ידענים: הטכניון | טילים ובליסטיקה

מאת 9 ביולי 2014 29 תגובות

רקטה היא חפץ פשוט, ומיירט הוא מערכת מסובכת עם מנוע, הגאים, ראש ביות ומערכת היקפית שמאפשרת לו לבצע את המשימה. את המחיר של "טמיר", המיירט של "כיפת ברזל", צריך להשוות למיירטים אחרים, וכשעושים את זה רואים שהמיירטים המקבילים עולים פי 5 ואפילו פי 10 מהמיירט שלנו. אומר אחד ממפתחי כיפת ברזל בראיון למגזין הטכניון

משגר כיפת ברזל בפעולה. צילום: מגזין הטכניון

משגר כיפת ברזל בפעולה. צילום: מגזין הטכניון

"תקופת הפיתוח של 'כיפת ברזל' הכניסה אותנו לאורח חיים של אנשי קבע ביחידות שדה – עבודה מטורפת במהלך השבוע, ולפעמים גם ימי שישי ובמוצאי שבת. לא היה ערב שהגעתי בו הביתה לפני 11 בלילה. שכחתי איך המשפחה שלי נראית כשהיא ערה. וכמובן, לא לקחתי יום אחד של חופש במשך שלוש שנים. אבל אני לא מצטער על שום רגע."

הדובר הוא חנוך, ראש פרויקט "כיפת ברזל", והראיון נערך במשרדי הפרויקט במתקן של רפאל בצפון. משתתפים בו עוד ארבעה אנשים: גיורא, דוד, אמנון וחנה. כולם בוגרי הטכניון, וכולם יצוינו כאן בשמותיהם הפרטיים בלבד.

"לא התאמצנו לבחור כאן בוגרי טכניון בשביל הראיון," מבהיר חנוך, בוגר הפקולטה להנדסת מכונות (1975)." זה באמת הצוות המוביל של הפרויקט, וכולם בוגרי הטכניון. הקרדיט על ההצלחה מתחלק כמובן בין מאות האנשים שהיו שותפים בפרויקט – טכנאים, מהנדסים, אנשי מינהל – אבל האנשים שיושבים כאן הם בהחלט חוד החנית."

איך הכל התחיל?
בשנת 2004 יצא קול קורא לתעשיות למתן פת רון ליירוט רקטות קצרות טווח. התקבלו 24 פתרונות מחברות שונות, ביניהם לוחמת לייזר (מערכת ה"נאוטילוס") וגירסה משופרת של מערכת ירי "וולקן". הפתרונות היו מגוונים מאוד, והתחרות הייתה קשה. אנחנו ניגשנו למכרז עם הצעה למערכת בשם "כיפת ברזל". במשך שנה נבחנו החלופות השונות על ידי צוות מומחים של מפא"ת, ובסופו של התהליך נבחן הפתרון של רפאל – מיירט הפועל בכל מזג אוויר.

מה היה האתגר?
לפתח מערכת שתאתר איומים אוויריים – בעיקר רקטות – ותנטרל אותם באופן אוטונומי. במערכת שלנו יש חישן שמאתר את האיום, מערך שליטה ובקרה שמנתח את מסלול הרקטה ואת מידת הסיכון, ומיירט (טיל) שמנטרל אותה. זה אולי נשמע פשוט, אבל זו מערכת מורכבת מאוד. רקטות "קסאם" מורכבות מאלמנטים מאולתרים, שנעים במסלול מאוד 'מחוספס' ולא רהוט. מי שרוצה להבין את זה צריך לדמיין בקבוק קולה שטס במהירות גבוהה פי כמה ממהירות הקול, במסלול לא חלק. ליירט אותו ? זה נשמע אתגר כמעט הזוי.

ואם זה לא מספיק, אז משרד הביטחון ומפא"ת הציבו לנו לו"ז צפוף מאוד – פיתוח המערכת תוך 30 חודשים. לשם השוואה, הטיל הקודם שלנו פותח במשך יותר מעשר שנים. גם בסעיף העלויות הוטל עלינו אתגר אדיר – לקצץ את עלות המיירט לשמינית מעלוּת המיירט בפרויקט הקודם.

 

באותו נושא באתר הידען:

בעניין המחיר דווקא הייתה ביקורת רבה בתקשורת.
כן, הסבירו שמטופש "לבזבז" מיירט שעולה מאות אלפי שקלים על רקטה שעולה מאות דולרים. בעיני זו טענה מגוחכת. הרי באותה מידה אפשר לומר שכדור של רובה עולה 10 סנט, ושכפ"ץ של חייל – 500 דולר, אז מה פתאום לבזבז 500 דולר על 10 סנט? ברור שלא מחיר הרקטה הוא הדבר המשמעותי, אלא מחיר הנזק שהיא מסוגלת לגרום. לפני שנים פגעה רקטה במרכז קניות באשקלון. שלושה אנשים נהרגו, עשרות נפגעו ונגרם נזק של מיליוני שקלים. אז מה זה משנה כמה עלתה הרקטה?

רקטה היא חפץ פשוט, ומיירט הוא מערכת מסובכת עם מנוע, הגאים, ראש ביות ומערכת היקפית שמאפשרת לו לבצע את המשימה. את המחיר של "טמיר", המיירט של "כיפת ברזל", צריך להשוות למיירטים אחרים, וכשעושים את זה רואים שהמיירטים המקבילים עולים פי 5 ואפילו פי 10 מהמיירט שלנו.

הביקורת חרגה מעניין המחיר. אמרו שהמערכת פשוט לא יעילה יחסית לאלטרנטיבות.
אני לא מזלזל במתחרים שלנו, אבל הוועדה שדנה בעניין הזה, ועדת נגל, התכנסה פעמיים מתוך הבנה שמדובר בעניין גורלי, ובחרה פעמיים בפתרון שלנו. אנחנו, אנשי רפאל, רגילים לקרוא את העיתונים ולגחך בינינו. אבל ידענו שהתשובה תבוא, והיא באה בתחילת אפריל, ביירוט המוצלח של הרקטות. רשמנו הצלחה של 100% – שמונה פגיעות בשמונה רקטות מעל אשקלון ובאר שבע.
"אולי צריך לומר לתקשורת תודה," אומר אמנון, בוגר הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל (2000), מהנדס המערכת של המיירט והמשגר. "כי כשאתה קורא כתבה צינית אז אתה אומר לעצמך, 'בואו נראה להם' ומסתער בכוחות מחודשים על הפרויקט.
"לאורך כל הדרך היו כתבות בנושא, אבל אחרי אפריל השתנה אופי הסיקור והכתבות התחילו לפרגן למערכת. אני למדתי להתעלם מהכתבות העוינות, אבל גם מהאוהדות. אסור להסתנוור – אנחנו יודעים שיהיו גם כשלונות, וגם מהם נלמד. מה שברור זה שיש כאן מערכת מצוינת שהוכיחה את עצמה.

אמנון, אתה האיש הכי צעיר כאן בחדר. איך הגעת לפרויקט?

סיימתי תואר ראשון ושני בטכניון, ומיד הצטרפתי לרפאל. באחד מימי שישי של שנת 2007 ישבתי בבית, מתוסכל ממתקפות הטילים על שדרות, ואמרתי לעצמי שצריך לעשות משהו בעניין הזה. כשהגעתי לעבודה בתחילת השבוע פנה אלי דוד, שעבד איתי כבר קודם, והציע לי להשתתף בפרויקט 'כיפת ברזל'. זאת היתה ממש התגשמות של משאלה.

"הצלחה של פרויקט היא תמיד הצלחה בבחירה של אנשים," אומר דוד, בוגר הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל (1972). "בפרויקט הזה התקבצו האנשים הכי טובים שיש. נכון שהיו המון אילוצים בגיוס הצוות, אבל בדיעבד אני יודע שהאנשים שעשו את 'כיפת ברזל' הם האנשים שהייתי ממילא בוחר אילו הייתי מקבל יד חופשית לגמרי."

דוד למד בטכניון כעתודאי, המשיך לשירות צבאי ממושך, וב-1980 הצטרף לרפאל. הוא השתתף בפרויקטים רבים, ביניהם פיתוח טילי אוויר-אוויר וטילי "פופאי" (אוויר-שטח), ובסוף 2007 נקרא להצטרף לצוות הפיתוח של "כיפת ברזל", כמהנדס ראשי. "אין ספק שהיה כאן משקל עצום להחלטה של הנהלת רפאל לתת עדיפות עליונה לפרויקט הזה," הוא אומר, "ולהעביר אליו אנשים מצוינים מפרויקטים אחרים. גם מערכת הביטחון היתה קואופרטיבית מאוד, וחשוב לציין את קבלני המשנה, שלקחו חלקים משמעותיים בפיתוח והפגינו גם הם מסירות עצומה."

"קיבלנו עדיפות ראשונה בכל דבר," אומר חנוך. "זאת הייתה ההחלטה האסטרטגית של כל הדרג הניהולי ברפאל. הרשו לנו למשוך אנשים מפרויקטים אחרים, קיצרו עבורנו כל מיני תהליכים – העיקר שנעמוד בלוח הזמנים, בהגדרות העלות וכמובן בביצועים הנדרשים."

איך עמדתם באילוצים האלה?
בתחילת הדרך זה נראה כמעט בלתי אפשרי. האמנו שנצליח, אבל האתגר היה חסר תקדים. בדיעבד ברור לי שהאילוצים האלה, שנראו כמעט בלתי אפשריים, הובילו אותנו לפתרונות יצירתיים ומוצלחים מאוד. הפשטות באה לידי ביטוי גם בייצור – אנשי הייצור אומרים לנו שזה הטיל הכי פשוט שהם ייצרו אי פעם.

נכון, כמדענים אנחנו חולמים לשבת במשרדים שלנו בלי מגבלות של זמן ותקציב ולפתח מוצרים מושלמים. אבל המציאות שונה, והאילוצים האלה הכריחו אותנו לשבור את הראש. יש כאן חלקים שזולים פי ארבעים מהחלקים שאנחנו קונים בדרך כלל. אני יכול לתת לכם אפילו סקופ – זה הטיל היחיד בעולם שמכיל רכיבים מ"טויז אר אס".

סליחה?
יום אחד הבאתי לעבודה מכונית צעצוע של הבן שלי. העברנו את זה בינינו וראינו שיש שם רכיבים שממש מתאימים לנו. יותר מזה אני לא יכול לספר.

"אחד הקווים המנחים בפרויקט היה לא להתחכם, לא להמציא דברים שכבר הומצאו קודם," אומר גיורא, בוגר הפקולטה להנדסה חקלאית (1976). "לכן הלכנו ליצרנים שונים ובדקנו אם יש להם טכנולוגיות רלוונטיות. הגעתי למשל ליצרן של משגר טילי ה'פטריוט' כדי לבדוק אפשרות לרכוש ממנו רכיבים מסוימים, אבל הוא רצה המון כסף – עשרות אלפי יורו – ולכן נאלצנו לפתח את זה לבד. התוצאה של הפיתוח העצמי היא רכיבים פשוטים וזולים בסדרי גודל."

גיורא, שהיה אחראי על המשגר בפרויקט, ייצא בשנה הקרובה לפנסיה. את כל הקריירה המקצועית שלו הוא עשה ברפאל, בתחום המשגרים.

למה היית צריך להכניס את הראש לפרויקט כזה בשלהי הקריירה שלך?
האמת שכשהציעו לי להצטרף, התלבטתי. ידעתי שזה יהיה מרתק, אבל היה ברור לי שהולך להיות כאן לחץ היסטרי. באתי לחנוך, ראיתי את החיוך על הפרצוף שלו והבנתי שאין לי אפשרות לסרב.

ובאמת, היו כאן הרבה לילות לבנים, לחץ, לוחות זמנים מטורפים, אבל החוויה היתה אדירה. אני עובד כבר שלושה עשורים ברפאל ואני לא זוכר צוות כזה. מה שהחברים שלי אמרו כאן נכון בהחלט: מה שעשה את ההצלחה כאן אלה האנשים.

"אנשים ממש נלחמו כדי להשתתף בפרויקט," אומר חנוך, "וזה איפשר לנו לבצע סינון מתוך קבוצת אנשים מעולה. היה ברור שיש כאן משהו שחורג מהאתגר הטכנולוגי, שיש כאן משימה לאומית. ולמרות המחיר שנדרש כאן – שעות עבודה מטורפות, אפס ימי חופש – מי שהגיע לפרויקט לא הצטער. היתה כאן אווירה של יחידה מובחרת."

מאין המוטיבציה?
ברור שהיה כאן שילוב של אתגר טכנולוגי אדיר ומשימה לאומית משמעותית. ההתגייסות היתה בכל הרמות – בהנהלה, שהחליטה לתת לפרויקט עדיפות עליונה; במאות האנשים שעסקו בפיתוח; באנשי המינהל; באנשי הייצור, שגם הם התגייסו ועבדו בהתלהבות חסרת תקדים; אצל רותם, צ'יקו ומולא ממשרד הביטחון/מפא"ת , שהיו לקוח מעולה ותומך, עם שותפות אינטרסים מלאה איתנו; והצבא, שהקצה להטמעת הפרויקט בשטח אנשים מעולים ורציניים. ואני חייב לציין את זהבה, המזכירה שלנו, שחלשה כאן על פרויקט בהיקף שקשה לתפוס.

"קשה להסביר את לחץ הזמן שהיה כאן," אומר אמנון. "לא היו לנו תנאי מעבדה שמאפשרים להגיע לניסויים עם מוצר מושלם. היינו צריכים לתקן תקלות תוך כדי תנועה, לשפר כל הזמן את המערכת ולא 'להיתקע' על רעיונות שנשמעו טובים אבל נכשלו בשטח. אתה חייב לוותר על כל מיני רעיונות ומרכיבים, ואתה תמיד לוקח סיכון שזה מה שיפיל את המערכת. אבל מהר מאוד פיתחנו כאן מיומנות מעולה של סינון, תחושת בטן שאומרת לנו מתי עוזבים רעיון וממשיכים הלאה בלעדיו.

"לא צריך להסיק מזה שלא היו משברים וכישלונות. בוודאי שהיו, אבל ייאוש – לא. בשום שלב. הניסוי הראשון במערכת נכשל, אבל פיתחנו מנגנוני תגובה מאוד בריאים: תוך חצי שעה מתאוששים, מציעים פתרונות, מרימים טלפון מהשטח ומבקשים גירסה משופרת של הטיל. צמחה כאן תרבות של לקיחת סיכונים, מתוך הבנה שאפשר ללמוד הרבה גם מכישלונות. כל ניסוי – מוצלח או כושל – גרר תחקיר מקצועי ומדוקדק מאוד. למדנו לייצר פתרונות תוך שעות ספורות, ואז לערוך ניסוי נוסף.

"כמו שחנוך אמר, היו כאן אילוצים רבים וכבדים, אבל הם הועילו לנו מאוד. בדיעבד אנחנו רואים שהפתרונות האינטואיטיביים שהתחלנו מהם היו, במקרים רבים, מסובכים מאוד. אילוצי הזמן, ובעיקר מגבלות העלות, הובילו אותנו לפתרונות הכי פשוטים שהם, בסופו של דבר, הכי מוצלחים.

"יחד עם זאת," אומרת חנה, בוגרת תואר שני בהנדסת מערכות בטכניון, "צריך להבין שהמערכת מורכבת מהמון מרכיבי חומרה ותוכנה שמשתלבים למערכות (מיירט, משגר, שו"ב, מכ"ם ועוד) המרכיבות את מערך כיפת ברזל. נאלצנו להשתמש באסטרטגיית שילובים ובדיקות המאפשרת לקלוט מצוותי הפיתוח את המערכות ולהפוך אותן תוך זמן קצר ביותר למערך מלא, המתפקד הן בניסוי והן בפעילות המבצעית.

"אילוצי זמן הביאו אותנו להמשך פיתוח תוך כדי בדיקות, וזה היה אפשרי בזכות צוות מקצועי ושיתוף פעולה מצוין בין צוותי הפיתוח, הנדסת המערכת וההנהלה. גיבשנו שיטות עבודה, תוך לימוד מפרויקטים אחרים ובעיקר בהתבסס על הניסיון של עצמנו לאורך זמן. רמת החוּמרה של כל תקלה נשקלה בזהירות, והחלטות על תיקונים התקבלו על ידי צוותי מומחים בוועדות שינויים שאורגנו תוך חצי שעה, בכל שעה ביממה."

"זה נכון מאוד," אומר חנוך. "היינו חייבים לזכור שהמשימה היא לא מערכת מושלמת אלא מערכת שעובדת היטב. אנחנו יודעים שהאויב של הטוב הוא הטוב ביותר, ומזה נזהרנו כל הזמן."

"הפרויקט הזה היה שונה מאוד מפרויקטים קודמים," מוסיף דוד. "עולם הטילאוּת ברפאל מאופיין בנטייה ליצירתיות, למהפכנות, לשאיפה למשהו מושלם וחדשני. כאן, בגלל האילוצים, השתדלנו לנצל דברים קיימים שפותחו בעבר והצלחתם הוכחה, אך בהמשך נאלצנו לפתח דברים חדשים כדי לעמוד באילוצי מחיר וביצועים. בחלק מהמקרים הפתרונות החדשים והזולים גם השיגו ביצועים טובים יותר."

ראיתם את המערכת בשטח?

בוודאי – לחיילים שמפעילים את המערכת יש מספרי טלפון שלנו והם מתקשרים אלינו בכל בעיה. הצבא היה מעורב בפרויקט מהרגע הראשון, מרמת הדרישות והמפרטים, ובהמשך הוקמו צוותי הפעלה והתקיימו קורסים ייעודיים. בעצם היו מפקדי סוללות לפני שהיו סוללות. מהר מאוד נוצרה היכרות אישית בינינו לבין המפעילים. שילבנו אותם בניסויים, וכשהמערכת הגיעה לשטח חנכנו אותם, העברנו את התיפעול לידיים שלהם, והפכנו ממפעילים לצופים. כיום, אחרי כל פעילות מבצעית, אנחנו מקבלים דיווח, כדי שנוכל לנתח מה שקרה ולשפר את המערכת.

"מתחילת הדרך הקפדנו לחשוב בראש מבצעי," אומר חנוך. "אחת הדרישות שהגדרנו מלכתחילה היא שחיילת בגובה מטר שישים ובמשקל ארבעים ושמונה קילוגרם תוכל לעלות לעמדה ולהפעיל את המשגר. היה חשוב לנו להיות פרקטיים, מחוברים לשטח. טוב, נכון שהיו גם שיקולים עיצוביים. למעצב של המשגר, למשל, אמרתי שאני רוצה משגר שיראה סופר-מודרני ומאיים, כי ברור שתוך שעה מהפעלתו הוא יופיע ב-CNN ובאל ג'זירה.

"הקשר שלנו עם האנשים בשטח היה חסר תקדים, וזה היה תנאי חיוני לכך שהמערכת תתאים לכל אילוצי השטח. אני זוכר שאחת החיילות המתגוררת בחצור הגלילית המוצבת בסוללת כיפת ברזל אמרה לי, 'אני מורעלת על כיפת ברזל, ובגלל זה אני מתכוונת לבקש להישאר בקבע'."

29 תגובות ל “מסירות, ציונות וכמה חלקים מ"טויז אר אס" – ראיון עם הצוות המוביל של "כיפת ברזל", שכל חבריו בוגרי הטכניון, על סוד ההצלחה של הפרויקט”

  1. א.ב

    מדינת ישראל צריכה להיות חזקה גם בהבט הכלכלי.ולכן יש ליצר אקלים נוח לעסקים קטנים(בכל הארץ).כלומר כמה שפחות בירוקרטיה ,והפליה מתקנת לעסקים קטנים.בנוסף הממשלה צריכה לממן הכשרה מקצועית בתכומים שבהם יש לנו יתרון יחסי.לדעתי עם הממשלה רוצה להשקיע בדולרים זה בסדר,אך זה לא יחליש את השקל.

  2. ניסים

    מישהו
    קשה לי להסכים עם פירוש הממצאים האלה. מספיק רקטה אחת שתפגע בקבוצת אנשים כדי לשנות לחלוטין את הסטטיסטיקה.
    הסיכוי של רקטה מסויימת לגרום להרג הוא מאוד נמוך. גם בלי כיפת ברזל לא היו יותר מידי נפגעים.

    אבל – המערכת היא מאוד טובה. מי שאומר אחרת, מנסה למכור לכם משהו.

  3. מישהו

    סקפטי מאמר מעניין בקריאה ראשונה… אחת הפסקאות המדהימות לדעתי היא:

    "מספר הנפגעים בעורף הישראלי לא השתנה מהותית בעקבות פריסת "כיפת ברזל", גם כשלוקחים בחשבון את מספר הטילים ששוגרו לעבר ישראל. על פי נתוני השב"כ, לפני פריסת "כיפת ברזל", בשנת 2008, שוגרו לישראל כ-2000 טילים שגרמו ל-5 הרוגים. אחרי פריסת הכיפה, במהלך 8 ימי "עמוד ענן", על פי נתוני דובר צה"ל שוגרו לישראל 1500 טילים שהרגו 6 ישראלים ופצעו 240"

הוספת תגובה

  • (will not be published)