שיר השרירים ד’ – יעקב עושה שריר

איני יכול לערוב לכך כי אכן פעלה אישיות בשם יעקב, וכאלה וכאלה היו מעשיה. מאידך אוכל להצביע, בהסתייגות כלשהי, על תופעה מסויימת המשוקעת במקרא כמבטאת רעיון היסטורי כזה או אחר

קודם שנקפוץ, תרתי משמע, לבריכת הפעילות הגופנית המשוקעת במקרא, הבה ונתחמם ונתעסה בעזרת השמנים המקראיים הבאים.

ראשית לכל, ובכדי למנוע מכל “מעריצי” לצולבני חי כאישיות חסרת חוט שדרה, אתוודה ואומר, כי עדיין הנני מחזיק בדעה ובעמדה כי התנ”ך איננו מקור היסטורי, ולו על פי הקריטריונים הבסיסיים. עם זאת פרק זה ואף חלק מהפרקים הבאים מעוגנים בספרות המקראית, והנני עושה בה שימוש זהיר, תוך כדי בחינת העדויות לאור מקורות מוצלבים, בלתי תלויים, מנתונים מקבילים, כרונולוגית וגיאוגרפית. בפרק הנידון, למשל, איני יכול לערוב לכך כי אכן פעלה אישיות בשם יעקב, וכאלה וכאלה היו מעשיה. מאידך אוכל להצביע, בהסתייגות כלשהי, על תופעה מסויימת המשוקעת במקרא כמבטאת רעיון היסטורי כזה או אחר.

שנית – מקובל לחשוב שעם ישראל היה ונשאר עם הספר והרוח. טעות. ביסודו, כבדומה לשאר החברות הקדומות, היה ארצי, גס ומחוספס. אלוהיו (שימו לב לשימוש בלשון רבים) היה מעיקרו “אלוהי צבאות” (ועל כך כתבתי מאמר ב”הידען” לפני מספר שנים) ללמד לא רק על ריבוי המלחמות בהן התאפיין העם, אלא גם, וכנובע מכך, מאפייניו היו פיזיים, לוחמניים.

שלישית – ביטויי הערצת הכוח בולטים בספרות המקראית ולעיתים, יחסית לדימוי המיתולוגי, מופרזים. מנהיגי העם ניחנו ביכולות פיזיות, ועל פיהן נמדדו והפכו מושא להערצה, ואין מדובר אך ורק על שמשון הידוע, אלא גם על משה – נושא הלוחות הכבדים – לוחות הברית ומרים ידיו אל-על לפרק זמן רב כדי שיושג ניצחון על העמלקים. ביטויי ההערצה עברו מדור-לדור, בבחינת גירסא דינקותא, ושימשו תשתית להשתקפויות הפיזיות של הדורות הבאים.
“בינינו” – גם אם כל התיאורים הפיזיים לא היו ולא נבראו, אין זה מעלה או מוריד, החשוב הוא שמישהו טרח לכתוב זאת. כלומר מדובר על איזושהי אינדוקטרינציה מושתלת, והחשיבות היא שזו הושתתה על מציאות מסויימת, על אידיאליזציה מכוונת, ומסיבה זו חשוב להתייחס אליה ככזו.

את כוחו הפיזי של יעקב אנו מכירים מאירוע ידוע – הוא גל לבדו את האבן הכבידה מעל פי הבאר כדי להשקות את צאן רחל (בראשית כט 10). אבן זו גללו הרועים כולם יחדיו קודם לכן “והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה” (בראשית כט 3) כדי למנוע מעדרים “עוינים” להשתמש במשאב היקר והנדיר.
הכותב/העורך מביא את ה”פרומו” הזה כדי להבהיר לקוראים מדוע יעקב עתיד להיות מנהיג מפורסם. המבחן איפוא היה כוחני בלבד.

לפני פגישת יעקב עם עשיו, חוצה יעקב עם ליל את מעבר נחל יבוק, הוא ומשפחתו עימו. “ויוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יוכל לו, ויגע בכף ירכו. ותיקע כף ירך יעקב בהאבקו עימו. ויאמר: שלחני כי עלה השחר. ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתיני” (בראשית לב 27-25).

לפנינו ללא ספק תמונה מעניינת הלקוחה מעולם ההיאבקות, כשיעקב התמודד בהצלחה מול ה”איש” (מי שהפך לימים באופן מלאכותי ושרירותי ל”מלאך”) וחילץ ממנו הבטחה בעלת משמעות היסטורית, כמעט מכוננת בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי.

במהלך העימות בין השניים נוכח ה”איש” – יריבו של יעקב, כי לא יוכל לו, והוא בוחר לנקוט בתכסיס מסויים – “ויגע בכף ירכו” כדברי המקור המקראי, אשר הסב ליעקב נקיעת מפרק הירך, וסופו שהיה “צולע על ירכו” (בראשית לב, 32).
אין מדובר, כך דומה, בנגיעה סתמית, אלא בשימוש פיזי ברור, אלא אם כן לסופר המקראי היתה כוונה לגנדארית ברורה.
יריבו של יעקב בחר להשתמש בתכסיס שהיה מקובל על המתאבקים בתקופה הקדומה. כלומר חביקת ירכו או רגלו של היריב ולפיתתה בדרך שתכוון להמעידו ולהפילו, ואולי, בשימוש פיזי גס, להביא לנקיעת מפרק הירך או הברך.

ממצאי הארכיאולוגיה עשויים לשפוך אור על הפרשה כולה. במקרה אחד נמצא במסופוטמיה פסלון עופרת של שני מתאבקים – ראשיהם נוגעים זה בזה, וידי שניהם חובקות את חגורת הברך של היריב. פסלון זה מתוארך לאלף השני לפנה”ס, וראוי לזכור כי יעקב הגיע לכנען מארץ חרן (צפון מסופוטמיה) במחצית האלף הנידון.
במקרה אחר נמצא תבליט אבן מגוזן (תל חאלאף) בצפון מסופוטמיה (כ-100 ק”מ מזרחית לחרן) מן המאה העשרית לפנה”ס, ונראים בו שני בחורים מתאבקים, כשאחד מהם מנסה ללפות את כף ירך חברו.

יעקה, כאמור, היה עלם חזק, ואין להוציא מכלל אפשרות, כי בהיותו בחרן נהג להשתעשע במשחקי האבקות עם רעיו. שם גם למד, כך דומה, תכסיסים שהיו מקובלים ונהוגים על תושבי צפון-מסופוטמיה.

יש להניח, לאור המימצאים הארכיאולוגיים והספרותיים, כי אף במצרים הקדומה היו נהוגים תכסיסים ממין אלה, היינו – חביקת הירך ולפיתתה, והמנצח הוכרז כמי שהצליח להצמית את יריבו על גבו, מששכמותיו נוגעות בקרקע.

לאור האמור לעיל נראה כי אותה דמות מסתורית כשלה מלהמעיד את יעקב ולכן בקשה לאחוז באחד התכסיסים המקובלים – חביקת הברך להמעדת היריב. אולם, חרף החבלה שנגרצה ליעקב, הצליח לגבור על יריבו. מה שמזכיר לנו אותו ג’ודוקא יפני אמיץ הלב, שבגמר המישחקים האולימפיים גבר על יריבו חרף החבלה הקשה שנגרמה לברכו, וחרף העובדה שיריבו בקש לנצל את הנחיתות הנ”ל ולחתור כל הקרב לפגיעה נוספת בברך.

קרב כזה דומה שנמשך זמן רב, שהרי יעקב חצה את היבוק בלילה, וההתמודדות נמשכה עד עלות השחר.

היה או לא היה, אין זה כל כך משנה. החשוב הוא שהקרב הנ”ל זכה לרישום בספרות המקראית, ויתירה מכך. הודות לנצחונו של יעקב הוא “משתדרג” באופן מעניין, ולאחר “משא-ומתן” בינו לבין הדמות המסתורית. והנה מה שהתרחש: יעקב אינו מוותר חרף פציעתו והדמות מתחננת לפניו כי יניחנה טרם יעלה השחר. יעקב מנצל את הסיטואציה ודורש פיצוי הולם, מעין “פרס ניחומים” על העדר הפסדו. ה”מלאך” מודיע לו כדלקמן: “ויאמר אליו (אל יעקב) : מה שמך? ויאמר : יעקב. ויאמר: לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל” (בראשית לב 29-28).

אם לא “אתפרע” יותר מדי, ניתן להקביל את הברכה, אנתרופולוגית, להתמודדות סתמית, ספורטיבית כמובן, בין בני אדם, כשבסיומה זוכה המנצח למין טפיחה על שכם ובאמירה בנוסח של “שיחקת אותה/היית גבר”.

שימו לב כמה מעניין הדבר: יעקב זוכה בתואר אבי העם על בסיס תחרות ספורטיבית כלשהי, ואין בכך משום הקלת ראש. הדבר מלמד על החשיבות שיוחסה בקרב העם כלפי הפעילות הגופנית, ממש בדומה לציבילזציות קדומות אחרות.
זאת ועוד סיום הברכה המיועדת ליעקב, זו המנוסחת בלשון רבים מלמדת/מרמזת על כי יעקב נהג לא פעם להתמודד בהאבקות עם מתמודדים כאלה או אחרים.