בגדו או לא בגדו? – יוסף בן מתתיהו מול רבן יוחנן בן זכאי

במחקר המודרני, אט-אט, נשמט בסיס ההוקעה הבוגדנית כלפי יוסף בן מתיתיהו, וחוקרים ידועי שם, כמו פרופ’ דויד פלוסר, מורי ורבי, בקשו לבחון את התנהגותו בהשוואה למנהיגים אחרים בתקופת המרד כמו יוחנן מגוש חלב מזה ורבן יוחנן בן זכאי מזה, שלא נתפסו, “חלילה” כבוגדים אלא כגיבורים וכמשקמי אומה

יוסף בן מתתיהו נתפס בציבוריות היהודית-ישראלית כבוגד. במהלך כל ימי הביניים לא טופל הנושא בכלל ולשווא תחפשו את הדיון בעניינו בספרות השו”ת או בכתבים אחרים, קהילתיים-יהודיים. משנולדה הציונות וקמה על בסיס יצירתו של היהודי החדש, החזק, העומד על שלו ומכניע את הקמים עליו החלו להתעניין ביתר עמקות בקורותיו של הבית השני. הציונות, כמעט כמו בכל תנועה לאומית שקמה אי-אז, בשלהי המאה ה-19, אימצה באופן ז’דאנוביסטי אך ורק את הגיבורים הרומנטיים שהיו נוחים לה כמו יהודה המקבי, בן כוסבה ועוד, ואף דמויות כמו האם (שבטעות הודבק לה השם חנה) ושבעת בניה שבחרו למות על קידוש השם, ההתאבדות במצדה וקידוש השם בקרב קהילות שו”מ (שפירא, וורמייזא, מגנצה) בהקשר לקדם-מסע-צלב ראשון ועוד. זה הקו הדיכוטומי שהציונות היתה מוכנה לקדש, קרי “עם המגן או על המגן” בנוסח המיתולוגי של לוחמי ספרטה, והוקיעה כל התנהגות אחרת, כגון כניעה והסגרה, מול משק כנפי המוות. על כן נתפס יוסף בן מתתיהו (להלן יב”מ) כבוגד. הלה, נוכח פני המוות במצור רומי על יודפת, שנת 67 לספ’ בחר (או הוגרל) להיכנע לרומאים ולהשתדרג על ידם.

במחקר המודרני, אט-אט, נשמט בסיס ההוקעה הבוגדנית כלפי יוסף בן מתיתיהו, וחוקרים ידועי שם, כמו פרופ’ דויד פלוסר, מורי ורבי, בקשו לבחון את התנהגותו בהשוואה למנהיגים אחרים בתקופת המרד כמו יוחנן מגוש חלב מזה ורבן יוחנן בן זכאי מזה, שלא נתפסו, “חלילה” כבוגדים אלא כגיבורים וכמשקמי אומה. אכן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם!

אינני מתיימר במאמר זה להרחיב את היריעה על פעליו של יב”מ, אמונתו, תפיסת העולם שלו, שהרי כל סעיף עשוי להזין מחקר מקיף בחינת ספר שלם, אלא רק לעסוק באיפיון הפרופילי של יוסף בן מתתיהו, שעל מצחו הודבק אות הקין של משת”פ רומי בלשון המעטה ובחריפות יתר – של בוגד נאלח, ולשאול את השאלה – הכצעקתה?!
בודאי שלא באתי להמציא את הגלגל מחדש אלא להציג זוית ראיה שונה לגבי התנהגותו של יב”מ לקראת מצור יודפת ולאחריו.
וכך, מטבע הדברים, אתרכז בעניין הבגידה/או לא… מערב נפילת יודפת ועד המצור על ירושלים.

והערה טכנית אך מהותית – יב”מ אכן כתב את הדברים, ולמעשה את כל חיבוריו, לאחר שוך המרד ובשבתו ברומא. שני מוקשים אלה מעלים, לכאורה, ספק לגבי אמינותו כהיסטוריון. ובכן, מסתבר לאור מקרים מודרניים, רציניים, כי יב”מ נחשב לאמין ומהימן, בנסיבות הזמן כמובן. אפשר תמיד לפסול את דבריו ותיאוריו מהחל ועד כלה, אך כך אנו שומטים את כל הקרקע תחת הנושאים החשובים אותם הוא מתאר. יש לבחון את הגיגיו ותיאוריו בזהירות לוגית ומדעית. לא לפסול אוטומטית מחד ולא לאשר אוטומטית מאידך.

יוסף בן מתתיהו נולד בשנת 37 לספ’ כצאצא למשפחת כוהנים מכובדת ומיוחסת, משפחת יהויריב, שעליה נמנו המקבים ממתתיהו ואילך. מאחר שהתחבר לכת הפרושים שבירושלים עוד טרם מלאות לו 20 שנה, יש להניח כי אימץ לעצמו עמדות אנטי-רומיות, אם כי מתונות.

מה שמפליא הוא שיב”מ התמנה לא-פחות-ולא-יותר למפקד המרד האנטי-רומי בגזרת הגליל, וזאת על-ידי ממשלת המרד שקמה בירושלים בשנת 66 לספ’, והיא שמיפתה את אזורי השליטה בפרובינקיה ושיגרה לכל אזור מפקד מטעמה, וכך מצא יב”מ את עצמו באזור הגליל והגולן. כאן מתעוררת תמיהה גדולה: מדובר על בחור צעיר, בן 29 בסך הכל, ללא כל ידע צבאי, קל-וחומר ללא כל ניסיון ועבר צבאי. ולא זו בלבד אלא שהוא נשלח לצפון, אל תוך קלחת של וויכוחים ועימותים אידיאולוגים ופרגמטיים בין ערי הגליל לגבי ההצטרפות למרד והיחס לרומאים. זאת ועוד, הצפון אמור היה להיות קו הגנה ראשון נוכח המיתקפות הצפויות הרומיות, ובוודאי שמכיוון סוריה, הפרובינקיה הרומית שיהודה היתה מסופחת אליה ושם היו נכונים לגיונות רומיים לדיכוי המרד.
כבר בפתח דבריו מצהיר יב”מ כי “אני, יוסף בן מתתיהו, ממוצא עברי, כהן מירושלים, אשר לחמתי ברומאים בראשית המלחמה והמשכה והייתי בעל כורחי עד ראיה למאורעות” (יב”מ תולדות מלחמת היהודים ברומאים, פתח דבר, א’ 3. התרגום על פי פרופ’ ליזה אולמן, 2009).
מדובר איפוא במשפט טעון היטב, שמפריד בין שתי תקופות – עד פרשיות קשות בגליל ומערכת יחסים בעייתית בינו לבין ההנהגה בירושלים ומהן ואילך. עם זאת, ובדגש כמובן על “בעל כורחי”, מרמז יב”מ כי ניתן היה לפתור את המצב הקשה בדרכים אחרות מעבר למרידה. אין להוציא מכאן מסקנה הנוגסת בעצם נכונותו של יב”מ ומוכנותו להכין כדבעי את הגליל להילחם ברומאים. ואולי-אולי גם עמדה לנגד עיניו השאיפה להחזיר את הכהונה למעמדה הבכיר בדרך פעילותו והתנהגותו באירועי המרד. ובל נשכח גם כן, כי אי-שם בוורידיו של יב”מ “פמפמה” התזכורת כי הוא, יב”מ, הנו נצר למשפחת המקבים.

אז בכל אופן מדוע נשלח יב”מ אל לב החזית, אל הצפון? נדמה לי שאחת מן השלוש או מעין שילוב בין שתיים: או שההנהגה הירושלמית חששה מהתעצמות כוחו של יב”מ, ובעיקר על שום קשריו עם הקיסרות הרומית ובחרה לעת ההיא להרחיקו מירושלים, או שמא דווקא בשל קשריו ועל רקע ידיעתו המופלגת בשפות יוון ורומא, הניחו המנהיגים בירושלים, שאם יתבשלו התנאים למעין משא-ומתן עם הרומאים ואף לקראת הסכם כניעה שיהיה זה עדיף שיב”מ המוכשר ושכבר התנסה במגעים דיפלומטיים עם הרומאים ינהל זאת ולא גורם קנאי כלשהו. ואולי בקשה ההנהגה הירושלמית להציב בגליל מין סמל מיתולוגי של נצר למשפחה המקבית-חשמונאית.

ומה באשר לגישתו של יב”מ בעניין מקדמי המרד ברומאים – נושא, שיש בו בהחלט זווית ראיה לבניית הפרופיל שלו בזיקה למרד.

ובכן, מיד בהמשך הוא נועץ את סיבת התפרצות המרידה בהשתוללות חסרת הרסן של הקנאים, שהביאה על העם והארץ אסונות נוראים, ובאיזון עדין הוא משבח את גבורות הלוחמים, עוקץ את הרומאים בכך שאין לפאר צבאות גדולים שנצחו צבא קטן וצבא כזה שמתח את משך המרידה לאורך שש שנים תמימות.
אשמת הקנאים בכל האסונות שניחתו על יהודה, היא-היא שהוציאה את יב”מ משלוותו והוא קבל, עדיין בפתח דבר, כי “הרי ריב מבית הוא שהכריעה (את ירושלים) ומנהיגיהם העריצים של היהודים (הקנאים) הם שמשכו את הרומאים אל בית המקדש וכפו עליהם להצית את אש התבערה. יעיד על כך טיטוס קיסר עצמו, מחריב העיר” (שם ד’ 10).
יש בגישה זו כדי להציג פן מיוחד בסוגיית הסגרתו של יב”מ בנוסח של – ‘אני לא אתן לתופעה מיותרת כזו, קרי המרידה, להתחולל שוב כנגד הרומאים.

וכאיזון מבהיר יב”מ כי הרקע לפרוץ המרידה הוא שלטונם הקשוח של הנציבים הרומיים האחרונים, שאף היה להם עניין אישי לדחוף את היהודים למרוד ברומאים. לא בנוסח זה ביקש יב”מ להחניף לרומאים, אלא להיפך, כמו גם האשמה שהוא מטיח בפיקוד הרומי העליון שכשל בדיכוי הראשוני של המרד ושהפיח כך בלב המורדים תקווה ועידוד להרחיב את מעגלי המרידה. האם זו התנסחותו של בוגד? תמהני!

זאת ועוד, יב”מ מחמיא לטיטוס על אומץ לבו בקרב ועל מידת הרחמים בה נהג בכנועים, ממש במנוגד לעמדת חז”ל שרואה בטיטוס רשע מרושע ומטורף. מול זאת מחמיא יב”מ לתעוזת המורדים, לתושייתם ולגודל רוחם. הזו גישה של בוגד? ודי לתאר את קווי ההערצה שמושך קולמוסו של יב”מ בתיאורו את אלעזר בן יאיר, מפקד הסיקריים במצדה, כדי לשמוט את כובד אשמת הבגידה.

לא ניכנס להתגלגלות הנהגתו של יב”מ בגליל אלא נאמר בקצרה כי הוא ביצר את ערי הגליל, הכין תשתיות כלכליות לקראת ימי מצור, מינה מפקדים מקומיים, דאג לאימוני החיילים לציודם ולנשקם והתמודד כנגד תופעת הקנאות הגלילית ובפרט מול יוחנן מגוש חלב שסיכנה את הנהגתו, את מידת ההתכוננות למרידה ואף את חייו. יוחנן ניסה להמריד את אנשי טבריה כנגד יב”מ ואף שיגר להנהגת המרד בירושלים שליחים שהעלילו על יב”מ כי כוונתו להתחזק ולמשול כעריץ בירושלים.
אלה שהשתכנעו מעלילות אלה הורו לבטל את מינויו של יב”מ כמפקד הגליל ואף הנחו את יוחנן מגוש חלב להילחם ביב”מ. בכדי לבטא את רצינות כוונתם הם שגרו לגליל 2500 חיילים כדי לפגוע ביב”מ ולערער בכלל את מנהיגותו בגליל.
יב”מ הצליח להערים עליהם ולשלחם חזרה לירושלים, ובשובם כמעט והומתו על ידי תושבי העיר, שהזדעזעו מעצם הניסיונות לפגוע במפקד המרד בגליל.
עוד בטרם פלשו הרומאים לגליל הודיעה העיר המרכזית ציפורי על תמיכתה ברומא והתנגדותה למרידה, ומשעה שהרומאים הפעילו את כוחותיהם בגליל לא עמדה שום עיר מולם בהצלחה, ולא בכדי שתל יב”מ את מלוא הפרק החמישי בספרו, ואף את רוב הפרק הששי, אלו המתארים בפרוטרוט את הצבא הרומי והמהווה תעודה היסטורית חשובה לכשעצמה, בתוך עומק ההצלחות הצבאיות הרומיות, כמו להבהיר לקוראים כיצד לא היה שום סיכוי שבעולם לעמוד מול מכונת המלחמה של הצבא הרומי. עם זאת יב”מ ניסה בכוח צבאי להחזיר את ציפורי לחיק המרידה אך נכשל בניסיונו זה.

די אם נאמר שבשלב זה, לקראת דיכוי המרד בגליל, תוך כדי מאבקים פנימיים בין יב”מ למתנגדיו והעדר תמיכה כלשהי מירושלים בלשון המעטה, לא מסוגל היה כל מפקד צבא שהיה גם פוליטיקאי כדוגמת יב”מ להחזיק מעמד ולו לזמן קצר בלבד. אך יב”מ דחה הצידה כל משקע של אגו והתמיד להתמסר לתפקידו.

קודם שיצא יב”מ מטבריה לכיוון מעוזו האחרון ביודפת, שיגר אגרת להנהגה הירושלמית ובה תאר בפרוטרוט את מצב העניינים, שהוא, כאמור בכי רע, ושאל האם הם מוכנים להגיע להסכם עם הרומאים. וכך סיים את דבריו: ” … ביקש שיודיעו לו על כך בכתב, ובמהרה (מה שמלמדנו כי לא כל כך סמך על תשובתם בע”פ לשליחיו). אך אם גמרו בדעתם להילחם בהם, ביקש לשלוח לו צבא, שיהיה בכוחו לעמוד מולם” (מלחמות היהודים ג’ ז’ 139).
התשובה מירושלים כצפוי, לא הגיעה. ההנהגה הירושלמית הותירה את הבחירה בידי יב”מ, ובנקודה זו נדגיש, כי בכך נשמט נדבך חשוב באיפיון בגידתו של יב”מ. כל מהלך שהוא אמור היה לבחור בו סופו שהיה זוכה באישור של ההנהגה הירושלמית.

בינתיים התכונן ווספסיאנוס לכבוש את יודפת כמו יישור הדרך העולה למבצר, פטרול פרשי, פריסת מודיעין ועוד. אותו זמן יודגש, עזב יב”מ את טבריה ועשה דרכו ליודפת. וכאן עולה השאלה? מדוע נכנס יב”מ לתוך המלכודת, שהרי יודפת אמורה היתה ליפול בידי הרומאים. מדוע לא עשה דרכו לירושלים, שם היה מתקבל בברכה רבה, הן בשל מעמדו ככוהן בכיר והן בשל תמיכת האוכלוסיה בו. מדוע לא בחר לברוח לנקודה בלתי ידועה ביהודה או מחוצה לה.

השאלות קשות, אך התשובה, דומני, ברורה. לא מנהיג כיב”מ ינטוש את הלוחמים, אף שסיכויי ההצלחה ביודפת שאפו לאפס מאופס. ואם חשקה נפשו בטובת הנאה מהרומאים מדוע לא כיוון דרכו היישר אליהם. והרי סיכויי נפילתו כחלל מול הרומאים היו מאידך גבוהים.
יב”מ עצמו מתפלא בספרו על כך, כשהוא משים עצמו בסנדלי הלחימה של ווספסיאנוס בזו הלשון: “אחד הבורחים מן העיר (טבריה) הגיע אל ווספסיאנוס ובישר לו את הבשורה המשמחת בדבר בוא יוספוס (יב”מ) ליודפת והאיץ בו למהר ולתקוף את העיר, שכן אם זו תיפול, ואם יצליח להניח את ידו על יוספוס, יוכל לכבוש את ארץ יהודה כולה. ווספסיאנוס נאחז בבשורה זו כבמתנת המזל. הוא ראה זאת כעצת אלוהים – (את העובדה), שהאיש שנודע כפיקח באויביו (=יב”מ) נכנס מרצון למלכודת” (מלחמות ג’ ז’ 144).

למרות שהכל נכתב בידי יב”מ ולאור המידה הרבה של אמינותו האישית, ההיסטורית, הקטע הנ”ל אולי מספר הכל – יב”מ לא חס על חייו ובחר להתמודד עם הרומאים לצד אחרוני לוחמיו. בוגד? תמהני!

ווספסיאנוס מסיים את הקפת יודפת במצור הקלאסי הרומי, שהוא הרמטי לחלוטין. והמכה הפסיכולוגית על הנצורים היתה עמוקה. עם זאת משעה שהחלה המתקפה הרומית, הקשתית והרגלית, יצא יב”מ בראש לוחמיו והפיל לא מעט קרבנות במחנה הרומי. כך ארע גם ביום שלמחרת, וביומיים שלאחר-מכן.
הרומאים החלו לשפוך סוללה אל חומות יודפת כדי לקדם עליה את כלי הניגוח והביקוע, והנצורים הקשו על התקדמות הסוללה על ידי הטלת גושי סלע. הרומאים הגיבו בשיגור אבני בליסטראות וחניתות על ידי הקטפולטות. ובשעה שהגיעה הסוללה כמעט עד גובה החומה הגביהו הלוחמים את גובהה. גם הגיחות של היהודים לכיוון הצבא הרומי לא פסקו וווספסיאנוס הורה להפסיק את הלחימה ולתת לזמן המצור לעשות את שלו – להגיע למחסור במזון ובמים לנצורים. תגובת יב”מ היתה לעודד את רוח הנצורים והנהיג הקצבה של מים בעיקר מחד ולכבס נוכח עיני הרומאים הנדהמים את הבגדים על החומה כשהם נוטפים מים מאידך.

יב”מ החל להיוואש מן המצב הנורא המתמשך והציע לנצורים כי נכון הוא להימלט מן העיר משני טעמים: לאסוף כוחות כדי למשוך את הרומאים מן המצור ולדלוק אחריו וכן – אם יוודע לרומאים דבר הימלטותו יש סיכוי כי יניחו לעיר לעת עתה. התושבים התייפחו והתחננו לפני יב”מ שלא ינהג כך. ובתגובה אסף יב”מ קבוצת לוחמים שהסתערו כמעט בטירוף ובייאוש על המחנה הרומי ועשו בו שמות. תופעה זו חזרה על עצמה מספר ימים אך רוחם של הרומאים לא נשברה והם ענו במטחי בליסטראות אל עבר החומה, והנצורים השיבו בטכסיסי אש שונים ובשיגור חיצים מקשתותיהם.
יב”מ מנחה ומדריך את הלוחמים כיצד להתנהג במהלך פשיטה וגיחה כמו היה זה מפקד רומי מנוסה ומיומן באחד הלגיונות.
כך עמדה לה יודפת באומץ ובגבורה במשך 47 ימי לחימה, כשבתום היום הוגבהה הסוללה הרומית לגובה החומה. עוד באותו יום ערק אחד הנצורים והגיע למחנה ווספסיאנוס. שם הפליג לספר עד כמה מיואשים הנצורים, עד כמה הם חלשים והלומי קרבות ולבסוף המליץ לרומאי לתקוף את העיר באשמורת האחרונה של הלילה.
ווספסיאנוס נשמע לעצת העריק ולאחר התלבטות קשה הורה ללוחמיו להיערך למיתקפה. זו הוכתרה בהצלחה. מספר השבויים שנלכדו היה 1200 ולצידם 40,000 לוחמים שנפלו. המספרים כנראה מאוד מוגזמים, אך התוצאה היתה אחת – העיר נחרבה וביצוריה הועלו באש. היה זה בחודש יולי שנת 67 לספ’.

הרומאים תרו אחר מפקד יודפת ומשלא זוהה בין השבויים או הנופלים ניסו להפוך כל אבן ולהיכנס לכל מערה או כוך בסביבה אך לשווא. יב”מ הצליח לחמוק לבור שהוביל למערה, שם הסתתרו/הצטנפו בדוחק ארבעים איש מנכבדי העיר יודפת מצויידים היטב מבחינת מזון ומים.
שום דרמטורג לא יכול היה להפיק מחזה המסעיר והמרגש כמו זה שנגלה לעינינו. אשה אחת מתוך ציבור המסתתרים נפלה בשבי הרומאים ותמורת כופר חייה גילתה להם את מקום מחבואו של יב”מ.
ווספסיאנוס יכול היה לשגר יחידת צבא לא גדולה שתחסל את כל יושבי המערה,אלא שהעדיף מפאת כבודו ליב”מ לשלוח שני טריבונים ובפיהם ההצעה להעניק ליב”מ חנינה אם יסכים להיכנע. יב”מ חשש ממלכודת ועל כן שוגר אליו טריבון שלישי בשם ניקנור, אותו הכיר יב”מ, ובפיו אותה הצעה, אלא שיותר מנומקת.
יב”מ קיבל שהות קצרה לתשובה, ותוך כדי כך נזכר באחד מחלומותיו כיצד גילה לו אלוהים את אשר עתיד לקרות לרומא ואת האסון שיפול על היהודים ורמיזה, כך לפרשנותו, להסגיר עצמו לרומאים. או-אז פנה בתפילה חרישית לאל וכה אמר לו: “מאחר שייטב בעיניך להכרית העם אשר בראת, ומזל (המלחמה) נוטה כולו לצד הרומאים, ובי בחרת לגלות את צפונות העתיד, אני מסגיר את עצמי מרצוני החופשי לידי הרומאים ומוכן להמשיך לחיות, ואתה עדי שאני יוצא אליהם לא כבוגד, כי אם כעושה דברך” (מלחמות, ג’ ח’ 354).
תאמרו, הרי בכך מבקש יב”מ להכשיר את הסגרתו לרומאים, בבחינת טובל ושרץ בידו. אולי? אך ראוי לציין כי האמינו אז שלכוהנים יש סגולת פירושי חלומות, ולמרות שנדון בכך בהמשך ראוי כבר עכשיו להעיר עד כמה רב הדימיון בין הסגרת יב”מ וגלגוליה לבין סיפור יציאתו הלגנדארית משהו של ריב”ז מירושלים שלוש שנים אחר-כך.

ובכן, לאחר מחשבות והרהורים ממין אלה ביקש יב”מ להסגיר עצמו לרומאים, הקיפוהו יושבי המערה והוכיחו אותו כי הסכים לבחור בחיים, חיי עבדות כך לטענתם, מאשר להזדהות עם הנופלים שיצאו לקרב בהנחייתו בעידודו. “נושיט לך יד וחרב: אם תבחר במוות , תמות כמצביא היהודים, אך אם תמאן – תמות כבוגד.(כך אמרו) ובאומרם דברים אלה שלפו את חרבותיהם ואיימו להורגו אם יסגיר את עצמו לידי הרומאים” (מלחמות היהודים, ג’ ח’ 360-359).

בתגובה יב”מ ניצב לפניהם כשהוא נושא דברים מרגשים, מה שיזכיר אחר-כך את נאומו של אלעזר בן יאיר, מפקד הסיקריים במצדה הנצורה ערב פרשת ההתאבדות הכוללת בקיץ של שנת 73 לספ’. דבריו, הגותיים ופסיכולוגיים, מעמידים באופן נוקב ומוכב את השאלה – האם ראוי להיכנע או להתאבד, כשערך החיים הינו עליון. וטיעוניו בקצרה – לא ברחתי מחרב הרומאים מלכתחילה; אין הרומאים בשלב זה מבקשים להורגנו; שליחת יד בנפש נוגדת את חוקי הטבע; אם נמית עצמנו נפגע באלוהינו שציווה לנו את החיים ועוד. את דבריו המרגשים סיים יב”מ במשפט – “אני, על כל פנים, לא אעבור לשורות האויב, כי איני מתכוון להיות בוגד בעיני עצמי” (שם, 381).

בסיימו את דבריו הציע להם יב”מ להטיל גורלות לקביעת סדר הממיתים והמומתים (מה שיתחולל על פי עדותו במצדה). רצה הגורל (או לא) ויב”מ נותר אחרון יחד עם בן זוגו, אותו שכנע לדבוק בחיים ולהיכנע לרומאים. לאחר שהסגיר עצמו ביקש יב”מ להיפגש עם ווספסיאנוס, ושם ניבא לו כי יהיה קיסר לאחר מות נירון. ווספסיאנוס השתכנע בכך גם על פי אותות נבואיים שקיבל זה מכבר.
בתמורה יב”מ הפך לבן חסותו של ווספסיאנוס והיה למעין הכתב הצבאי שלו, ולימים זכה באזרחות הרומית המכובדת ואף לתואר של בן שושלת הקיסרות הרומית – “פלאוויוס”.

יצויין למען הגילוי הנאות, כי בחיבורו האוטוביוגרפי “חיי יוסף” לא נזכרת כלל פרשת יודפת על פרטיה וגלגוליה, אלא מעט על נוכחותו של יב”מ לצד טיטוס במצור ירושלים, ושם מזכיר יב”מ את עניין הבגידה, אך מתוך נקודת ראותם של הרומאים ובמשפט סתום כגון: ” … והרומאים חשבו מדי הינגפם, כי בגידתי היא סיבת אסונם” (חיי יוסף, פרק 75). אמר ולא ייסף, אמר ולא פירש.

יב”מ כאמור ליווה את ווספסיאנוס בהתקדמות הצבא עד ירושלים. אותו זמן נפוצו שמועות בירושלים, הגיוניות לאור המצב, כי יב”מ היה בין הנופלים ביודפת. בתגובה ירד אבל כבד על ירושלים ולא היה בית שלא ספד לו. הכך מתנהג ציבור כלפי מי שנחשד בבגידה? אך מיד, ממשיך לספר יב”מ, כי משנודע שהוא בחיים ונמצא אצל הרומאים ונכבד בעיניהם, זעם הציבור הירושלמי ונחצה בין המלעיזים כנגד מורך לבו לבין המאשימים אותו בבגידה.
לכאורה יש לראות זאת כמוצאי שלל רב, בחינת הוכחה לבגידתו, אלא שחשוב יותר להציג את היחס הראשוני של הציבור הירושלמי נוכח הידיעה על מותו של יב”מ וזה מתחבר לאחת העדויות הקודמות בדבר היחס החם שגילו הירושלמים כלפי יב”מ.

הצעד האחרון שיב”מ נקט בו היה להתייצב, כאגריפס השני בשעתו, נוכח חומות ירושלים, ולשאת בפני הנצורים נאום משכנע. היתה פה מעין סגירת מעגל של הנאום ערב פרוץ המרד לבין זה הנוכחי של ערב המצור על ירושלים. נכון, שני הנאומים הם מפרי עטו של יב”מ, אלא שניתן איזשהו קרדיט לשיוך הנאום הראשון לאגריפס עצמו.
בנאומו ביקש יב”מ מן מורדים לחוס על עצמם, על עמם, על ארצם ועל מקדשם, כאילו הם מפצירים בעצמם להחיש את אובדנם. רוב העיר כבושה והרוסה –כך יב”מ – ואף אם יחדלו הרומאים מלהילחם עמכם הרי “בקרבכם יושב אויב שאין להכניעו וכוחו הולך וגדל משעה לשעה. האמנם תאחזו בנשק ותילחמו ברעב?! …” (מלחמות היהודים ה’ ט’ 371).

יב”מ סיים את נאומו בתחינה ממש –הניחו את נשקכם והיכנעו לרומאים. – ובהתרגשות חתם את דבריו: “אולי סבורים אתם שבגללם (בגלל אמו, אשתו, משפחתו המכובדת ובית אביו) אני נותן לכם עצות אלה? המיתו אותם! קחו את דמי ויהי הוא כופר ישועתכם! אני מוכן למות אם מותי ישיב לכם את שפיות דעתכם” (שם, י’ 419).

נאום זה אמנם לא שינה את דעתם הקיצונית של הקנאים, אך היה בו כדי לחזק את המחנה המתון בירושלים הנצורה ורבים בקשו לערוק למחנה הרומי.

ועוד מילה בנידון. לפעמים נראה על פני השטח שאנו מתעסקים קצת בשטויות, בדברי הבאי, אלא כשבוחנים את שאלת בגידתו של יב”מ לא רק נוכח מעשיהם הנפשעים של מנהיגים קנאים כמו יוחנן מגוש חלב או שמעון בר גיורא טרם הגיעם לירושלים, אלא הזוועות שהם בצעו בירושלים, מה שמזכיר כיום פעולות מזוויעות של מוסתי דת שונים ברחבי העולם כלפי אוכלוסיות תמימות החפצות חיים, הרי “פשעו” של יב”מ מלבין כשלג. חומר למחשבה!

והנה הגענו ללוז עניננו: בגד או לא? אין בנידון פתרון בית-ספר, אלא הצגת הנתונים הבאים: יב”מ נגרר שלא בטובתו לעמוד בראש המרידה בגליל ואולי בשל כישוריו וכשרונותו נשלח לגליל כדי להביא להסכם שלום/כניעה עם הרומאים, שהרי ממשלת המרד שהוקמה ברושלים היתה מתונה ולא קנאית; למרות עמלו והצלחותיו בהכנה למרידה לא זכה למחמאות מירושלים, אלא להיפך, זו בקשה לתקוע מקלות בגלגליו; אם רצה לבגוד היה עושה זאת שנים לפני יודפת; אם רצה לבגוד מדוע נכנס למלכודת מוות ביודפת; אם רצה לבגוד מדוע נלחם באומץ לב עם לוחמי יודפת; אם רצה לבגוד היה מוצא דרך ביודפת עצמה להסגיר עצמו לרומאים; אם רצה לבגוד מדוע שיגר מלב יודפת להנהגה הירושלמית וביקש הנחיה ברורה – להילחם או להיכנע וההנהגה דוממה שפתיה; היותו כוהן מצאה אותו מאמין בגורלות כמו הנבואה הקיסרית לווספסיאנוס. נכון, ומשכלו כל הקיצין הבין כי אין טעם במוות, כי ממילא לא יחוסל על ידי הרומאים, כי בפיו נבואה חשובה לווספסיאנוס, ואולי בעיקר לעשות דבר-מה הצלת הקיים ואפילו מזערי הוא.

מאידך יב”מ הסגיר עצמו לרומאים לאחר נפילת המעוז היודפתי, לאחר שרבים נפלו בשבי ורבים נפלו בקרב, מה שמאפיל מאוד על המקדמים דלעיל.
אינני ממהר לומר, כי בסופו של דבר התשובה לשאלת הבגידה או לא מסורה למתבונן מהצד. ל”מזלנו” יש בידינו “תנא דמסייע”, הלוא הוא רבן יוחנן בן זכאי, מי שסיפור יציאתו מירושלים הנצורה דומה להפליא לזה של יב”מ ביודפת. מדובר על הפרש של שלוש-ארבע שנים בין שני האירועים, ושכל אירוע מסופר על ידי מקור אחר. סיפור יודפת אינו מופיע בספרות חז”ל ופרשת ריב”ז אינה מוזכרת אצל יב”מ, אולי-אולי ברמיזה סתומה כגון הקנאים ששמרו על שערי ירושלים ומי שהתחזה למת היו מוודאים על ידי דקירות במעיו שאכן מת (וזה ביזוי הנפטר), או שניסה לפני מותו לבלוע מטבעות זהב וכסף כדי להמירם לאחר “שיקום לתחיה” מחוץ לירושלים. כמו-כן פה ושם נזכר מעשה שריפת אוצרות המזון בירושלים על ידי הקנאים וכן פה ושם נזכרים הסיקריים.

בשני המקרים מדובר על פרשה במרד הגדול; בשני המקרים מדובר על יציאה מעיר נצורה, בשני המקרים מדובר על ניסיון לעזוב את העיר, בשני המקרים מדובר על נבואת התקסרותו של ווספסיאנוס ובשני המקרים זכו השניים – יב”מ וריב”ז בתמורה אישית וגם כלכלית.

האם מדובר בשני מקרים שונים, ללא כל קשר ביניהם? האם הסתובבה אז שמועה בעניין הסגרת מנהיג לרומאים וששימשה תשתית לשני הסיפורים? האם יב”מ העתיק את הסיפור מירושלים, או להיפך – ספרות חז”ל היא שעשתה מפרשת יודפת מנוף לסיפור אגדי? אין לדעת, בכל מקרה הדימיון בין השניים מעניין ואוצר בתוכו מיתוס רומנטי. והייתי אומר יותר מזה – כל הצגת עמדה בנידון, בעניין מי הוא המקור, אם בכלל, אינה רלוונטית, לפחות לענייננו. ומיד אסביר:

בכל מקרה, בהנחה ששני הסיפורים אינם מדומיינים, די בהצצה לשניהם כדי לומר כי דווקא יציאתושל ריב”ז מירושלים נחשבת ליותר בוגדנית מאשר זו של יב”מ. ומדוע לטעמי? ראשית – מכיוון שריב”ז עשה מאמצים רבים, בשונה לחלוטין מיב”מ ליצור קשר עם הרומאים. שנית – מכיוון שיציאתו של ריב”ז כמתחזה למת אינה מחמיאה לו במיוחד בלשון המעטה. שלישית – ריב”ז לא היה לוחם ומפקד כמו יב”מ שעבר מסכת מייגעת של התעלמויות והשפלות בגליל; רביעית – ריב”ז זכה לביקורות קשות ומופלגות מבני דורו, והכל מבוסס על ניסיונותיו לבוא במקום שושלת הנשיאות ההיסטורית בבחינת מהפכה שקטה.

יתירה מזו – תגידו, ואולי לא בלי-כל-צדק – יב”מ רצה להציל את עורו ואילו ריב”ז – את עירו, את עמו. אז לא! יב”מ מתגלה כמי שהיה מעוניין, מראשית המרד ועד סיומו, להציל את עמו, ולו רק מתוך ידיעה ברורה כי אין שום סיכי שבעולם לעמוד מול מכונת המלחמה המשומנת, המקיפה והמיומנת כל-כך הרומית. הוא דווקא ראה עצמו, כמעט מיד לאחר נפילת יודפת כמי שיכול ואולי אף כייעוד צרוב להציל את שארית הפליטה, ואפילו על בסיס קשריו עם הרומאים. ואולי-אולי אף שאף מנהיג מקובל ומתון להוביל את הציבור היהודי אל עבר שגרה חיובית כפי שנהגה עשרות שנים קודם לכן. הנחה זו עשויה להישען על היותו כוהן בכיר, ואולי נשענת על אמונתו כי המקדש יוותר על תילו.

וריב”ז לעומתו, כך על כל פנים מספרות חז”ל, היה בעל פרטנזיות אובססיביות להצלת עורו ומעמדו. ולא בכדי הוא מבקש מווספסיאנוס להקים הנהגה מסויימת עם חבריו, ההולכים לצידו. בהנהגתו יצא לו להסתכסך עם לא מעט חכמים, והוא שידר באופן ברור כיצד הוא מעוניין ליצור שושלת נשיאותית חדשה, בנידוד לזו המסורתית של בית רבן גמליאל, ובידיעה ברורה שבית זה נרדף על ידי הרומאים בשל נטיותיו המרדניות. בכך ניתן לאתר מין קונספירציה בינו לבין הרומאים ואפילו כזו חד-צדדית. ולראיה ברגע שהופשרו היחסים בין הרומאים לבין בית רבן גמליאל “נבעט” ריב”ז מהנהגת יבנה, מעין חלופת ירושלים, לברור חיל.
עוד יצויין בהקשר לקטע הקודם, כי ריב”ז התנגד להמשך פעילותם של הכוהנים לאחר החורבן, וביבנה. נכון שהוא ייחל לבניין הבית השלישי, אך למעשה היתה זו ציפיה מן השפה אל החוץ. הכהונה סיכנה אותו, עקרונית תיאורטית כמובן, במידה לא קטנה ועל כן ביבנה לא נמצא כוהנים-חכמים, אף מגדולי הדור, כגון רבי צדוק ובנו רבי אלעזר, רבי שמעון בן המגן ועוד. ידועים מקרים לא מעטים שריב”ז נהג להתנגש עם הכוהנים, והיתה לכך גם סיבה כלכלית – הפרשת מתנות כהונה השונות עלולה היתה לצמק את קופתו של ריב”ז.

ולעניננו – גם בהנחה ששני הסיפורים (יב”מ וריב”ז) מדומיינים, אין הדבר מכווץ ומגמד את מה שעשה שר ההיסטוריה לשתי הדמויות – מחד יב”מ נתפס כבוגד בעיני הציבור עד ימינו, ואילו ריב”ז מאידך מתגלה כגואל הדור, כמציל היהדות.

ועוד הערה אחת הנוגעת ליב”מ מזה ולריב”ז מזה. אחד החוקרים שהניח יסוד ראשוני, מודרני משהו, לחקר התקופה שלאחר חורבן הבית השני, היה גדליהו אלון, שספרו “תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד” היה אבן דרך חשובה למחקרים פורצי דרך אחריו. הוא הציע בהקשר ליציאתו של ריב”ז מירושלים את ההנחה שיבנה, כמו גם גופנא, הצפונית לירושלים, שימשה מחנה מעצר פתוח ליהודים שנכונו להסגיר עצמם לרומאים מירושלים הנצורה, וריב”ז, בסך-הכל, ביקש מווספסיאנוס הקלות בתנאי מעצרו, וכך קם לה והתפתח המרכז המפורסם ביבנה. ואני מוסיף לאור ספרו של יב”מ – מלחמות היהודים ברומאים – שאלה שהסגירו עצמם לרומאים וזכו בנחלות קרקע בגופנא התבקשו להגיע לאזור ירושלים ולהוכיח לנצורים באופן זה כי הם לא הוצאו להורג על ידי הרומאים, וכנראה גם זו היתה משימתו של ריב”ז ושל חבריו לדרך – משימה מוכתבת על ידי הרומאים. ויש על כך אפילו מעבר לרמיזה בספרות חז”ל על ריב”ז ועל חבריו, כגון רבי יהושע בן חנניה, שהגיעו לירושלים, התאבלו על מה שארע לה, ובפיהם דווקא נשמעו אמירות של תקווה לעתיד. מזכיר לכם משהו … מיב”מ …?!

אכן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

אלא שאין להסתפק באמירה לכאורה סתמית כזו.

הציונות מראשיתה, כמקובל בכל תנועה לאומית תרה אחר גיבורים, כאלה שישאו את נס הלגיונות וישרתו את מטרותיה. נוח היה לראות את יב”מ כבוגד, כמשת”פ שמזכיר אולי את הרפיסות היהודית בגולה, את היהודי הישן, ואילו ריב”ז נתפס כמקומם גוו היהדות, כגואל העם, כמי שניתן לזהותו בפרספקטיבה היסטורית אינטרפולאטיבית כמייצג את היהודי החדש.
זה שדור הציונות היה רחוק מן המחקרים ההיסטוריים לגבי תולדות הבית השני ולאחר חורבנו, לא הפריע לפתח מין תיאוריה משונה דלעיל, כל עוד העדר העובדות משרת נפלא את האידיאולוגיה. וכך ארע לגבי יהודה המקבי, בן כוסבה ואחרים.