ניקולאוס סטנו – האיש שייסד את הבסיס למספר תחומי מדע שונים

היום מצויין יום הולדתו ה-374 של נילס סטנסן או בשמו הלטיני ניקולאוס סטנו, שהקים את התשתית של מדעי הגיאולוגיה והאנטומיה, וגם גילה כי המאובנים מהווים קשר בין שני העולמות 

גוגל ציין היום מלאת 374 שנים להולדתו של נילס סטנסן, או בשמו הלטיני ניקולאוס סטנו (Nicolaus Steno), אנטומאי וגיאולוג דני (10 בינואר 1638 – 25 בנובמבר 1686). סטנו היה מאנשי האשכולות של תקופת הרנסאנס, שתרם תרומות חשובות לשני תחומי מדע שונים לחלוטין וגם פיתח קריירה בכנסיה הקתולית. הוא גילה תגליות חשובות בגוף האדם מצד אחד ומצד שני הוא התעסק במאובנים ובמינרלים. סטנו, בנו של צורף זהב, חונך בקופנהגן לפני שהחל את טיוליו ולימודיו בחו”ל ב-1660.
בעודו לומד אנטומיה באמסטרדם הוא גילה את הצינור המולך את הרוק מבלוטות הרוק אל חלל הפה (צינור מצד האוזן) המכונה על שמו צינור סטנסן.

תגליות חשובות נוספות באנטומיה נובעות מהבנתו כי השרירים מורכבים מסיבים והדגמתו כי בלוטת האיצטורבל קיימת גם בבעלי חיים נוספים מלבד האדם (רנה דקארט קבעי כי בלוטת האיצטורבל היא מיקומה של הנשמה והאמין כי שניהם קיימים רק בבני אדם).

סטנו קיבל את התואר ברפואה שלו מאוניברסיטת ליידן ב-1664 ושנה לאחר מכן עזב לפירנצה, שם הפך לרופאו של הדוכס פרדיננד השני.

בתחום הגיאולוגיה הוא תרם תרומות חשובות למחקר הגבישים והמאובנים תצפיותיו על גבישי קווארץ הראו כי למרות שהגבישים שונים במראם החיצוני, לכולם יש את אותן זויות בין הפאות המקבילות (זויות מתאימות). הדבר הוביל לניסוח חוק סטנו, הקובע כי הזויות בין שתי פאות מקבילות על גביש של כל כימיקל או מינרל עקביים ומאפיינים את סוג הגביש. היום ידעו כי זו תוצאה של סידור פנימי רגולארי של האטומים או המולקולות המרכיבות את הגביש.

דעותיו באשר לגיאולוגיה ולמינרולוגיה בוטאו בספרו משנת 1669 De solido intra solidum naturaliter contento dissertationis prodromus (מבוא לשיחה אודות גופים מוצקים המוכלים באופן טבעי בתוך מוצק). הכותרת המוזרה מתייחסת לגופים המוצקים שאנו קוראים להם מאובנים שנמצאו בתוך גופים מוצקים אחרים. סטנו היה מודאג במיוחד ממאובנים שהגיעו מאיזור הים התיכון שהיו מוכרים באותו זמן כ glossipetrae’(אבני הלשון), שהיו שחשבו כי הם נפלו מהשמים ואחרים חשבו שהם גדלים על הקרקע כמו צמחים. הם היו משולשים, חלקים, קשים ובעלי חרכים מובחנים לאורך שני הצדדים.

ב-1666 סטנו ראה ראש של כריש גדול. הוא מיד הבחין בדמיון בין אבני הלשון לבין שיני הכריש. בנסיון להבין את המתאם הזה סטנו ניסח שתי עקרונות בסיסים להסברה כיצד מוצקים נוצרים בתוך מוצקים. הכלל הראשון, כלל הסדר מוכיח כי ניתן לומר איזה חלק התמצק ראשון באמצעות הבחנה איזה מוצק לוחץ על משנהו. כאשר אבני הלשון השאירו את חותמם על הסלעים שמסביבה הם היו חייבים להיווצר ראשונים ולפיכך אין הגיון לחשוב שהם גדלו על האדמה.

החוק השני של סטנו קבע כי אם שני מוצקים היו דומים בכל ההיבטים הנצפים סימן שהם נוצרו באותה דרך. כלומר הדמיון בין שיני כריש לאבני הלשון משמעו שאבני הלשון הם שרידים של שיניים שהתאבנו. טענה זו נחשבה מהפכנית לתקופתה.

ואולם הסברו של סטנו מקיף לא רק את אבני הלשון אלא הם מציעים דרך חדשה של פרשנות רשומות המאובנים, שגיאולוגים מאוחרים יותר הרחיבו.

תרומה חשובה נוספת היתה להבנת השכבות הגיאולוגיות, גם אם בתקופתו לא שיערו כי כדור הארץ כל כך עתיק.
בויקיפדיה אנו מוצאים את הפירוט הבא באשר לתורת השכבות:

• עקרון האופקיות המקורית: “שכבה שהיא כיום מאונכת כלפי האופק או נוטה כלפי האופק הייתה פעם מקבילה לאופק”.
• עקרון הסוּפּרפּוֹזִיציה: “בזמן בו שכבה כלשהי נוצרה, כל החומר שהיה מונח עליה היה במצב נוזלי, ולפיכך, בזמן בו נוצרה השכבה התחתונה, דבר מהשכבה שמעליה לא היה קיים.” כלומר סדר השכבות הוא גם הסדר בו שקעו ולמעט מצבים של הפרעה השכבות התחתונות קודמות לעליונות.
• עקרון ההמשכיות האופקית: “חומר היוצר שכבה כלשהי מתפשט לרוחב בצורה רציפה על פני שטח כדור הארץ אלא אם כן גופים מוצקים אחרים עמדו בדרכו”
• יחסי חיתוך-חצייה ועקרון היחסים ההופכיים: ” גוף היוצר חוסר רציפות בכך שהוא חותך דרך שכבה חייב היה להיווצר אחרי ששכבה זו נוצרה”.

סטנו שינה את דתו מלותראני לקתולי ב-1667 הפך לכומר והצטרף למסדר הקדוש ב-1675. ב-1677 הוא התמנה לבישוף של טיטופוליס (בתורכיה) ודאג לצרכיהם הרוחניים של מעט הקטולים ששרדו בסקנדינביה ובצפון גרמניה.
ב-1953 התגלה קברו ובו שרידי גופתו, למעט כמה עצמות, בעת חפירות לסלילת כביש בקרבת אחוזת מדיצ’י בפירנצה.