סדר פסח קדם לישיבה הלילית המפורסמת בבני ברק

המסורת רואה בהוראה חשובה זו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדריןן, את המנוף שעל בסיסו החלה והתנהלה סעודת ערב החג המסורתית, מה שידועה במקומותינו בשם “ארוחת ליל הסדר”. ואולם עדויות בדבר קיום ארוחת הסדר מופיעה בקטעים קדומים במשנה ובתוספתא ובמקומות אחרים, כגון הסעודה האחרונה המתקיימת בירושלים בניצוחו של ישוע.

הקטע הבא מובא מן המקורות, אם כי כולנו מכירים אותו מן ההגדה של פסח.

נעיין ונסביר: “רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר (עשה) שלוה דדברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה – על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג, 8): ‘והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים’. לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את הנסים האלו: הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה ומשעבוד לגאולה. ונאמר לפניו הללויה” (משנת פסחים י’ 5).

המסורת רואה בהוראה חשובה זו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדריןן, את המנוף שעל בסיסו החלה והתנהלה סעודת ערב החג המסורתית, מה שידועה במקומותינו בשם “ארוחת ליל הסדר”. החלה? בוודאי שלא, מכיוון שעדויות בדבר קיום ארוחת הסדר מופיעה בקטעים קדומים במשנה ובתוספתא ובמקומות אחרים, כגון הסעודה האחרונה המתקיימת בירושלים בניצוחו של ישוע.
ארוחות הסדר התקיימו, אם כן, עוד קודם לחורבן הבית השני (שנת 70 לספ’), שהרי אין להעלות על הדעת, כי ברגל הפסח, בשעה שהמקדש עמד על מכונו, בשעה שהמוני יהודים מיהודה ומהתפוצות פקדו את ירושלים, הגם שהעיר התפוקקה מהעולים לרגל, ישב רוב הציבור היהודי, ביהודה ובתפוצות, ספון במעונו, וחלקו לפחות, כך דומה, חגג בו את סעודת ערב החג.

רבן גמליאל, כנשיא הסנהדרין, כיורשו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה, מאז שנת 96 לספ’, כמשוער, מסיבות ציבוריות ואישיות לא פחות, ביקש לאחד את הציבור היהודי בשורה של פסקי הלכה, כגון התנסחות סופית של תפילת שמונה-עשרה, קביעת מטבע אחיד של התפילות היומיות, חיתום סופי של הקודקס התנ”כי בן כ”ד הספרים ועוד, ולענייננו קבע סופית, איחודית ואחידותית את מנהגי חג הפסח ובעיקר את הלכות ערב החג ומנהגיו.

לאחר חורבן הבית השני רדפו הרומאים את בית רבן גמליאל, מי שהיה המוסד הרשמי והמיתולוגי של בית הנשיאות, גם כחלק מהגזירות הפוליטיות שלאחר המרד הגדול ובעיקר בעקבות תמיכתו של בית הנשיאות, קרי רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אבי רבן גמליאל הנידון, רבן גמליאל, הינוקא דאז, נתפס, כאמור, כפרסונה נון-גראטה, ונאלץ להתחבא מאימת השלטון הרומי.

מי שכיהן כנשיא הסנהדרין, שהוכר, לפחות דה-פקטו, על ידי הרומאים, היה רבן יוחנן בן זכאי, שפרק חייו ערב החורבן היה פרובלמטי, היינו תעלומת יציאתו/הוצאתו כמת מחוץ לירושלים הנצורה והעומדת על סף חורבן טוטאלי, וכמו-כן פרק חייו שלאחר מכן – עזיבתו ליבנה (אולי במעין אילוץ רומי, בבחינת מחנה מעצר נוח), כשהוא מהווה אוזורפאטור, לכאורה, הבועט במסורת הירושה הנשיאותית.

כך או כך צריך היה רבן יוחנן בן זכאי להנהיג חברה במצב קטטוני של העדר מקדש, על כל המשתמע מכך, והוא בחר בדרך פרגמטית, אמביוולנטית ודיסוננטית אהדדי, של דאגה בכל פסק הלכה מחד להזכיר ולזכור את חורבן המקדש וציפיה להתחדשותו המהירה, אך לא בכל מחיר (כשהוא מושפע מתפיסת עולמו של רבי יהושע בן חנניה, ה”אסכולסטיקא דאורייתא” והמקורב לרומאים), אך מאידך להתייחס ליבנה כחלופה, אם כי זמנית (ואנו מכירים את הכלל הציני של “אין דבר קבוע יותר מהזמני”), כשהוא, רבן יוחנן בן זכאי, מוביל את העם והחברה, ומנציח ומטמיע את נשיאותו ואולי אף יוצר מינוף מתושתת של בית נשיאות חדש.
באופן זה הלך רעיון תחיית המקדש והתמוסס, הדרגתית כמובן, כשרבן יוחנן בן זכאי דואג להכות בכל תומכי המקדש והמצפים לתחייתו כמו הכת הצדוקית והכוהנים בכלל.

באחד המקרים, כמסופר במסכת אבות דרבי נתן, מטעים רבן יוחנן בן זכאי, כשהוא מסתמך על האמור בתנ”ך – “כי חסד חפצתי ולא זבח” (הושע ו, 6) – כדי להמיר את הקרבנות במצב של העדר מקדש ולדרוש תחתיהן את גמילות החסדים, בבחינת אקט חברתי מתקן.

ראוי לציין כי מגמה זו של הרחקת רעיון תחיית הקדש תאמה, כנראה, את ראייתו המפוכחת והעניינית של רבן יוחנן בן זכאי לעקור ולהרחיק עד כמה שאפשר את רעיונות הקנאות האידיאולוגית מקרב הציבור, כמי שהביאה בסופו של דבר להתפרצות המרד כנגד הרומאים ולסופו הטראגי.

רבן יוחנן בן זכאי מסיים, כאמור, את כהונתו ומוריש אותה, כנראה בדלית ברירה, לרבן גמליאל שזכה לרה-הביליטציה מטעם הרומאים. והוא בבחינת ממשיך דרכו הפרגמטית של קודמו, מוציא פסקי הלכה שנועדו לאחד ולהאחיד את הציבור היהודי, כשהוא, הנשיא, המוערך על ידי הרומאים, עומד בראשו.

ולענייננו – פסיקותיו בנוגע להלכות סדר פסח לא היו בחזקת חידוש-תורה ומהלך מהפכני חסר תקדים. הלה הענק לגיטימציה להתנהלות פסחית עד ימיו, כשעקרון ההאחדה התפילתית-פיוטית עמד לנגד עיניו. אף הוא חשש, ואולי יותר מקודמו, להתחדשות מגמות מרדניות ביהודה, כאלה שעלולות היו להמיט אסון על הציבור היהודי, ועל כן אין כלל בהגדה של פסח, למעט רמיזות עדינות (אולי אולי באינטרפרטציה למצרים), התייחסות לרומא כאל אוייבת הציבור. ואף אותם שלמי תודה לאל,אשר גאל את העם והוציאו מעבדות לחרות, הם בבחינת מעשה שהיה, ולא לקח לעתיד. וההוראה המקודשת המויעה מספר פעמים בהגדה היא לספר ביציאת מצרים, והגדת לבנך ועוד. גם הגאולה לא תבוא מידי אדם, אלא משמיים, בבחינת פטליזציה מוטמעת, וכאמור בהגדה: “ויוציאנו ה’ ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו”.

גם הקטע הבא מרמז להעדר פעילות, בבחינת שב ואל תעשה: “בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. היינו שהגאולה נמצאת כל העת במצב של מיצוי.

לסיכום –רבן גמליאל הנשיא מסדיר את הלכות הסדר, סדר פסח, כחלק אינטגרלי של האחדת הציבור לכשעצמו, של חיזוק מעמד הנשיאות, של התרחקות מסויימת מן התקווה המשיחית לתחיית המקדש ושל השלמה עם השלטון הרומי, היינו מסמוס תקוות מרדניות.

עוד בנושא באתר הידען:

• ההגדה בשירות הפוליטיקה
• חג הפסח בשירות הפוליטיקה
• הספין הגדול בהסטוריה – על הספר ראשית ישראל