מחלת האבעבועות השחורות אמנם חוסלה, אבל נגיפים השייכים למשפחה, כמו נגיפי אבעבועות הקופים ואבעבועות הבקר, חוזרים לקדמת הבמה
לפני עשרת אלפים שנה, כשנגיף האבעבועות השחורות צץ לראשונה, הדבר היחיד שיכלו בני האדם לעשות כדי לקבל סיוע היה להתפלל לאלים. הנגיף מחולל המחלה, שלימים כונה בשם וַריאוֹלָה, תוקף תחילה את ריריות האף או הגרון ומתפשט בגוף עד שמופיעה פריחה אופיינית. אחר כך מתפתחות על העור שלפוחיות מלאות נגיפים. במרוצת ההיסטוריה המתועדת הרגה “המפלצת המנומרת” עד שליש מן האנשים שנדבקו בנגיף. במאה ה-20 לבדה היא קטלה יותר מ-300 מיליון גברים, נשים וטף.
קרדיט: המעבדה של ג’יימס לויד-סמית
המגפה הקטלנית נמחתה מעל פני האדמה בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 בזכות מבצעי חיסון המוניים שהגנו על מיליונים בתמורה לצלקת קטנה במעלה הזרוע. מכיוון שבני אדם הם הפונדקאים היחידים של הנגיף, ובהיעדר מקום מחבוא אחר בעולם הטבע, הוכחד נגיף הווריאולה. כיום הדגימות הידועות היחידות של הנגיף נעולות בשתי מעבדות ממשלתיות מיוחדות, אחת בארצות הברית והאחרת ברוסיה. אם לא תתרחש תאונה קטסטרופלית במעבדה, או אם לא ישחררו את הנגיף בכוונה תחילה או ישחזרו אותו בהנדסה גנטית, האבעבועות השחורות לעולם לא יפיצו עוד מוות וייסורים ברחבי כדור הארץ.
ארגון הבריאות העולמי, שתכנן את מסע ההכחדה, השמיע את צפירת הארגעה ב-1979, שנתיים לאחר שתועד החולה האחרון במחלה, עובד בית חולים בסומליה. מאז שום מדינה לא חיסנה את תושביה נגד אבעבועות שחורות באופן שגרתי. עם זאת ארה”ב החלה לחסן עובדי בריאות מסוימים ואנשי צבא נבחרים לאחר התקפות הטרור ב-11 בספטמבר 2001. כלומר, דור שלם הגיע לבגרות בלי חשיפה למחלה או לחיסון, הגורם לפעמים לתופעות לוואי חמורות.
וכאן טמון העוקץ. החיסון נגד האבעבועות השחורות הגן לא רק מפני וריאולה. למעשה, כל מי שחוסן נגד אבעבועות שחורות פיתח חסינות גם מפני דודניו של הנגיף, לרבות נגיפי אבעבועות הקופים ואבעבועות הבקר. מכיוון שבימים עברו הייתה ההדבקה בנגיף האבעבועות השחורות שכיחה הרבה יותר, ההגנה המשנית מפני הנגיפים האחרים לא נראתה בעלת חשיבות רבה.
אבל כעת, כשרוב בני האדם כבר אינם מקבלים חיסון נגד אבעבועות שחורות, עולה השאלה: האם ייתכן שמחוללי מחלה נשכחים אלו, שבדומה לנגיף האבעבועות השחורות משתייכים למין הביולוגי Orthopoxvirus, הם סכנה לבני אדם? יש סיבות לדאגה. שלא כמו אבעבועות שחורות, נגיפי אבעבועות הקופים ואבעבועות הבקר מתאכסנים באופן טבעי במכרסמים וביצורים אחרים, ולכן לא נוכל לעולם להכחיד אותם לגמרי. מספר בני האדם החולים באבעבועות הקופים ובאבעבועות הבקר גדל בהתמדה בשנים האחרונות, ושני הנגיפים החלו להדביק גם יצורים שאינם הפונדקאים הרגילים שלהם. תופעה זו מעלה את האפשרות שהם יתפשטו ברחבי העולם במסלולים חדשים.
איש אינו יודע כיצד ישתנו הנגיפים האלה עם השנים, אך וירולוגים חוששים שאם הם יעברו מוטציה שתעזור להם לעבור בקלות רבה יותר מאדם אחד למשנהו, הם יחוללו שמות בחלקים גדולים של העולם. אפשרות קודרת זו עוררה קבוצה קטנה של וירולוגים שהחלה ללמוד יותר על אודות מגפות אבעבועות אפשריות בהתהוות כדי שיוכלו להשמיע קול אזעקה אם יופיעו סימנים של צורות נגיפיות מאיימות יותר.
דרגות שונות של חומרה
ההיסטוריה והביולוגיה של נגיפים הקרובים לנגיף האבעבועות השחורות מרמזות על עתידם. מקורם של 60% מכלל מחוללי המחלה הפוגעים בבני אדם, בהם נגיפי האבעבועות, הוא בגופם של בעלי חוליות אחרים. הנגיף החי הדומה ביותר לווריאולה, טֶטרה-פּוֹקס, בּוּדד מגרביל בר באפריקה ב-1968. ניתוח כימי-מולקולרי מעיד שמוצאם של אבותיו הקדמונים של נגיף האבעבועות השחורות הוא במכרסם אפריקני שייתכן שכבר נכחד. בדומה, נגיפי אבעבועות הקופים והבקר, למרות שמותיהם, שוכנים בנברנים, בסנאים ובמכרסמים אחרים.
כשאבותיו הקדמונים של הווריאולה עברו בפעם הראשונה אל בני אדם, הם כנראה לא היו מדבקים ביותר, אומר מארק בּוּלֶר, מיקרוביולוג מאוניברסיטת סנט לואיס. אבל הוא וחוקרים אחרים משערים שאי שם במורד המסלול צצה גרסה שהדביקה בני אדם בקלות רבה יותר. השינוי הקריטי אפשר לנגיף להפיץ את עצמו באמצעות שיעולים, נשיפות או התעטשויות של אדם שנדבק. באותה עת החלו בני אדם להתגורר בצפיפות רבה יותר, וכך גדל הסיכון להעביר את הנגיף מאדם לאדם. שילוב השינויים הביולוגיים והסביבתיים העניק לנגיף המגיח את היתרון שנזקק לו כדי להפוך למגפה עולמית.
ואולם, יכולתו של נגיף להדביק בקלות אינה הופכת אותו בהכרח לקטלני. ואמנם, מדענים אינם יודעים מדוע יש שונות כה גדולה בחומרת המחלות שמחוללים נגיפי האבעבועות. למרבית האנשים הידבקות באבעבועות הבקר, הגמל או הדביבון גורמת פריחה קלה על העור מלווה בשלפוחיות מלאות נגיפים שנעלמות מעצמן ללא נזק. אבל אבעבועות הקופים עשויות להיות קטלניות למדי בבני אדם. תת-הסוג הגרוע ביותר, המצוי באגן קונגו, הורג כ-10% מן האנשים הנדבקים, ואילו גרסה אחרת, ממערב אפריקה, כמעט אינה גורמת למוות או שאינה גורמת לו כלל. רצה המקרה וב-2003 גרם הזן המערב אפריקני להדבקות הראשונות שתועדו מעולם בבני אדם במערב כדור הארץ. ההתפרצות, שהתחוללה בשש מדינות בארה”ב, הביאה לידי אשפוזם של 19 אנשים, בהם ילד שסבל מדלקת המוח ואישה שהתעוורה ונזקקה להשתלת קרנית. מקור ההדבקה היה מכרסמים שיובאו מגאנה והעבירו את הנגיף לנובחנים (מרמיטה נובחנית) שגודלו כחיות מחמד. הנובחנים מצדם העבירו את הנגיף לבעליהם. חיות מעבר כאלה מאפשרות לנגיף, שחי באופן טבעי בבעלי חיים שאינם באים במגע עם בני אדם, להגיע לאנשים רבים.
שינויים גנטיים עדינים עשויים להסביר את רמת החומרה המשתנה של נגיפי האבעבועות. לדוגמה, כמה מהם מכילים גנים של חלבונים המפריעים למערכת החיסון להגיב ביעילות לזיהום. כשחוקרים השוו גנים כאלה מנגיפי אבעבועות שונים, הם התמקדו בגן אחד שהיה מצוי בכמה סוגים של נגיפים מן המשפחה. הם מצאו שבזנים הקטלניים ביותר של וריאולה מקודד הגן הזה חלבון שעל פי העדויות מונע מתאים מסוימים של מערכת החיסון לתאם ביעילות את המתקפה נגד הנגיף. אבל הגן המקביל בזני אגן קונגו של אבעבועות הקופים (זנים קטלניים פחות מאבעבועות שחורות) מכיל הוראות לייצור חלבון הרבה יותר קצר. בגרסה המתונה יותר של זן מערב אפריקה של אבעבועות הקופים הגן אינו מצוי כלל ולכן לא נוצר החלבון הנדון. כלומר, על פי התוצאות האלה, החלבון הקצר יותר בזני אגן קונגו של אבעבועות הקופים הפך אותם, בדרך כלשהי, לקטלניים פחות מאבעבועות שחורות.
ההשערות שמעלים החוקרים לגבי האופן שבו רכשו מינים ביולוגיים של נגיפי אבעבועות גן זה ואחרים עשויות להסביר מדוע נגיף אבעבועות הקופים ודודניו עשויים להיות מסוכנים יותר בעתיד. הגנים, שאינם חיוניים לצורך שכפול הנגיפים, הם ככל הנראה עותקים נאמנים של גנים שרכשו הנגיפים אי שם במרוצת האבולוציה מיצורים שהדביקו. ואולם, למרבה הפלא, במחזור הדבקה רגיל הנגיפים אינם מתקרבים כלל לחומר הגנטי האצור בגרעיני התאים של הפונדקאי.
הסבר אפשרי אחד, האהוד על וירולוגים של נגיפי אבעבועות, הוא שחלה הדבקה של אדם או של בעל חוליות אחר בשני נגיפים בו-זמנית: אבעבועות ורֶטרו-וירוס. לדברי החוקרים, הדבקות כפולות כאלה הן כנראה נפוצות למדי. ידוע שרטרו-וירוסים מחדירים את הגנים שלהם אל תוך הדנ”א של הפונדקאי. (כ-8% מן הגנום האנושי הם דנ”א שמקורו ברטרו-וירוסים.) ייתכן שהפעילות הביוכימית יוצאת הדופן של הרטרו-וירוסים בתוך התא מאפשרת לנגיפי האבעבועות ללכוד גנים של הפונדקאי.
אם השערה זו נכונה, היא עשויה לבשר רעות. נגיפי אבעבועות יציבים מבחינה גנטית, ולרוב אינם עוברים מוטציות בקלות. אם הם יכולים לגנוב גנים מן הפונדקאים שלהם וכך להיות אלימים יותר, הרי שאי אפשר לחזות מה עלול נגיף אבעבועות מתון יחסית לעשות בנסיבות המתאימות, ועל אחת כמה וכמה מה עלול לעשות נגיף אבעבועות קטלני מלכתחילה. המעבר מנגיף מתון למסוכן עשוי להתרחש במהירות רבה יותר ובאופן צפוי פחות מששיערנו.
“דודנו הצעיר” של נגיף האבעבועות השחורות
נגיף אבעבועות הקופים מצוי בעמדה הטובה ביותר מבין דודניו הנגיפים להפוך לאיום גלובלי. וירולוגים רואים בו “הדודן הצעיר” של אבעבועות שחורות, בין השאר משום שהוא גורם למחלה זהה מבחינה קלינית. הדיווח הראשון על הנגיף היה ב-1957, לאחר שהתגלה בקופים בשבי. הנגיף שוכן בדרך כלל במכרסמים אפריקניים, ייתכן שבפסנאי (rope squirrel). עד כה התרחשו התפרצויות בעיקר במרכז אפריקה, ודווחו שני אירועים חריגים, אחד בארה”ב ב-2003 והאחר בסודן ב-2006.
אן ו’ רימוֹין מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס הייתה ב-2002 בקינשסה שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו כששמעה לראשונה על תושבים מקומיים שחלו באבעבועות הקופים. היא לא ידעה כמה אנשים נדבקו, כיצד הם נחשפו לנגיף או אם הנגיף יכול להתפשט לאנשים אחרים. אך היא ידעה שמדובר במחלה מסכנת חיים ורצתה להבין יותר.
בשיער בלונדיני ופדיקור בוהק אי אפשר לטעות ולחשוב שרימוֹין היא תושבת מקומית של הג’ונגלים הנידחים בקונגו. אבל במסגרת לימודיה לתואר ראשון היא למדה את ההיסטוריה של אפריקה והכירה את הפוליטיקה של קונגו. היא גם מדברת צרפתית שוטפת, הנפוצה עדיין במושבה הבלגית לשעבר, וכן לינגאלה ושפות מקומיות אחרות. רימוין החלה אפוא לברר מה קורה. “פשוט התחברתי לאנשים הנכונים ושאלתי את השאלות הנכונות,” היא אומרת. “והתברר לי שיש כנראה מקרים רבים שאינם מדווחים.”
אך כיצד לאתר אותם? שלא במפתיע, בשל מיעוט המתקנים הרפואיים בקונגו הכפרית, רוב החולים לא ביקרו אצל רופאים. ואת אלו שהחלימו לא היה אפשר לזהות בקלות באמצעות בדיקות דם משום שאי אפשר לדעת אם קיומם של נוגדנים נגד נגיפי אבעבועות מעיד על חיסון קודם לאבעבועות שחורות או על הידבקות בנגיף אבעבועות אחר. כדי להעריך את היקפה של מחלת אבעבועות הקופים היה אפוא צורך למצוא אנשים הלוקים במחלה, ואז לבדוק את הנגיף המצוי בפועל בתוך האבעבועות.
רימוין החלה במשימה והקימה אתר מחקר עמוק ביער. לאתר לא הוליכו כבישים ולא הייתה בו קליטה של טלפון סלולרי או רדיו. היא שכרה מטוסים כדי להגיע למקום ולצאת ממנו ובילתה ימים בהליכה, בשיט קאנו וברכיבה על אופנוע כדי לאתר חולים באבעבועות הקופים בקרב כפריים דוברי לינגאלה בתוככי קונגו.
התוצאות היו מבהילות. רימוין גילתה עלייה של פי 20 במספר בני האדם החולים באבעבועות הקופים מאז השנים 1981-1986, שבהן אסף ארגון הבריאות העולמי (WHO) נתונים דומים. ועדיין היא סבורה שממצאיה, שפורסמו ב-2010, מבטאים הערכת חֶסֶר. “זהו קצה הקרחון,” היא טוענת. אחרי ככלות הכול, לפני 30 שנה השקיע ה-WHO הרבה יותר משאבים ממנה באיתור אבעבועות הקופים. אנשיה של רימוין החמיצו, ללא ספק, חולים רבים יותר מאנשי ה-WHO.
התגברות אבעבועות הקופים
אף שהעלייה במספר בני האדם החולים באבעבועות הקופים הייתה גדולה מן המשוער, היא לא הייתה בלתי צפויה. ככלות הכול, רוב אוכלוסיית המדינה אינה מחוסנת נגד נגיפי אבעבועות. (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הפסיקה לחסן נגד אבעבועות שחורות ב-1980.)
מחקרים נוספים רמזו שהתרחש גם משהו אחר. ג’יימס לויד-סמית, אקולוג ועמית של רימוין באוניברסיטת לוס אנג’לס, משתמש במודלים חישוביים כדי לחקור כיצד מחלות עוברות מבעלי חיים לבני אדם. על פי הניתוח שערך לויד-סמית לנתונים של רימוין, הפסקת החיסון ואבדן החסינות שהוא הקנה מפני נגיפי אבעבועות דומים אינם יכולים להסביר במלואה את העלייה במספר החולים. הייתה חייבת להיות גם עלייה של לפחות פי חמישה במספר המקרים שבהם הנגיף עובר ממכרסמים נגועים לבני אדם.
לא ידוע מדוע נגיף אבעבועות הקופים עשוי לעבור לבני אדם בתדירות גבוהה יותר. ייתכן שבירוא היערות לצורכי חקלאות ולצורך שרפת עצים גרם לאנשים רבים יותר לבוא במגע עם סנאים, עכברים ומכרסמים נגועים אחרים. כמו כן, ייתכן שעקב מלחמת האחים בקונגו יותר ויותר מקומיים נאלצו לאכול חיות שעשויות להיות נגועות. סקר מ-2009, שפורסם באוקטובר 2011, העלה ששליש מן האוכלוסייה הכפרית בקונגו אוכלת מכרסמים שנמצאו מתים ביערות, וש-35% מן ההידבקויות באבעבועות הקופים מתרחשות בעונת הציד והחקלאות. (רוב האנשים נדבקים באבעבועות הקופים ממגע בחיות נגועות, למשל כשהם מטפלים בהן או אוכלים אותן.)
רימוין ווירולוגים אחרים חוששים שעם הרחבת ההזדמנויות להדביק בני אדם, נגיף אבעבועות הקופים עשוי להסתגל טוב יותר לגוף האנושי. בולר חוקר את האופן שבו נגיפים ממשפחת האבעבועות מחוללים מחלות הן בבני אדם והן בבעלי חיים. נגיף אבעבועות הקופים “כבר יכול להרוג בני אדם,” הוא אומר, והוא יכול גם להתפשט בין אנשים, רק עדיין לא ביעילות. ייתכן שדי בכמה שינויים קלים בתכונה נגיפית קיימת כדי להפוך אותו למחולל מחלה מידבק הרבה יותר לבני אדם.
התפשטות אבעבועות הבקר
דיווחים על אנשים ובעלי חיים שנדבקו בנגיף אבעבועות הבקר, שמקורו במכרסמים, גם הם בסימן עלייה, והפעם באירופה.
אבעבועות הבקר גורמות למחלה קלה במרבית האנשים. לאחר שהנגיף חודר לתאים ומדכא את התגובה החיסונית הראשונית של הפונדקאי מייצר האדם שנדבק מטח נוגדנים נגד הנגיף המונעים ממנו להתפשט ברקמות הגוף. אבל אין הדבר כך באנשים שמערכת החיסון שלהם נחלשה, למשל בגלל HIV, כימותרפיה לטיפול בסרטן או טיפולים למניעת דחיית שתל. “הם יכולים לחלות במחלה דמוית אבעבועות שחורות ולמות,” אומר מלקולם בנט מאוניברסיטת ליברפול באנגליה. מומחי בריאות הציבור מעריכים שמספר האנשים בארה”ב שמערכת החיסון שלהם מוחלשת והם חשופים למחלה קשה כתוצאה מהידבקות בנגיף אבעבועות הבקר או בנגיפי אבעבועות אחרים גדל פי 100 מאז 1972.
בנט, פתולוג וטרינרי, חוקר את האקולוגיה והאבולוציה של אבעבועות הבקר בחיי הבר. בבריטניה, הוא אומר, נגיף אבעבועות הבקר שוכן לרוב ללא נזק בנברנים ובעכברי בר. חתולי בית נדבקים בנגיף כשהם צדים מכרסמים, ואחר כך חושפים את בעליהם לאבעבועות הבקר. שרשרת מאורעות זו אחראית למחלת אבעבועות הבקר בקרב מחצית בני האדם החולים בה בבריטניה.
כמו אבעבועות הקופים, אבעבועות הבקר החלו להסתער על יצורים שאינם הפונדקאים הרגילים שלהן. מכיוון שאוכלוסיות הנברנים משגשגות בשל חורפים מתונים ולתנאי אקלים אחרים, ייתכן שחולדות החלו למלא תפקיד ביניים של העברת אבעבועות הבקר, בדומה לתפקיד שמילאו נובחנים בהתפרצות האמריקנית של אבעבועות הקופים ב-2003. “יש גידול במספר דיווחי ההדבקות בגני חיות או בחיות מחמד הקשורים לחולדות,” אומרת מרי ריינולדס, אפידמיולוגית במרכזים האמריקניים לבקרת מחלות ולמניעתן (CDC). נטייה זו “עשויה להדאיג משום שחולדות שחורות וחומות מתפשטות בבטחה ברחבי כדור הארץ וביעילות רבה,” היא אומרת. אם נגיף אבעבועות הבקר מצא את משכנו בחולדות, ולא רק בנברנים ובעכברי בר, מיליוני אנשים עשויים להידבק בקלות, בנשיכה או במגע בגללים.
ואמנם, נגיפי האבעבועות ידועים כמומחים בהדבקת מינים ביולוגיים חדשים. לדוגמה, נגיף הווקציניה, ששימש לייצור החיסונים המודרניים נגד אבעבועות שחורות, מתרבה כעת בחופשיות בבקר בברזיל ובתאו בהודו. ויש “מגוון נגיפי אבעבועות בעולם שמעולם לא בודדו או אופיינו באופן מלא,” אומרת ריינולדס. בתנאים הנכונים אותם זנים לא מוכרים עשויים להרחיב את תחום המחיה שלהם לאזורים חדשים ולמינים ביולוגיים חדשים. “מקצתם יגרמו למחלות בבני אדם,” מוסיף בנט. “הם פשוט עדיין לא הצליחו לעשות את הקפיצה למין שלנו.”
חמושים ודרוכים
ככל שיש יותר אנשים שמעולם לא חוסנו נגד אבעבועות שחורות, וירולוגים של נגיפי אבעבועות משערים ששכיחות אבעבועות הקופים, הבקר וזני אבעבועות אחרים בבני אדם תוסיף לעלות.
אם אחד מן הנגיפים האלה יתמחה בהדבקת בני אדם, נזדקק לתרופות ולתרכיבי חיסון חדשים ולמשאבים לצורך ייצורם כדי למגר את האיום. מכיוון שלאחר אירועי 11 בספטמבר התעוררו פחדים שנגיפי אבעבועות שחורות ישוחררו בכוונה, מפתחים כעת שלל תרכיבים חדשים ותרופות לאבעבועות שחורות. התרופות האלה יגנו ככל הנראה גם מפני נגיפי אבעבועות המגיחים באופן טבעי. ואולם, ייצור התרופות והפצתן, וכן הגנה מפני תופעות הלוואי שוודאי יהיו, הם מבצע יקר ומורכב. תרכיבים חדשים נגד אבעבועות שחורות, כמו Imvamune של חברת בוואריאן נורדיק, תוכננו כך שיהיה אפשר לתת אותם בבטחה גם לאנשים בעלי מערכת חיסון מוחלשת, אך יש לתת אותם במינונים גבוהים יותר ובשתי זריקות במקום אחת, ולכן הם יקרים מן התרכיבים הקודמים לאבעבועות שחורות. התרופה החדשה ST 246, שמייצרת חברת סיגה טכנולוגיות, מונעת מנגיפי אבעבועות לעבור מתא אחד למשנהו בגוף הפונדקאי. אף שטרם אושרה בידי מנהל המזון והתרופות האמריקני, ממשלת ארה”ב כבר רכשה כמות גדולה של התרופה והוסיפה אותה למאגר האמריקני להגנה ביולוגית.
במקומות כמו האזורים הכפריים באגן נהר הקונגו, שהמימון בהם לחיסונים ולתרופות חדשניים מוגבל, התקווה הטובה ביותר כרגע היא מעקב מוגבר בשילוב תכניות הסברה לקהילה. לדוגמה, תכנית הסברה על אבעבועות הקופים, שמנהלים ה-CDC בשיתוף עם אחראי בריאות מקומיים ועמותות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, העלתה את שיעור המקומיים המסוגלים לזהות את המחלה מ-23% ל-61%. המעקב המפרך של רימוין אחרי מחלת אבעבועות הקופים נמשך גם הוא, ומחקרים חדשים מתמקדים בבדיקת רצף הגנים בגרסאות המדביקות כיום בעלי חיים ובני אדם כדי לגלות כיצד הנגיף משתנה. זיהוי מוצלח יותר יאפשר טיפול טוב יותר ובידוד החולים ויקטין את הסיכויים שהנגיף יעבור מוטציות שיאפשרו לו להתפשט ביעילות מוגברת בין אנשים.
המלחמה עתיקת היומין בין נגיפי האבעבועות לבני האדם כנראה לא הסתיימה ביום שבו החלים עובד בית החולים הסומלי בן ה-21 ממחלת האבעבועות השחורות ב-1977. בעזרת כלים חדשים ומעקב משופר המדענים דרוכים יותר וחמושים באפשרויות רבות יותר מבעבר. כדי למנוע מן האנושות מגפה נוספת נצטרך לשמר הגנות אלו גם בעתיד.
______________________________________________________________________________________________________________________________________________
בקיצור
לפני כ-35 שנים, כשחוסלה מחלת האבעבועות השחורות, הפסיקו אנשים להתחסן נגד הנגיף.
בשנים שחלפו איבדה האוכלוסייה הכללית חסינות לא רק מפני אבעבועות שחורות אלא גם מפני נגיפי אבעבועות אחרים, שדוכאו בעבר באמצעות חיסון האבעבועות השחורות.
יותר אנשים חולים כיום באבעבועות הקופים ובאבעבועות הבקר, ויש אפשרות שמגפה עולמית חדשה תתפוס את מקומה של מחלת האבעבועות השחורות.
נטייה מדאיגה
מספר החולים באבעבועות הקופים גדל מהר מן הצפוי
קשה לעקוב אחר מספר בני האדם החולים באבעבועות הקופים: המחלה תוקפת לרוב באזורים נידחים הרחוקים ממרכזים רפואיים, ולא קל לאשר הדבקות בדיעבד. בכל מקרה, היה ברור שמספר החולים יעלה לאחר 1980, עם הפסקת החיסונים נגד אבעבועות שחורות, המקנים חסינות גם מפני אבעבועות הקופים. ואולם, תוצאות סקרים שנערכו ב-40 השנים האחרונות מעידות שמחלת אבעבועות הקופים נפוצה משסברנו. חוקרים חושדים שאי-יציבות פוליטית ובירוא יערות גורמים ליותר ויותר אנשים לאכול חיות בר נגועות ולטפל בהן בלי כל מודעות למחלות. לעלייה במספר החולים יכולות להיות השפעות מרחיקות לכת משום שהיא מספקת לנגיף הזדמנויות רבות יותר להסתגל ביתר קלות לבני אדם.
ועוד בנושא
Extended Interhuman Transmission of Monkeypox in a Hospital Community in the Republic of the Congo, 2003. Lynne A. Learned et al. in American Journal of Tropical Medicine and Hygiene, Vol. 73, No. 2, pages 428-434; August 2005. www.ajtmh.org/content/73/2/428.full
Monkeypox Virus and Insights into Its Immunomodulatory Proteins. Jessica R. Weaver and Stuart N. Isaacs in Immunology Reviews, Vol. 225, pages 96-113; October 2008. www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2567051
Major Increase in Human Monkeypox Incidence 30 Years after Smallpox Vaccination Campaigns Cease in the Democratic Republic of Congo. Anne W. Rimoin et al. in Proceedings of the National Academy of Sciences USA, Vol. 107, No. 37, pages 16,262-16,267; September 14, 2010. www.pnas.org/content/107/37/16262.full
