הקדמה – חיזוי מאה השנים הבאות, מתוך הספר “הפיזיקה של העתיד” מאת מיצ’יו קאקו

הספר יצא לאור בהוצאת אריה ניר, ונמכר במסגרת שבוע הספר המתקיים בימים אלה

מאת מיצ’יו קאקו
שתי חוויות סייעו לעצב את אישיותי בילדותי, והן עוררו בי תשוקה לשני תחומים שסייעו להגדיר את חיי.

ראשית, כשהייתי בן שמונה, אני זוכר שכל המורים דיברו בהתרגשות על החדשות האחרונות, שבישרו על פטירתו של מדען דגול. אותו לילה הודפסה בעיתון תמונה של המשרד שלו, כשעל שולחנו כתב יד לא-גמור. במלל שליווה את התמונה נכתב שהמדען הגדול ביותר בתקופתנו לא הצליח לסיים את יצירת המופת הגדולה ביותר שלו. ואני שאלתי את עצמי מה יכול להיות קשה עד כדי כך שמדען גדול כל-כך לא מסוגל לסיים אותו? מה יכול להיות מורכב כל-כך וחשוב כל-כך? שאלות אלה נהפכו בעבורי, בסופו של דבר, למרתקות יותר מכל תעלומת רצח, מסקרנות יותר מכל סיפור הרפתקאות. הייתי מוכרח לדעת מה יש בכתב היד הלא-גמור הזה.

מאוחר יותר, גיליתי שהמדען הזה הוא אלברט איינשטיין, וכתב היד הלא-גמור אמור היה להיות גולת הכותרת של מפעל חייו, ניסיונו ליצור “תיאוריה של הכול”, משוואה, אולי לא יותר משלושה סנטימטרים אורכה, שתחשוף את סודות היקום ואולי תאפשר לו “לקרוא את מוחו של אלוהים”.

אבל החוויה המכוננת הנוספת של ילדותי הייתה כשצפיתי בתוכניות הטלוויזיה ביום שבת בבוקר, במיוחד בסדרת פלאש גורדון עם באסטר קְראבּ. מדי שבוע, היה האף שלי צמוד למרקע הטלוויזיה. בדרך פלא עברתי לעולם מסתורי של חייזרים, ספינות חלל, קרבות אקדחים היורים קרניים, ערים תת-מימיות ומפלצות. התמכרתי. זו הייתה החשיפה הראשונה שלי לעולם העתיד. מאז ואילך, חשתי פליאה כשל ילד בכל פעם שחשבתי על העתיד.

אבל אחרי שצפיתי בכל פרק מפרקי הסדרה, התחלתי להבין שגם אם פלאש זכה לכל השבחים, המדען ד”ר זַרקוֹב הוא-הוא שעשה את העבודה הרצינית. הוא המציא את טיל החלל, את מגן ההיעלמות, את מקור הכוח של העיר בשמים וכו’. בלי המדען, אין עתיד. היפים ונאי הגזרה אולי זוכים בהערצת החברה, אבל כל ההמצאות הפלאיות של העתיד הן תוצר לוואי של עבודת המדענים האנונימיים והעלומים.

מאוחר יותר, בתיכון, החלטתי ללכת בדרכם של המדענים הדגולים הללו ולבדוק חלק מהדברים שלמדתי. רציתי לקחת חלק במהפכה הגדולה הזאת שעומדת לשנות את העולם. החלטתי לבנות מאיץ חלקיקים. ביקשתי מאמי רשות לבנות מאיץ בעוצמה של 2.3 מיליון אלקטרון וולט. היא הייתה קצת מופתעת אבל הסכימה. אחר-כך פניתי לחברת וסטינגהאוס, השגתי 180 קילוגרם פלדה מגרוטאות של שנאי חשמל ו-35 קילומטר חוטי נחושת, ובניתי מאיץ ביתאטרון בחניה של אימא שלי.

עוד קודם לכן בניתי תא ערפל עם שדה מגנטי חזק וצילמתי עקבות של אנטי-חומר. אבל לא הסתפקתי בצילום אנטי-חומר. מטרתי כעת הייתה להפיק אלומה של אנטי-חומר. הסלילים המגנטיים של המאיץ שלי הצליחו לייצר שדה מגנטי עצום של 10,000 גאוס (הגדול בערך פי 20,000 מהשדה המגנטי של כדור הארץ, ומסוגל לעקור פטיש מהיד שלכם). למכונה היה הספק של 6 קילוואט חשמל, והיא השתמשה בכל החשמל בבית שלי. כשהדלקתי את המכונה, שרפתי לעתים קרובות את כל הנתיכים בבית. (אמי המסכנה בטח תהתה למה אין לה בן שמשחק כדורגל.)

אם כך, שתי תשוקות עוררו בי עניין במשך כל חיי: הרצון להבין את כל חוקי הפיזיקה של היקום במסגרת תיאוריה עקבית אחת והרצון לראות את העתיד. בסופו של דבר, הבנתי ששתי התשוקות הללו משלימות זו את זו. המפתח להבנת העתיד הוא לתפוס את חוקי הטבע היסודיים ואז ליישם אותם בהמצאות, במכונות ובדרכי ריפוי שיגדירו מחדש את התרבות שלנו מעתה ועד העתיד הרחוק.

כפי שגיליתי, נעשו ניסיונות אין ספור לחזות את העתיד, רבים מהם מועילים ומלאי תובנות. אולם כתבו אותם בעיקר היסטוריונים, סוציולוגים, סופרי מדע בדיוני ו”עתידנים”, כלומר, אנשים מן החוץ שמנבאים את התקדמות עולם המדע בלי שיש להם הבנה מכלי ראשון של המדע עצמו. המדענים, האנשים שבפנים, שיוצרים בפועל את העתיד במעבדותיהם, עסוקים על פי רוב במחקרים פורצי דרך ואין להם זמן לכתוב ספרים על העתיד לציבור הרחב.

משום כך הספר הזה שונה. אני מקווה שהוא יאפשר להציץ מבפנים על התגליות הפלאיות המצפות לנו ויספק את נקודת ההשקפה האותנטית והסמכותית ביותר אל העולם של 2100.

כמובן, אי-אפשר לחזות את העתיד בדיוק מושלם. המיטב שאפשר לעשות, לתחושתי, הוא להיעזר בתבונתם של המדענים העוסקים במחקרים פורצי דרך, שעסוקים בעבודה השחורה של המצאת העתיד. אלה הם האנשים שיוצרים את המתקנים, ההמצאות ודרכי הריפוי שיחוללו מהפכה בתרבות האנושית. והספר הזה הוא סיפורם. נפלה בחלקי ההזדמנות לשבת בשורה הראשונה ולצפות במהפכה הגדולה הזאת, בזכות ראיונות שערכתי עם יותר מ-300 מהמדענים, הוגי הדעות והחולמים הבולטים בעולם במסגרת תוכניות טלוויזיה ורדיו ארציות. בנוסף, הכנסתי צוותי טלוויזיה למעבדות שלהם וצילמתי את אבות-הטיפוס של המתקנים המדהימים שישנו את העתיד. היה לי כבוד נדיר להגיש כמה תוכניות מדע מיוחדות ב-BBC, בערוץ דיסקברי ובערוץ המדע, שתיארו את ההמצאות והתגליות המדהימות של אנשי החזון הנועזים שיוצרים את העתיד. בזכות החופש שניתן לי להמשיך בעבודתי בתורת המיתרים ולצותת למחקרים פורצי דרך שיחוללו מהפכה במאה הזו, אני מרגיש שזכיתי באחת העבודות הנחשקות ביותר בעולם המדע. זו התגשמות חלום הילדות שלי.

אולם ספר זה שונה מספרַי הקודמים. בספרים כמו Beyond Einstein (מעבר לאיינשטיין), על מרחב ועולמות מקבילים, עסקתי בגישות חדשות ומהפכניות בתחום המחקר שלי, הפיזיקה התיאורטית, הפותחות בפנינו דרכים חדשות להבנת היקום. בפיזיקה של הבלתי אפשרי, עסקתי באופן שבו התגליות האחרונות בפיזיקה עשויות לאפשר בסופו של דבר גם את ההמצאות הדמיוניות ביותר של המדע הבדיוני.

ספר זה דומה יותר מכול לספרי Visions (חזיונות), שבו עסקתי באופן שבו יתפתח המדע בעשורים הבאים. אני חש סיפוק מכך שרבות מהתחזיות שהועלו בספר מתגשמות כיום בהתאם ללוח הזמנים המשוער. הדיוק הזה מסתמך, במידה רבה, על החוכמה וראיית הנולד של המדענים הרבים שראיינתי במהלך כתיבתו.

אבל ספר זה מתבונן בעתיד באופן רחב יותר, ועוסק בטכנולוגיות שעשויות להבשיל בעוד מאה שנה, ובסופו של דבר לקבוע את גורל האנושות. אופן ההתמודדות שלנו עם האתגרים וההזדמנויות של מאה השנים הבאות יקבע את מסלול ההתקדמות של המין האנושי.

חיזוי המאה הבאה
חיזוי השנים הבאות, שלא לדבר על המאה הבאה, הוא משימה אדירת ממדים. אולם הוא גם מאתגר אותנו לחלום על טכנולוגיות שישנו ביום מן הימים את גורל האנושות.

ב-1863 החל הסופר הגדול ז’ול ורן במה שהיה אולי המיזם השאפתני ביותר שלו. הוא כתב רומן נבואי בשם פריס במאה העשרים, שבו יישם את מלוא כוח כישרונותיו הגדולים כדי לחזות את המאה הבאה. לרוע המזל, כתב היד אבד בערפילי הזמן, עד שנינו נתקל בו במקרה בכספת שבה היה נעול במשך כמעט 130 שנה. בהבינו את האוצר שנפל לידיו, הוא דאג להוצאתו לאור ב-1994, והוא נהפך לרב-מכר.

ב-1863, מלכים וקיסרים עדיין משלו באימפריות עתיקות, ואיכרים עניים עבדו בעבודות כפיים מפרכות בשדות. את ארצות הברית סחפה מלחמת אזרחים הרסנית, שכמעט קרעה את המדינה לשתיים, והקיטור רק החל לחולל מהפכה ברחבי העולם. אבל ורן חזה שבפריס של 1960 יהיו גורדי שחקים מזכוכית, מיזוג אוויר, טלוויזיה, מעליות, רכבות מהירות, מכוניות מונעות בדלק, פקסים, ואפילו משהו הדומה לאינטרנט. בדיוק לא-ייאמן, תיאר ורן את החיים בפריס המודרנית.
זה לא היה הישג חד-פעמי, שכן שנים ספורות לאחר מכן היה לו ניבוי מרהיב נוסף. ב-1865 הוא כתב את מן הארץ אל הירח, שבו חזה את פרטי המשימה שנשלחו בה האסטרונאוטים שלנו לירח יותר ממאה שנים לאחר מכן, ב-1969. הוא חזה את גודל רכב החלל בשגיאה של אחוזים בודדים, את אתר השיגור בפלורידה לא הרחק מקייפ קנוורל, את מספר האסטרונאוטים במשימה, את משך המסע, את חוסר המשקל שהאסטרונאוטים יחוו ואת הנחיתה באוקיינוס. (הטעות הגדולה היחידה של ורן היה השימוש באבק שרפה, במקום בדלק טילים, כדי להביא את האסטרונאוטים שלו לירח. אבל טילי דלק נוזלי הומצאו רק שבעים שנה לאחר מכן.)

כיצד הצליח ז’ול ורן לחזות את העתיד כעבור מאה שנה ברמת דיוק כה מדהימה? הביוגרפים שלו מציינים שאף כי ורן עצמו לא היה מדען, הוא חיפש ללא-הרף את חברתם של מדענים, והמטיר עליהם שאלות בנוגע לחזון שלהם לעתיד. הוא צבר ארכיון נרחב המסכם את התגליות המדעיות הגדולות של תקופתו. ורן, יותר מאחרים, הבין שהמדע הוא המנוע המזעזע את יסודות הציוויליזציה, ודוחף אותה אל מאה חדשה של פלאות ונסים בלתי צפויים. המפתח לחזונו של ורן ולתובנות העמוקות שלו היה תפיסת כוחו של המדע לחולל מהפכות חברתיות.
נביא גדול נוסף של הטכנולוגיה היה לאונרדו דה וינצ’י, צייר, הוגה דעות ואיש חזון. בשלהי המאה החמש-עשרה, הוא צייר תרשימים יפהפיים ומדויקים של מכונות שביום מן הימים ימלאו את השמים: שרטוטים של מצנחים, מסוקים, דאונים ואפילו מטוסים. מדהים לגלות שרבות מהמצאותיו היו יכולות לעוף. (אם כי המכונות המעופפות שלו זקוקות למרכיב אחד נוסף: מנוע של כוח סוס אחד לפחות, דבר שהתאפשר רק 400 שנה מאוחר יותר.)
עובדה מדהימה לא פחות היא שלאונרדו שרטט תוכנית לבניית מכונת חישוב, שהקדימה את זמנה ב-150 שנה בערך. ב-1967, נערך ניתוח לכתב יד שאוחסן במקום הלא-נכון, שחשף את הרעיון של לאונרדו למכונת חישוב בעלת שלושה-עשר גלגלים דיגיטליים. באמצעות סיבוב של ארכובה, הגלגלים במכונה מסתובבים באופן מתואם ומבצעים את החישוב החשבוני. (המכונה נבנתה ב-1968, והיא עובדת.)
בשנות החמישים נתגלה כתב יד נוסף, שהכיל שרטוט של אוטומטון לוחם, הלובש שריון גרמני-איטלקי, שמסוגל לשבת ולהזיז את זרועותיו, צווארו ופיו. גם הוא נבנה ועובד היטב.
בדומה לז’ול ורן, עלה בידי לאונרדו להגיע לתובנות עמוקות בדבר העתיד בעזרת קומץ אנשי החזון של זמנו. הוא נמנה עם חוג קטן של אנשים שנמצאו בחזית החדשנות. יתר על כן, לאונרדו עסק ללא-הרף בניסויים, בבניה ובשרטוט מודלים, מרכיב מפתח בשביל כל מי שרוצה לתרגם את המחשבה למציאות.

בהינתן התובנות האדירות והנבואיות של ורן ולאונרדו דה וינצ’י, אנחנו מציבים את השאלה הבאה: האם אפשר לחזות את העולם של 2100? במסורתם של ורן ולאונרדו, ספר זה יבחן מקרוב את עבודתם של המדענים המובילים בימינו, שבונים את אבות-הטיפוס של הטכנולוגיות שישנו את העתיד. ספר זה איננו יצירה בדיונית, תוצר לוואי של דמיון סוער של תסריטאי הוליוודי, אלא מבוסס על מחקר מדעי מוצק שנערך כיום במעבדות חשובות ברחבי העולם.
אבות-הטיפוס של כל הטכנולוגיות הללו כבר קיימים. כפי שאמר פעם ויליאם גיבסון – מחבר הספר נוירומנסר, שטבע את המונח סייברספייס – “העתיד כבר כאן. הוא פשוט מפוזר באופן לא-אחיד.”

חיזוי העולם ב-2100 הוא משימה אדירת ממדים, מכיוון שאנחנו נמצאים בעידן של תהפוכות מדעיות עמוקות, וקצב התגליות הולך ומאיץ ללא-הרף. הידע המדעי שהצטבר בעשורים האחרונים גדול מזה שנאסף בכל ההיסטוריה האנושית. ועד 2100, הידע המדעי הזה יגדל עשרות מונים.

אבל אולי הדרך הטובה ביותר לתפוס את גודל האתגר בחיזוי מאה השנים הבאות הוא לחשוב על העולם ב-1900 ולהיזכר בחיים שחיו סבינו.

העיתונאי מרק סליבן מבקש מאיתנו לדמיין אדם הקורא את העיתון בשנת 1900:

בעיתון שתושב ארצות הברית היה קורא באחד בינואר 1900, מילה כמו רדיו לא הייתה מופיעה, משום שיחלפו עשרים שנה עד המצאתו; גם המילה “סרט” לא הייתה קיימת, שכן גם הוא היה ברובו עניין של העתיד; גם לא נהג, שכן המכונית רק הופיעה ונקראה “מרכבה בלי סוס…” המילה טייס לא הייתה קיימת… חקלאים לא שמעו על טרקטורים, ובנקאים לא שמעו על הפדרל ריזרב . סוחרים לא שמעו על רשתות וגם לא על “שירות עצמי”; ומלחים לא שמעו על מנועים השורפים דלק… זוגות שוורים המושכים עגלות עדיין נראו בדרכים הכפריות… סוסים ופרדות עדיין נשאו משאות בכל מקום… הנפח מתחת לעץ הערמון רחב הענפים היה חלק מהמציאות.1

כדי להבין את הקושי בחיזוי מאה השנים הבאות, עלינו להעריך את הקושי שהיה לאנשים ב-1900 בחיזוי העולם בשנת אלפיים. ב-1893, כחלק מהתערוכה העולמית בשיקגו שציינה ארבע מאות שנה לגילוי אמריקה, נתבקשו שבעים וארבעה אישים ידועים לחזות כיצד ייראו החיים במאה השנים הבאות. הבעיה העיקרית הייתה שהם המעיטו כולם בהערכת קצב התקדמות המדע. לדוגמה, רבים מהם חזו נכונה שיום יבוא ויהיו לנו כלי טיס טרנס-אטלנטיים מסחריים, אך הם חשבו שאלה יהיו ספינות אוויר. הסנטור ג’ון ג’יי אינגולס אמר, “כפי שהיום האזרח נועל מגפיים או קורא לכרכרה, בעתיד הוא יזמין כדור פורח.”2 הם גם החמיצו כולם את הופעת המכונית. ראש שירות הדואר ג’ון ונאמייקר ציין שהדואר בארצות הברית ישולח במרכבות ועל גב סוסים, גם מאה שנים לאחר מכן.

ההמעטה הזאת בחשיבות המדע והחדשנות כללה גם את משרד הפטנטים. ב-1899 אמר צ’רלס ה’ דואל, מפקח משרד הפטנטים האמריקני, “כל מה שאפשר להמציא כבר הומצא.”3

לפעמים, גם מומחים בתחומם ממעיטים בהערכת מה שמתרחש ממש מתחת לאף שלהם. ב-1927, בתקופת הסרט האילם, העיר הארי מ’ וורנר, ממייסדי האחים וורנר, “מי בכלל רוצה לשמוע שחקנים מדברים?”4
ותומס ווטסון, יו”ר IBM, אמר ב-1943, “אני חושב שיש בעולם שוק אולי לחמישה מחשבים.”5

להמעטה הזאת בכוח הגילוי המדעי שותף אפילו העיתון ניו יורק טיימס המכובד. (ב-1903, הכריז הטיימס שמכונות מעופפות הן בזבוז של זמן, שבוע בלבד לפני שהאחים רייט הצליחו להטיס מטוס בקיטי הוק, צפון קרוליינה. ב-1920, מתח הטיימס ביקורת על מדען הטילים רוברט גודארד, והכריז שעבודתו חסרת ערך, כי טילים לא יכולים לנוע בריק. לזכות הטיימס יאמר שארבעים ותשע שנים לאחר מכן, כאשר האסטרונאוטים של אפולו 11 נחתו על הירח, הוא פרסם התנצלות: “כעת ברור לחלוטין שטיל מסוגל לפעול בריק. הטיימס מתנצל על הטעות.”)6

הלקח הוא שמסוכן מאוד להמר נגד העתיד.

תחזיות של העתיד, למעט קומץ יוצאים מן הכלל, תמיד המעיטו בהערכת החשיבות של קצב ההתקדמות הטכנולוגית. את ההיסטוריה, כך אומרים לנו שוב ושוב, כותבים האופטימיסטים, לא הפסימיסטים. כפי שאמר הנשיא דווייט אייזנהאואר, “הפסימיזם מעולם לא ניצח במלחמה.”

אפשר לראות עד כמה המעיטו אפילו סופרי מדע בדיוני בחשיבות קצב הגילוי המדעי. אם תצפו בשידורים חוזרים של סדרת הטלוויזיה הוותיקה מסע בין כוכבים משנות השישים, תבחינו שרוב “הטכנולוגיה של המאה העשרים ושלוש” כבר נמצאת כאן. באותו זמן, קהל הצופים בטלוויזיה נדהם לראות טלפונים ניידים, מחשבים ניידים, מכונות מדברות, ומכונות כתיבה שמבינות שפת דיבור. אולם כל הטכנולוגיות האלה קיימות היום. עד מהרה יהיו לנו גם גרסאות של מתרגמים אוניברסליים, שיכולים לתרגם במהירות בין שפות תוך כדי דיבור, וכן “טרייקורדרים”, שמאבחנים מחלות ממרחק. (למעט מנועי על-חלל ומשגרי טלפורטציה, רוב המדע של המאה העשרים ושלוש כבר קיים היום.)

בהתחשב בטעויות הגורפות של אנשים שהמעיטו בהערכת העתיד, כיצד נוכל אנו לספק בסיס מדעי איתן לתחזיות שלנו?

הבנת חוקי הטבע

אנחנו כבר לא חיים בימי הביניים של המדע, כאשר ברקים ומגפות נחשבו כמעשי האלים. יש לנו יתרון גדול שלא היה לז’ול ורן וללאונרדו דה וינצ’י: הבנה איתנה של חוקי הטבע.

שגיאות בתחזיות הן כורח המציאות, אבל אחת הדרכים להפוך אותן לאמינות ככל האפשר היא להבין את ארבעת הכוחות היסודיים בטבע שנמצאים בבסיס פעולת היקום כולו. בכל פעם שאחד מהם הוסבר ותואר, הדבר שינה את ההיסטוריה האנושית.

הכוח הראשון שהוסבר הוא כוח הכבידה. אייזק ניוטון סיפק לנו מכניקה המסבירה שגופים נעים בהשפעת כוחות, במקום באמצעות רוחות מיסטיות ומטפיזיקה. הדבר סלל את הדרך למהפכה התעשייתית ולהופעת כוח הקיטור, ובמיוחד הקטר.

הכוח השני שהובן היה הכוח האלקטרומגנטי, שמאיר את הערים שלנו ומניע את מכשירי החשמל. כשתומס אדיסון, מייקל פאראדיי, ג’יימס קלרק מקסוול ואחרים הסבירו את החשמל והמגנטיות, ניתן האות למהפכה האלקטרונית שיצרה שפע של פלאים מדעיים. אנחנו רואים זאת בכל פעם שיש הפסקת חשמל, והחברה מושלכת פתאום מאה שנים אל העבר.

הכוחות השלישי והרביעי שהובנו הם שני הכוחות הגרעיניים: הכוח החלש והחזק. כאשר איינשטיין כתב ש-E=mc^2 וכשהאטום בוקע בשנות השלושים, החלו מדענים בפעם הראשונה להבין את הכוחות שמאירים את הרקיע. כך נחשף הסוד שבלב הכוכבים. בזאת לא רק נסללה הדרך לשימוש בכוח האדיר של נשק אטומי, אלא גם צמחה התקווה שיום יבוא ונוכל לרתום את הכוח הזה לשימושנו על כדור הארץ.

כיום, יש לנו הבנה טובה למדי של ארבעת הכוחות הללו. הכוח הראשון, כוח הכבידה, מתואר כיום באמצעות תורת היחסות הכללית של איינשטיין. ושלושת הכוחות האחרים מתוארים באמצעות תורת הקוונטים, שמאפשרת לנו לפצח את סודות העולם התת-אטומי.

תורת הקוונטים עצמה העניקה לנו את הטרנזיסטור, את הלייזר ואת המהפכה הדיגיטלית שהיא הכוח המניע את החברה המודרנית. בדומה לכך, מדענים השתמשו בתורת הקוונטים כדי לחשוף את סודות מולקולת הדנ”א. המהירות המסחררת של המהפכה הביוטכנולוגית היא תוצר ישיר של טכנולוגיית המחשב, שכן ריצוף דנ”א נעשה על ידי מכונות, רובוטים ומחשבים.

כתוצאה מכך, אנחנו מסוגלים להבין טוב יותר את הכיוון שיתקדמו בו המדע והטכנולוגיה במאה הקרובה. תמיד יצוצו הפתעות חדשות ובלתי צפויות לחלוטין שיותירו אותנו המומים, אבל יסודות הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה המודרנית כבר הונחו ברובם, ואנחנו לא מצפים לשינוי חשוב בידע הבסיסי הזה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. כתוצאה מכך, התחזיות שנערוך בספר זה אינן תוצר של השערות פרועות אלא הערכות מושכלות בדבר הבשלת אבות-הטיפוס הטכנולוגיים של ימינו.

לסיכום, יש כמה סיבות להאמין שאנו יכולים להתוות את מתאר העולם ב-2100:

1. ספר זה מבוסס על ראיונות עם יותר מ-300 מדענים מובילים, הנמצאים בחזית הגילוי המדעי.
2. כל התפתחות מדעית המוזכרת בספר זה תואמת את חוקי הפיזיקה המוכרים.
3. ארבעת הכוחות והחוקים היסודיים של הטבע מובנים ברובם; איננו מצפים לשינויים חשובים בהם.
4. אבות-הטיפוס של כל הטכנולוגיות המוזכרות בספר כבר קיימים.
5. את הספר כתב אדם “מבפנים”, שרכש ידע מכלי ראשון על הטכנולוגיות החדשניות במחקר המדעי.

במשך אין ספור עידנים היינו צופים פסיביים בריקוד הטבע. צפינו בפליאה ובפחד בשביטים, בברקים, בהתפרצויות געשיות ובמגפות, מתוך הנחה שהם נמצאים מעבר ליכולת הבנתנו. כוחות הטבע היו תעלומה נצחית בעיני הקדמונים, כוחות שיש לחשוש מפניהם ולסגוד להם, והאלים והמיתולוגיה נוצרו כדי למצוא סדר בעולם. הקדמונים קיוו שבאמצעות סגידתם, יפגינו האלים רחמים ויגשימו את משאלותיהם היקרות ביותר.

כיום נהפכנו לכוריאוגרפים של ריקוד הטבע, ופה ושם אנו מסוגלים לשחק בחוקי הטבע. עד 2100, נהפוך לשליטי הטבע.

2100: להיהפך לאלי המיתולוגיה
אילו היינו יכולים לבקר בדרך כלשהי את אבות אבותינו ולהראות להם את שפע המדע והטכנולוגיה המודרניים, היינו נחשבים לקוסמים. באמצעות כשפי המדע, היינו מראים להם מטוסי סילון הנוסקים לעננים, טילים שחוקרים את הירח ואת כוכבי הלכת, סורקי MRI שרואים את קרביו של הגוף החי וטלפונים ניידים שמאפשרים לנו ליצור קשר עם כל אדם בעולם. אילו היינו מראים להם מחשבים ניידים ששולחים בן-רגע תמונות נעות והודעות לצד השני של היבשת, הם היו רואים בזאת כישוף.

אך זאת רק ההתחלה. המדע איננו סטטי. המדע מתקדם בקצב מעריכי בכל הכיוונים. אם תספרו את כמות המאמרים המדעיים המתפרסמים, תגלו שכמות המדע הקיים מכפילה את עצמה בכל עשור בערך. החדשות והגילוי משנים את הנוף הכלכלי, הפוליטי והחברתי, והופכים על פיהם את האמונות והדעות הקדומות הישנות.

עכשיו עלינו להעז לדמיין את העולם בשנת 2100.
עד 2100, גורלנו הוא להיהפך לאלים שסגדנו להם ויראנו מפניהם בעבר. אבל הכלים שלנו לא יהיו שרביטים ושיקויי קסם אלא מדעי המחשב, הננוטכנולוגיה, הבינה המלאכותית, הביוטכנולוגיה ובעיקר, תורת הקוונטים, שהיא הבסיס לכל הטכנולוגיות הללו.

עד 2100, כמו אלי המיתולוגיה, נוכל להשפיע על חפצים בכוח המחשבה. מחשבים, הקוראים בדממה את מחשבותינו, ימלאו את מאוויינו. נוכל להזיז חפצים בכוח המחשבה לבדה, ביכולת טלקינטית השמורה לרוב רק לאלים. בכוח הביוטכנולוגיה, ניצור גופים מושלמים ונאריך את חיינו. נוכל גם לפתח צורות חיים שכמותן לא ראה העולם. בכוח הננוטכנולוגיה, נוכל לקחת עצם ולהפוך אותו למשהו אחר, ליצור דבר-מה כמעט יש מאין. אנחנו ניסע לא במרכבות של אש אלא בכלי רכב מרהיבים שירחפו מעצמם כמעט ללא צורך בדלק, ויטוסו באוויר ללא מאמץ. בעזרת המנועים שלנו, נוכל לרתום את כוחם חסר הגבולות של הכוכבים. נהיה קרובים מאי-פעם לשליחת ספינות חלל לחקור את הכוכבים הסמוכים.

אף שכוחות אלים אלה נדמים מתקדמים באופן בל-ישוער, זרעי הטכנולוגיות הללו ניטעים ברגע זה. המדע המודרני, לא תפילות ומזמורים, הוא שיעניק לנו את הכוח הזה.

אני פיזיקאי קוונטי. מדי יום, אני נאבק להבין את המשוואות ששולטות בחלקיקים התת-אטומיים שמהם היקום מורכב. העולם שאני חי בו מתקיים במרחב-על הכולל אחד-עשר ממדים, חורים שחורים ושערים אל יקום-העל. אבל משוואות תורת הקוונטים, המתארות כוכבים מתפוצצים ואת המפץ הגדול, יכולות לשמש גם כדי לפענח את קווי המתאר של העתיד.

אבל להיכן מוביל השינוי הטכנולוגי הזה? מהו היעד הסופי במסע הארוך הזה אל מעמקי המדע והטכנולוגיה?

שיאן של כל התהפוכות הללו הוא יצירתה של ציוויליזציה פלנטרית, מה שפיזיקאים מכנים ציוויליזציה מטיפוס I. השינוי הזה הוא אולי הגדול ביותר בהיסטוריה, וכל הכותרות השולטות בחדשות משקפות, במובן מסוים, את חבלי הלידה של הציוויליזציה הפלנטרית הזאת. המסחר, הכלכלה, החברה, השפה, אמצעי הבידור, פעילויות הפנאי ואפילו המלחמה עוברות מהפכה כתוצאה מצמיחתה. מחישוב צריכת האנרגיה של העולם, ביכולתנו להעריך שנגיע למעמד I בתוך 100 שנים. כל עוד נעמוד איתן בפני כוחות הכאוס והטיפשות, המעבר לציוויליזציה פלנטרית הינו בלתי נמנע, והוא תוצר של כוחות אדירים ותקיפים של ההיסטוריה והטכנולוגיה שמעבר לשליטתנו.

מדוע חלק מהתחזיות לא מתגשמות
אולם כמה מהתחזיות שנערכו על עידן המידע התבררו כטעויות גדולות. לדוגמה, עתידנים רבים חזו את עידן “המשרד ללא-נייר”, כלומר, שהשימוש במחשב יביא לכך שהנייר ילך וייעלם. למעשה, ההפך הוא הנכון. מבט חטוף בכל משרד מראה שכמות הנייר בו גדולה מאי-פעם.

יש שחזו את עידן “העיר נטולת האנשים”. עתידנים חזו ששיחות ועידה באמצעות האינטרנט ייתרו את הצורך בפגישות עסקים פנים אל פנים, ולכן לא יהיה עוד צורך בנסיעות. הם חזו, למעשה, שהערים עצמן יתרוקנו ברובן, וייהפכו לערי רפאים, בזמן שאנשים יעבדו בבית במקום במשרד.

אנחנו גם נהיה עדים להופעתם של “תיירים וירטואליים”, בטטות כורסה שיבלו את היום כולו בישיבה, בעודם משוטטים בעולם וצופים במוקדי המשיכה התיירותיים באמצעות המחשב והאינטרנט. אנחנו נראה גם “קונים וירטואליים”, שיניחו לעכבר המחשב ללכת במקומם. הקניונים יפשטו את הרגל. ו”תלמידים וירטואליים” ילמדו את כל הקורסים שלהם ברשת בעודם שותים בירה ומשחקים בסתר במשחקי וידיאו. האוניברסיטאות ייסגרו מחוסר עניין.

חִשבו גם על גורל “טלפון התמונות”. לקראת היריד העולמי של 1964, הוציאה חברת AT&T כמאה מיליון דולר על שכלול מסך טלוויזיה שמסוגל להתחבר למערכת הטלפונים, כדי שהמשוחחים יוכלו לראות זה את זה. הרעיון לא צלח; AT&T מכרה רק מאה מכשירים, כך שעלות כל יחידה הייתה כמיליון דולר. זה היה כישלון יקר מאוד.

ולבסוף, אנשים חשבו שסופם של אמצעי התקשורת והבידור המסורתיים ממשמש ובא. חלק מהעתידנים טענו שרשת האינטרנט היא הענק שיבלע את התיאטרון, הסרטים, הרדיו והטלוויזיה, ואלה ייהפכו עד מהרה למוצגים מוזיאוניים.

למעשה, ההפך הוא שאירע. פקקי התנועה גרועים היום מבעבר – הם נהיו מאפיין קבוע של החיים העירוניים. אנשים נוהרים לאתרי תיירות במספרי שיא, והופכים את התיירות לאחת התעשיות שצומחות בקצב הגבוה ביותר בעולם. קונים מציפים את החנויות, חרף הקשיים הכלכליים. במקום ריבוי כיתות לימוד וירטואליות, האוניברסיטאות עדיין רושמות מספרי שיא של סטודנטים. ללא ספק, יותר אנשים מחליטים לעבוד מהבית או לנהל שיחות ועידה עם עמיתיהם, אבל הערים לא התרוקנו כלל. במקום זאת, הן התמזגו ונהפכו לערי-על רחבות ידיים. כיום קל לערוך שיחות וידיאו באינטרנט, אבל רוב האנשים לא אוהבים שמצלמים אותם, ומעדיפים פגישות פנים אל פנים. וכמובן, האינטרנט שינה את כל אמצעי התקשורת, בזמן שענקי תקשורת מתחבטים בשאלה כיצד להניב רווחים מהרשת. אבל היא עדיין לא קרובה לחסל את הטלוויזיה, את הרדיו ואת התיאטרון. אורות ברודוויי עדיין זוהרים באור יקרות כבעבר.

עקרון איש המערות
מדוע לא התגשמו תחזיות אלה? אני טוען שרוב האנשים דחו את החידושים הללו בגלל מה שאני מכנה עקרון איש המערות (או אשת המערות). עדויות הגנטיקה והמאובנים מלמדות שהאדם המודרני, שנראה בדיוק כמונו, התפתח באפריקה לפני יותר מ-100,000 שנה, אבל אנו לא מוצאים כל ראיה לכך שמוחנו ואישיותנו השתנו רבות מאז. אילו הייתם לוקחים אדם מתקופה זו, הוא היה זהה לנו מבחינה אנטומית: אם הייתם מקלחים ומגלחים אותו, מלבישים אותו בחליפת שלושה חלקים, ואז מציבים אותו בוול סטריט, מבחינה פיזית לא היה אפשר להבדיל בינו לבין כל אדם אחר. כלומר, מאוויינו, חלומותינו, אישיותנו ותשוקותינו ככל הנראה לא השתנו רבות במהלך 100,000 השנים הללו. אנחנו ככל הנראה עדיין חושבים כמו אבותינו אנשי המערות.
וזו הנקודה המרכזית: בכל פעם שמתחולל עימות בין טכנולוגיה מודרנית למאוויי אבותינו הפרימיטיביים, המאוויים הפרימיטיביים מנצחים. זהו עקרון איש המערות. לדוגמה, איש המערות תמיד דרש “הוכחת הריגה”. לא די היה בהתרברבות על החיה הגדולה שנמלטה. החזקת הפגר הטרי בידינו הייתה תמיד עדיפה על פני סיפורים על זו שנמלטה. בדומה לכך, אנחנו מעוניינים בעותק פיזי בכל פעם שאנו מטפלים בקבצים. מתוך אינסטינקט, אנחנו לא בוטחים באלקטרונים השועטים על מסך המחשב, ולכן מדפיסים הודעות דוא”ל ודוחות, גם כשאין בכך צורך. זאת הסיבה שחזון המשרד נטול הנייר לא התגשם.
גם אבות אבותינו העדיפו להיפגש פנים אל פנים. כך הם יכלו ליצור קשרים ולקרוא את הרגשות הכמוסים של אחרים. זאת הסיבה שחזון העיר נטולת האנשים לא התגשם. לדוגמה, בוס עשוי לרצות להעריך את העובדים. קשה לעשות זאת ברשת, אבל בפגישה פנים אל פנים הוא יכול לקרוא את שפת הגוף ולקבל מידע תת-מודע יקר ערך. באמצעות התבוננות באנשים מקרוב, אנחנו חשים קשר משותף ויכולים גם לקרוא את שפת הגוף המרומזת שלהם ולגלות אילו מחשבות מתרוצצות בראשם. הסיבה לכך היא שאבותינו דמויי הקופים, אלפי שנים לפני התפתחות השפה המדוברת, השתמשו כמעט אך ורק בשפת גוף כדי להעביר את מחשבותיהם ורגשותיהם.
זאת הסיבה שהתיירות הווירטואלית לא הצליחה להמריא. דבר אחד הוא לראות תמונה של הטאג’ מהאל, ודבר אחר לגמרי הוא לראות אותו במו-עיניכם וליהנות מהזכות להתרברב שראיתם אותו. גם האזנה לדיסק של המוזיקאי האהוב עליכם איננה דומה לתחושת ההתלהבות הפתאומית שאתם חווים בראותכם אותו בהופעה חיה, מוקף בהמולה, בהתרגשות וברעש. פירוש הדבר שגם אם נוכל להוריד תמונות מציאותיות של הדרמה או הידוען האהובים עלינו, הם לא משתווים לצפייה בדרמה על הבמה או בשחקן מגלם תפקיד. מעריצים עושים מאמצים רבים להשיג תמונות וכרטיסים חתומים של הידוענים האהובים עליהם, אף שהם יכולים להוריד תמונה מהאינטרנט בחינם.
זה ההסבר לכישלון התחזית שרשת האינטרנט תחסל את הטלוויזיה והרדיו. כשהסרטים והרדיו הופיעו, קוננו אנשים על מות התיאטרון. כשהטלוויזיה הופיעה, חזו אנשים את היעלמות הסרטים והרדיו. אנחנו חיים כיום עם שילוב של כל אמצעי התקשורת הללו. הלקח הוא שאמצעי בידור אחד לעולם לא מחסל אמצעי אחר אלא מתקיים לצדו. השילוב והיחסים בין כלי המדיה השונים הם שנמצאים בשינוי מתמיד. מי שיצליח לחזות בדיוק את שילוב כלי המדיה הללו בעתיד ייהפך לאדם עשיר מאוד.
הסיבה לכך היא שאבות אבותינו תמיד רצו לראות דברים במו-עיניהם ולא להסתמך על עדות שמיעה. לשם הישרדותנו ביער היינו מוכרחים להסתמך על עדויות פיזיות ממשיות ולא על שמועות. גם בעוד מאה שנה, עדיין יהיה תיאטרון ועדיין נרדוף אחרי ידוענים, כחלק מהמורשת העתיקה של עברנו הקדום.
בנוסף, אנחנו צאצאים של טורפים שנהגו לצוד. מכאן שאנחנו אוהבים לצפות באחרים ואפילו לשבת במשך שעות מול טלוויזיה ולצפות ללא-קץ במעשי חברינו בני האדם, אבל אנחנו חשים עצבנות כשאנו מרגישים שאחרים צופים בנו. מדענים חישבו שאנחנו מרגישים אי-נוחות אם זר מביט בנו במשך ארבע שניות. אחרי כעשר שניות, אנחנו עשויים לכעוס ולהיעשות תוקפניים. זאת הסיבה לכך שטלפון התמונות הראשון היה כישלון כה גדול. יתר על כן, מי רוצה לסרק את השיער לפני הכניסה לרשת? (כיום, אחרי עשורים של שיפור אטי וממושך, שיחות ועידה בווידיאו מתחילות לחדור לשוק.)
אפשר כיום ללמוד קורסים ברשת. אבל האוניברסיטאות גדושות בסטודנטים. המפגש האישי עם פרופסורים, שיכולים להעניק תשומת לב לכל תלמיד ולענות על שאלות בו-במקום, עדיין עדיף על קורסים ברשת. ובחיפוש עבודה, לתואר אוניברסיטאי עדיין נודע משקל רב יותר מתעודה שהושגה בלימודים ברשת.
למעשה מתנהלת תחרות מתמשכת בין הטכנולוגיה העילית למגע האישי, כלומר, בין ישיבה בכורסה וצפייה בטלוויזיה ובין הושטת היד ונגיעה בדברים שסביבנו. בתחרות זאת, נרצה לקבל את שני הדברים. זאת הסיבה שעדיין אפשר ללכת לתיאטרון ולהופעות רוק, להשתמש בנייר ולטייל בעולם בעידן הסייברספייס והמציאות הווירטואלית. אבל אם יציעו לנו בחינם תמונה של המוזיקאי האהוב עלינו או כרטיסים להופעה שלו, נבחר בכרטיסים בלי להסס.
וזה עקרון איש המערות: אנחנו מעדיפים לקבל את שניהם, אבל אם אנו צריכים לבחור אנחנו בוחרים במגע האישי, כמו אבותינו אנשי המערות.
אבל יש גם תוצאה לעיקרון הזה. כשמדענים המציאו את האינטרנט בשנות השישים, האמונה הרווחת הייתה שהרשת תהפוך לפורום ייעודי לנושאי חינוך, מדע וקִדמה. במקום זאת, אנשים רבים נחרדו לגלות שהרשת הידרדרה עד מהרה למערב הפרוע ונטול החוק שהיא היום. למעשה, הדבר היה צפוי. התוצאה של עקרון איש המערות היא שאם רוצים לחזות את הקשרים החברתיים בין בני האדם בעתיד, צריך פשוט לדמיין את הקשרים החברתיים שלנו לפני 100,000 שנה ולהכפיל אותם פי מיליארד. פירוש הדבר שיש לתת עדיפות לרכילות, לקשירת קשרים חברתיים ולבידור. שמועות היו דבר הכרחי בשבט כדי להעביר מידע במהירות, במיוחד בנוגע למנהיגים ולמודלים לחיקוי. אלה שלא היו בעניינים לרוב לא הצליחו להעביר את הגנים שלהם. כיום, אפשר לראות את אותו הדבר בצמיחת התרבות המבוססת על ידוענים ובדוכנים שליד הקופות במרכולים, המלאים מקיר לקיר במגזיני רכילות על אודות ידוענים. ההבדל היחיד כיום הוא שסדר הגודל של הרכילות הוכפל משמעותית בגלל תקשורת ההמונים, שיכולה להקיף את העולם פעמים רבות בתוך שבריר שנייה.
הריבוי הפתאומי של אתרים ליצירת קשרים חברתיים, שהפכו יזמים צעירים למיליארדרים כמעט בן-לילה, הפתיע רבים מהאנליסטים, אבל גם הוא דוגמה לעיקרון זה. בהיסטוריה ההתפתחותית שלנו, אלה ששמרו על רשת חברתית גדולה יכלו להסתמך עליה להשגת משאבים, עצות ועזרה שהיו חיוניים להישרדותם.

לבסוף, תחום הבידור ימשיך לגדול בקצב מהיר. לפעמים אנחנו לא אוהבים להודות בזה, אבל חלק חשוב בתרבות שלנו מבוסס על בידור. אבות אבותינו בידרו את עצמם אחרי הציד. זה היה חשוב לא רק לקשרים ביניהם, אלא גם לביסוס מעמדו של כל אדם בשבט. אין זה מקרה שריקוד ושירה, שהם חלקים מהותיים בבידור, חיוניים גם בממלכת החיות כדרך להפגין את כשירותו של פרט בפני בני המין השני. הסיבה העיקרית לכך שזכרי ציפורים שרים מנגינות יפהפיות ומורכבות, או עוסקים בטקסי חיזור משונים, היא להראות לבנות המין השני שהם בריאים, כשירים מבחינה פיזית, נקיים מטפילים ושיש להם גנים שכדאי להעביר לדור הבא.

ויצירת האומנות לא נעשתה רק לשם הנאה. היה לה תפקיד חשוב גם בהתפתחות המוח שלנו, שתופס את רוב המידע באמצעות סמלים.
אפשר לצפות שכוחם של הבידור, הרשתות החברתיות ורכילות הצהובונים ילך ויגדל בעתיד, אלא אם כן נשנה בדרך גנטית את האישיות הבסיסית שלנו.

המדע כחרב
ראיתי פעם סרט ששינה את יחסי לעתיד מן הקצה לקצה. הוא נקרא הפלנטה האסורה, והתבסס על הסערה של שקספיר. בסרט פוגשים אסטרונאוטים בתרבות עתיקה, שבימי תהילתה הקדימה אותנו במיליוני שנים. הם השיגו את המטרה העליונה של הטכנולוגיה שלהם: כוח אינסופי לא-גשמי, כלומר, את הכוח לעשות כמעט כל דבר באמצעות המוח. מחשבותיהם ניצלו כורים גרעיניים אדירים, הקבורים במעמקי עולמם, שהמירו את האנרגיה והפכו אותה למציאות. במילים אחרות, היה להם כוח של אלים.

לנו יהיה כוח דומה, אבל לא נצטרך לחכות מיליוני שנים. נצטרך לחכות רק מאה שנה, ואנו יכולים כבר לראות את זרעי העתיד הזה בטכנולוגיה של ימינו. אבל הסרט הוא גם סיפור מוסר, מכיוון שהכוח האלוהי הזה החריב בסופו של דבר את התרבות.

כמובן, המדע הוא חרב פיפיות; הוא יוצר בעיות לא פחות משהוא פותר אותן, אבל תמיד בדרגה גבוהה יותר. שתי מגמות מתחרות זו בזו בעולם כיום: האחת היא יצירת תרבות פלנטרית סובלנית, מדעית ומשגשגת, אבל האחרת מהללת את האנרכיה והבורות שעלולות לקרוע את מרקם החברה שלנו. אנחנו עדיין ניחנים באותן תשוקות כיתתיות, קנאיות ואי-רציונליות של אבות אבותינו, אך ההבדל הוא שכעת יש בידינו כלי נשק גרעיניים, כימיים וביולוגיים.

בעתיד נעבור את השינוי מצוֹפים פסיביים בריקוד הטבע, לכוריאוגרפים של הטבע, לשליטי הטבע ולבסוף למשמרי הטבע. הבה נקווה שנצליח לאחוז בחרב המדע בתבונה ובקור רוח, ולרסן את הברבריות של עברנו הרחוק.

הבה נצא עכשיו למסע היפותטי אל מאה השנים הבאות בחדשנות ובגילויים המדעיים, שעליהם שמעתי מהמדענים האחראים להם. זו תהיה נסיעה פרועה שתכלול התפתחויות מהירות במחשבים, בטלקומוניקציה, בביוטכנולוגיה, בבינה מלאכותית ובננוטכנולוגיה – שבלי ספק ישנו את עתיד הציוויליזציה עצמה, לא פחות.