברלין. ואו-אז עלה במוחו אותו רעיון קודח בדבר חידוש המשחקים האולימפיים ובכך להכות את הגרמנים מכה ניצחת ולהשבית את שמחת אזרחי המדינה. קנאת סופרים תרבה חוכמה? אולי?

קוברטאן עשה לילות כימים על מנת לגייס לטובת מימוש חלומו את הממשלה הצרפתית ואכן זכה בכך, לאחר שאוניברסיטת סורבון הפריסאית חיזקה היטב את ידיו.

קוברטאן טווה אז לראשונה את המונח "אולימפיזם", בו התקפלו לסברתו שלושה מסרים חשובים: ראשית – דת האולימפיזם. כלומר תחרות חובבנית לחלוטין; שנית – שלום האולימפיזם. כלומר שלום בינלאומי וחתירה לאנושות ערכית יותר; שלישית – יופי האולימפיזם. כלומר חתירה להרמוניה אידיאלית בין גוף, רוח ונפש.

הבה נפרק ונקעקע, תיאורטית כמובן, את מפעלו, החשוב לכשעצמו ללא צל של ספק, של קוברטאן בדבר חידוש האולימפיאדות בסימן הקדמוניות וזאת דרך שלוש פריזמות כרונולוגיות: עבר, הווה ועתיד.

העבר הקדמון, ההלני, היה אמנם סמל ומופת לאידיאליזציה ולרומנטיזציה של קוברטאן, אך לאמיתו של דבר, היו בו לא מעט צדדים מכוערים, אפלים משהו, לפחות מול נקודת חלומו של קוברטאן. ראשית – המשחקים האולימפיים הקדומים היו נגועים בפוליטיזציה בשל זיקתם להלאס (חציו המרכזי של חצי האי הבלקני) בלבד ואט-אט התפשטו גיאוגרפית, אך ורק לדוברי היוונית ולתרבותה; שנית – התחרויות נועדו לאזרחי הפוליס בלבד. יוצא מכאן שהן נתפרו רק לשכבה האריסטוקרטית; שלישית – המשחקים, חובבניים לכאורה, כשהספורטאים המנצחים עוטרו בזר הקלוע מענפי עץ הזית, היו נגועים בהעברת כספים רבים למנצחים. כל עיר, פוליס כמובן, דאגה למחסורם של המנצחים (שלא היה חסר כלל ועיקר). כל עיר חששה, ובצדק רב מבחינתה, שהספורטאים המנצחים, ולפחות בעלי הפוטנציאל הגבוה לניצחון, ינדדו ממקום למקום מתוך כוונה להיתרם ולהיתקצב על ידי מצנאטים עירוניים כלשהם. ואכן, בנקוף השנים תהליך זה הפך לנפוץ; רביעית – עם הזמן נוצרו אגודות מקצועיות – קולגיות – של ספורטאים, שהיו מציעות את שירותיהן הספורטיביים לכל המרבה במחיר; חמישית – פעמים לא מעטות נתפשו ספורטאים שניסו לשחד שופטים וועדות אולימפיות מקומיות כדי לקדם את עצמם בתחרות כזו או אחרת; ששית -השלום שהוכרז מבעוד מועד לתקופת חודש המשחקים הופר פעמים רבות. תחילה, בראשית המפעל האולימפי הקדום, נענשו הערים המפרות בעונש כבד עד כדי הריסת העיר ומכירת תושביה לעבדות, מה שנראה מופרז בהיבט ההיסטורי, ועם הזמן הסתפק הוועד האולימפי הקדמון במחאות בלבד; שביעית – נכון שהמוטו המרכזי במהות האתלטיקה היוונית הקדומה היה "נפש בריאה בגוף בריא" וקדושת הגוף האתלטי, אלא שזה קרס עם הזמן. לא בכדי נולדו כל מיני אגדות ומשלים על החשיבות בין הגוף לנפש בבחינת הוראה מתקנת, אלא שעצם התחרויות עצמן נועדו לפתח את הגוף החזק מחד ואת עדינותו מאידך – כמו למשל ענף הפנתאטלון (קרב חמישה) שכלל האבקות מעודנת במידה מסויימת (מה שכונה ביוונית – "האבקות זקופה), ריצה קצרה, קפיצה למרחק, הטלת כידון וזריקת דיסקוס, כשכל ענף נועד לפתח ולטפח מערכות שרירים שונות בין השאר (משהו מעין קרב-רב של ימינו), אלא שעם הזמן נדחק ענף זה הצידה בשל העובדה שספורטאים בחרו להתמקצע בענף אחד ולכל היותר בשניים. שמינית – העובדה שהספורטאים נדרשו, ערב בואם לאולימפיה, להישבע נוכח פסלו, עצום הממדים והמאיים של זאוס, כי לא הפרו חוקים וכי הינם יוונים לכל דת ודין, מלמדת כי הוראה זו נבעה מגישה צינית, מציאותית, לחיים.

ציור כד של תחרות פאנקרטיון מסביבות שנת 480-490 לפנה"ס.

ציור כד של תחרות פאנקרטיון מסביבות שנת 480-490 לפנה"ס. מקור: ויקימדיה.

לא באתי חלילה להאשים את קוברטאן בהונאה, אלא שההירואיזציה והגלוריפיקציה של העידן הקדום מחד ושאיפתו האובססיבית משהו לחדש את המשחקים האולימפיים בסימן תחיית ערכי העבר הרחוק, הרחוק מאד, גרמו להעגלת פינות, לריבוע המעגל במידה מסויימת, כאילו יש לחדש בסיסמאות כאלה ואחרות את העבר, שכפי שהראינו לעיל לא היה חף בלשון המעטה מקעקוע אידיאות בסיסיות.

נעבור מכאן להווה, היינו לשלהי המאה ה-19 ונדגיש כי כוונותיו של קוברטאן בעניין חידוש המשחקים האולימפיים היו נגועות בפוליטיזציה לשמה. ראשית – שאיפתו היתה להכות את הגרמנים על ידי פגיעה בכבודם, לאחר שהללו השפילו לא פעם את הצבא הצרפתי וכיצד זו היתה יכולה להתיישב עם חלומו בדבר שלום עולמי?; שנית – כאנטי ליברל, כמונרכיסט ובוודאי כאריסטוקרט, ציפה לחזק את עמדותיו הפוליטיות והסוציו-כלכליות דרך חיזוק הגופניות בקרב הנוער הצרפתי וכיצד הללו יכולות היו לעמוד בכפיפה אחת עם החובבנות בספורט, אותה ביקש לטפח? ; שלישית – כיצד עשוי העיקרון של דת היופי הגופני ופולחנו להתיישב עם אמונתו הנוצרית של קוברטאן?

נעבור מכאן לעתיד. מועד כרונולוגי שלקוברטאן כלל לא היתה שליטה או נגיעה, אלא ברמת הערכה ותחושת בטן. ובכן מה הראה העתיד? זה הראה כי ברצף הארוך של המשחקים האולימפיים נשברו רוב רובם של עקרונות הקודש הקוברטאני, ובראש ובראשונה הפוליטיזציה באירועי הספורט האולימפי ונציין כמובן רק מספר מיקרוסקופי של מקרים לדוגמה ולהמחשה.

האולימפיאדה המחודשת הראשונה שהתקיימה באתונה בשנת 1896 היתה חפה מכל אינסידנט מעיק ומאכזב, וכמותה האולימפיאדה הבאה, בשנת 1900 בפריס.

באולימפיאדה השלישית בסנט לואיס (1904) נערכו "מבחני בדיקה" למדידת הישגי הספורטאים של "הגזעים הנחותים" (אפרו-אמריקאים, יפנים ואינדיאנים) וכאן לראשונה נשבר עקרון הקוסמופוליטיות הקוברטאני וספורטאים הגיעו כנציגי המדינות המשגרות.

משחקי לונדון של 1908 עמדו בסימן מתחים עצומים על בסיס לאומי-מוסרי-עקרוני, כגון בין הדומיניונים הבריטיים לבין דרום-אפריקה, אוסטרליה ואירלנד. הבריטים "שכחו" להניף את הדגל האמריקאי בין שאר ניסי האומות ומנגד סרבה המשלחת האמריקאית ב"רונדו" של טקס הפתיחה לכוף את דגלה הלאומי עת חלפה על פני מושב הכבוד של המלך אדוארד השביעי והמלכה אלכסנדריה וזאת בטענה כי דגל הפסים-והכוכבים אל-לו להיות מורכן לפני בשר-ודם.

באולימפידה החמישית (1912 בשטוקהולם) דנו בשאלת החובבנות בספורט – נושא שהחל להתמוסס מאז ואילך, ומי ששילם מחיר יקר על כך היה ג'ים ת'ורפ, אמריקאי ממוצא אינדיאני, אלוף קרב חמישה וקרב עשרה, שנפסלו כל הישגיו בטענה עלובה ודחוקה כי אי-פעם בנעוריו שיחק בייסבול תמורת תשלום.

ג'ים ת'ורפ, 1912. מקור: ויקימדיה.

ג'ים ת'ורפ, 1912. מקור: ויקימדיה.

האולימפיאדה הששית, שנועדו להערך במינכן (כמה ציני?!), התבטלה בשל ימי מלחמת העולם הראשונה, אך נספרה ככזו במניין האולימפי, כאילו שוחקה, כפי שהיה מקובל בעידן הקדום. לאולימפיאדה השביעית באנטוופן ב-1920 לא הוזמנו ספורטאי גרמניה ואוסטריה על שום האשמתן ביוזמת פרוץ מלחמת העולם הראשונה. היה זה מהלך פוליטי חריג – הן בשל העדר הקשרו לספורט והן בשל עצימת עין לגבי מדינות אחרות. גורל דומה נפל בחלקה של רוסיה (ברית המועצות דאז) על רקע הפחד האמריקאי-אירופאי מפני הבולשביזם, "המרעיל" – כך על פי הטענה "את הספורט".

האולימפיאדה ה-11 היתה כולה טבולה במנופים פוליטיים. משחקי ברלין של 1936 נועדה לפתוח "חלון הזדמנויות" להערצת הנאציזם וכמה ציני וגרוטסקי היה המעמד המביך כשהיטלר סרב ללחוץ את ידו של גיבור המשחקים, האפרו-אמריקאי שענה לשם ג'יי.סי. אואנס, השיאן העולמי בששה ענפים ומי שזכה בארבע מדליות זהב. הכיצד, תמה היטלר, שזה שחור העור, הנחות, ינצח את המועמד הגרמני ועוד בפומבי.

האתלט האמריקאי ג'יי.סי אוונס באולימפיאדת ברלין, 1936. מקור: ויקימדיה.

האתלט האמריקאי ג'יי.סי אוונס באולימפיאדת ברלין, 1936. מקור: ויקימדיה.

מכאן נתגלגל לאולימפיאדה העשרים במניין, זו שהתארחה במינכן שבגרמניה בשנת 1972, ושבמהלכה נרצחו י"א הספורטאים הישראלים על ידי קבוצת טרוריסטים שהשתייכה לארגון "ספטמבר השחור" – מהלך אכזרי, פוליטי-לאומני-אמונתי-חרדי חסר התקדים במשחקים האולימפיים, שרמס בגסות זועקת לשמים את עקרונותיו-חלומותיו של קוברטאן (לתזכורת זוועתית – רצח ספורטיבי-יוקרתי התקיים בבית המקדש היהודי בתקופת בית שני במהלך ריצה, ס"מ ספורים לפני המזבח בין שני כוהנים. ועל כך התייחסתי בזמנו באחד מפרקי הסדרה "שיר השרירים").

נדלג "בקלילות" למשחקי מוסקבה של 1980, ה-22 במניין האולימפי. על אלה כיסה ענן כבד של הפוליטיזציה בספורט בעקבות החזית האימפריאליסטית הסובייטית שהגיעה לשיאה עם פלישת הצבא האדום לאפגניסטן, ובתגובה יצא נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר בקריאה נואשת להחרים את המשחקים. קריאת החרם נידונה לכשלון יחסי בשל תמיכה דלה בחזית החרם (תמכו בה ארה"ב, גרמניה ויפן) וכמה ציני וגרוטסקי היה סיום האולימפיאדה במפגן אנושי מדהים בביצועי חיילי "הצבא האדום" שדימה את האייקון הרוסי – הדוב "מישקה" – הנפרד מן הספורטאים המשתתפים וחדי-העין יכלו להבחין בדמעה הנושרת מאחת מעיניו – דמעת התרגשות? דמעת פרידה סנטימנטלית? או שמא דמעת אכזבה.

משחקי לוס אנג'לס של 1984, ה-23 במניין, עמדו בסימן החרם הנגדי הסובייטי, כמעין פעולת תגמול לחרם האמריקאי. לחרם זה הצטרפו 19  מול 140 שבחרו להופיע שהוחרמו, פוליטית ואישית משהו על ידי הסובייטים. במשחקים אלה, במשיק התרבותי, נערך קונגרס לתרבות הספורט, בו נשאתי הרצאה אודות היסודות החברתיים-פוליטיים בקרב יהודי אלכסנדריה בתקופה הקדומה. ומשם לסיאול … ללונדון ולריו ו … נתראה בטוקיו.

אז מה היה לנו? חלום קוברטאני שנשען על אידיאליזציה וגלוריפיקציה של העידן האולימפי הקדום וטבל היטב באווירה אירופאית לאומית-לאומנית ואפילו אישית והיה זה אך טבעי, רחמנא ליצלן, שעקרונותיו יירמסו במהלך האולימפיאדות המודרניות, כגון חובבנות, עקרונות השלום, הקוסמופוליטיזם ועוד.

4 תגובות ל “בשם שקיעת העבר הנוסטלגי, הרומנטי”

  1. ירון

    המאמר מנסה לתת מניעים פוליטיים מאחורי הקלעים של המשחקים האולימפיים. אין רע בכך.

  2. אבי בליזובסקי

    תגובת ד"ר יחיעם שורק לתגובתו של חורי

    ראשית – אין לחפש בכל מאמר את המסר, שנית – מחפשי המסר יתעמקו וימצאוהו, שלישית – המסר חבוי לעיתים ובעיני המתבונן, רביעית – לענייננו: לעיתים אנו עוטפים רעיון כלשהו, ובמיוחד עם נקוף השנים, בצלופן מתקתק, משהו מעין גלוריפיקציה, לעיתים משוחדת. העניין יותר מסתבך גם כשמתעמקים בסתירה בין מציאות לחזון, לחלום, בהקשר למסרים הקדומים ההלניים, ואף בעניינו האישי של קוברטאן, כשמחד מוחו הגה מארג מסויים אך לבו מנעוהו, וההמשך חבוי בין קפלי ההיסטוריה. חמישית – גם כיום נחקקים חוקים ותקנות בזירות הספורטיביות השונות ומסתבר שבהגדרה כמעט לא ניתן לאכוף אותן. ועיין ערך מניעת אלימות וביטויי גזענות במגרשי הכדורגל בעיקר. ישבה ועדה תקנה תקנות אך במציאות
    – יוק רבתי. ואידך זיל גמור
    בברכה
    יחיעם

  3. חורי

    החדגביזציה של המאמר הנ"ל והטקסטורה הקלילה גורמים לקורא להתעמק ולהבין מה רצה המחבר לומר. אז מה לעזאזל המסר שלו?!

הוספת תגובה

  • (will not be published)