אילו היה אל”מ אין רמון חי, הוא היה חוגג היום, 20 ביוני את יום הולדתו השישים. לרגל אירוע זה אנו מביאים קטע מהפרק “אילן”, הפרק השלישי בספר “ההתרסקות” מאת אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז.
אילו היה אל”מ אין רמון חי, הוא היה חוגג היום, 20 ביוני את יום הולדתו השישים. לרגל אירוע זה אנו מביאים קטע מהפרק “אילן”, הפרק השלישי בספר “ההתרסקות” מאת אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז. הפרק מבוסס על ראיונות שערכנו עם כמה מעמיתיו, וכן מהראיון שנתן לעורך אתר הידען והשותף לכתיבת הספר, אבי בליזובסק, ביוסטון כחצי שנה לפני השיגור.
הספר “ההתרסקות – סיפורה של משימה 107” יצא לאור בשנת 2003 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. ככל הידוע הוא לא ניתן להשגה בחנויות הספרים כיום.
פרק 3: אילן
הטלפון על שולחנו של אלוף משנה אילן רמון, ראש מחלקת אמצעי לחימה בחיל האוויר צלצל. “אתה רוצה להיות אסטרונאוט?” שאל הקול מעברו השני של הקו. השעה הייתה כבר שעת ערב מאוחרת למדי, בסופו של יום עבודה עמוס. רמון, שניסה לסיים את עבודתו מהר ככל האפשר כדי להגיע סוף סוף הביתה, השיב: “תפסיק לבלבל לי את המוח. אין לי זמן לבדיחות. אני רוצה לסיים את היום ולהגיע הביתה.”
אבל הקול בצד השני היה רציני. “מפקד חיל האוויר ביקש מאיתנו לאתר אסטרונאוט,” הוא התעקש. המתקשר היה ממחלקת הקצינים בחיל האוויר, המחלקה העוסקת בנושא כוח אדם בקצונה. אילן השתתק לרגע, מעכל באיטיות את מה שהונחת עליו. לא מדובר במתיחה, הוא הבין.
“תן לי קצת זמן להתייעץ עם אשתי,” הוא השיב. למחרת בבוקר, התשובה שלו הייתה חיובית.
את ההודעה על הבחירה הסופית הוא שמע מן האלוף דן חלוץ, היום מפקד חיל האוויר, שהיה באותו זמן מפקדו הישיר. “דן חלוץ השתתף בדיון על איוש התפקיד. כשנפלה ההחלטה שאני אהיה האסטרונאוט, הוא יצא מן הדיון, הרים אלי טלפון למשרדי ואמר לי: ‘אילן, יה אסטרונאוט’. כך נודע לי שנבחרתי להיות האסטרונאוט הראשון של מדינת ישראל,” סיפר אילן.
אילן רמון נולד ב-20 ביוני 1954 ברמת גן, לאליעזר וטניה וולפרמן. אמו הייתה ניצולת שואה, ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך, עבר עם משפחתו לבאר שבע, שם עברו עליו מרבית שנות התבגרותו. את לימודיו התיכוניים, הוא עשה בתיכון מקיף ג’ והיה תלמיד מצטיין.
בחופש הגדול של קיץ 1969, כשהאדם הראשון צעד על הירח, היה אילן בן ה-15 נרגש מאוד. מילותיו המפורסמות של ניל ארמסטרונג, “צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות,” נחרטו עמוק בליבו. הוא לא חלם, שכעבור 30 שנה, יזכה להיפגש ולשוחח פנים אל פנים עם ארמסטרונג ועם “בז” אולדרין במרכז החלל ביוסטון. הוא לא יכול היה לחלום שבעוד 34 שנה יטוס בעצמו לחלל ויהיה לאסטרונאוט הישראלי הראשון.
את רגעי ההתרגשות באותו קיץ, הוא תיאר באחד מן המכתבים הרבים ששלח משך כל שהותו בארצות הברית לחבריו בחיל האוויר.
“בחדר הבקרה הגדול והממוזג שבמרכז החלל שביוסטון, למרות שהמזגנים פעלו היטב, האווירה הייתה לוהטת,” כתב אילן. “התאריך – 20 ביולי 1969. החלום האמריקאי, הצוואה שהשאיר אחריו הנשיא ג’ון פיצג’רלד קנדי בתחילת שנות השישים, עמד להתגשם. בפעם הראשונה עמד בן אנוש להניח את כף רגלו על אדמת הירח! ניל ארמסטרונג ו’בז’ אולדרין הם שני האסטרונאוטים שזכו לנחות על אדמת הירח בעזרת רכב הנחיתה – Eagle, בעוד ברכב ‘האם’ הסובב במסלול נמוך סביב הירח, ממתין להם מייקל קולינס בסבלנות (ובקנאה, אני מניח), עד שיסיימו את משימתם ויתחברו אליו על מנת לחזור יחדיו לכדור הארץ. אני הייתי באותו יום בעיצומו של החופש הגדול, בין כיתה ט’ לכיתה י’ בתיכון מקיף ג’ בבאר שבע. הייתי בין כל אותם מיליוני אנשים בעולם כולו, אשר צפו בחרדה ובהתרגשות באירוע ההיסטורי הזה, ושמעו את משפטו המפורסם של ניל ארמסטרונג עת הניח את רגלו על הירח.”
30 שנה מאוחר יותר, כשנשאל בראיון לטלוויזיה של נאס”א האם חלם להיות אסטרונאוט, הוא השיב: “כשהייתי נער, אף אחד בישראל לא חלם להיות אסטרונאוט, מן הסיבה הפשוטה שהנושא לא היה על סדר היום של הישראלים. אני טייס קרב בעברי ואני אוהב לטוס, אבל מעולם לא חלמתי שאהיה אסטרונאוט. כשנבחרתי, קפצתי באמת כמעט עד לחלל.”
בשנת 1972 התגייס אילן לחיל האוויר, וב-1974 התקבל לקורס טייסים קרביים. כשסיים כחניך המצטיין של הקורס, איש ממפקדיו וחבריו לא הופתע.
“הקורס היה המקום הראשון שבו זיהיתי את אילן כאדם מיוחד,” אמר האלוף עמוס ידלין, כיום מפקד המכללות הצבאיות, שהיה אחד ממדריכיו של אילן בקורס הטייס, בראיון לבטאון חיל האוויר בחודש פברואר 2003, לאחר האסון. “הוא היה בחור צנוע, שקט ורגוע. לא שלא היו לו אמביציות, אבל לא ראו את זה עליו. הוא היה חניך למופת, מקצוען, מסודר, עובד כמו שצריך.
במהלך הקורס, באחת מטיסות המכשירים השגרתיות, נאלץ אילן לנטוש את מטוס הפוגה שבו טס.
“לא הכל הלך חלק,” נזכר אילן בראיון לסרט ‘משימה 107’. “הודחתי מקורס טייס,” הוא אמר, צוחק צחוק מתגלגל. “זה קרה בשלב הבסיסי של הקורס. יצאתי לטיסת מכשירים. המדריך ישב קדימה ואני מאחוריו. התחלתי בתרגילים. עשיתי פעם אחת לופ, ואז, כשהתחלתי לעשות תרגיל אחר, הרגשתי פתאום שהסטיק לא זז. ‘תגיד, אתה נוגע בסטיק?’ שאלתי את המדריך. ‘לא,’ הוא השיב בתמיהה. ‘אני חושב שהסטיק תקוע’, אמרתי. המטוס היה במצב של לופ אלכסוני. ניסינו לשחרר את הסטיק בכל דרך אפשרית. אפילו בעטנו בו. אבל שום דבר לא עזר. כעבור עשר דקות הבנו שאנחנו צריכים לנטוש את המטוס. בסופו של דבר מצאתי את עצמי בחוץ ללא הקסדה, שעפה ברגע שפתחתי את החופה. כשקפצתי, הרגל שלי פגעה בזנב של הפוגה. אבל בסוף נהייתי חניך מצטיין.”
“נטישה טראומטית שכזו איננה עניין קל לחניך, אבל אילן חזר לטוס ולא ראו את זה עליו,” אמר האלוף ידלין.
נטישת הפוגה בקורס הטייס לא הייתה הפעם היחידה בה נאלץ אילן לנטוש מטוס. ב-20 בינואר 1982 הוא עלה לטיסת אימון עם חבריו, במסגרתה הם התאמנו בקרבות אוויר נגד מטוסי פאנטום. הוא טס במבנה עם עוד שלושה מטוסים.
“אילן וי’, חברו לטייסת, טסו באותו מבנה,” סיפר סא”ל (מיל’) ד’, חברו של רמון מתקופת קורס הטייס בראיון לבטאון חיל האוויר. “הם פנו לכיוון אחד ממטוסי ה’אוייב’, וכשחזרו, מצאו את עצמם בנתיב התנגשות. בשניות שלפני ההתנגשות, אילן וי’ ניסו לתמרן ולצאת מהנתיב המסוכן, אבל הם לא הצליחו למנוע אותה. בסופו של דבר, שניהם נטשו בשלום.”
שתי הנטישות המוצלחות הללו הוציאו לאילן שם של אחד שיוצא בשלום מכל צרה. כשהתבקש הוא עצמו לבחור לעצמו כינוי במסגרת הכשרתו בנאס”א, כנהוג בקרב טייסים בחיל האוויר האמריקאי, הכינוי שבחר היה CAT – חתול. כששאלו אותו מדוע, השיב שלא משנה מה קורה, החתול תמיד נופל על הרגליים. עובדת היותו טייס מיומן ומוכשר, שהצליח לצאת כמעט ללא פגע משתי תקלות מטוס וממבצעים מסוכנים, גרמו לכך שברגעים שלאחר האסון, גם כשהלכה והתבררה העובדה הנוראה, שהקולומביה נפגעה קשות והתרסקה, היו מי שקיוו עדיין שאילן, כמו חתול, יצליח שוב להינצל.
האלוף עמוס ידלין, שהכיר את רמון לאורך כל שירותו בחיל האוויר, סיפר על ההיכרות עמו בשנים הללו.
“הפעם הבאה שנפגשנו הייתה בטייסת ‘הנמר המעופף’, טייסת סקייהוקים. אילן בא כטייס צעיר. אני כבר הייתי סרן. מהר מאוד הבנו, שאין טעם להשאיר אותו הרבה זמן בטייסת סקייהוקים. הוא היה טייס מצוין. החלטנו שהוא יישאר אצלנו שתי תקופות ויעבור למיראז’.
ב-1976 נפגשנו שוב בטייסת נשר. אני הייתי סמ”ט (סגן מפקד טייסת) ואילן טייס צעיר שהגיע מההסבה למיראז’. בתקופה הזו היו לנו הרבה מאוד שעות יחד, הן בטיסות משותפות והן בנסיעות. מכיוון שהוא התגורר בבאר שבע ואני בקיבוץ חצרים, היינו נוסעים וחוזרים לבסיס יחד באותו כרמל דוכס. הבסיס בסיני שבו שירתנו היה עדיין בשלבי הקמה. פרט למסלול טיסה ומספר מבנים, לא היה שם שום דבר. האווירה הייתה חלוצית מאוד, ושנינו הרגשנו מאוד טוב יחד. אני בא מקיבוץ של חלוצים, ואילן בא מבית של הורים מאוד מיוחדים. היינו צריכים לבנות טייסת חדשה, והייתה בזה חדוות יצירה נהדרת. מאידך, בגלל העובדה שהטייסת שלנו עוד לא הייתה מבצעית, התרחקנו מהחזית, שהייתה אז בעיקר בצפון. את העובדה הזו לא אהבנו. רצינו להיות במקום שבו מזנקים כל יום למיגים. אבל על אילן זה לא השפיע. הוא חייל לדוגמה. כשהוא מבצע משימה, אי אפשר לראות עליו את הצדדים השליליים שלה, רק את החיוביים. ברוח השקטה שלו, הוא ידע לתת את ההערות הנכונות. בדרך כלל, הצעירים בטייסת צריכים להיות אופוזיציה. אבל אילן לא יכול להיות אופוזיציה. אילן נולד קואליציונר, והיה פשוט כיף שיש לך בחור כזה בטייסת.”
ב-1981, כששוגרה מעבורת הקולומביה לראשונה, היה אילן כבר טייס מנוסה, שהטיס מטוסי F-16. באותה שנה עצמה, נתן ראש ממשלת ישראל מנחם בגין את ההוראה לתקוף את הכור האטומי בעיראק. אילן היה הטייס הצעיר ביותר שהשתתף בתקיפה. תא”ל (מיל’) ישראל (רליק) שפיר, שהיה “בן זוגו” למשימה, מספר על המבצע, ועל הקשר המיוחד שהתפתח בינו לבין אילן,
בראיון לבטאון חיל האוויר: “בדצמבר 1980 קרא לנו מפקד הטייסת זאב רז, והודיע לנו שהאימונים שביצענו נועדו להכשיר אותנו לתקיפת הכור בעיראק. כבר אז נקבע ששמונת המטוסים יתחלקו לזוגות, ואני אוביל את אילן בזוג. הוא היה מספר 8 במבנה. אני הייתי מספר 7. מכאן, ובמשך חצי שנה, היינו זוג. פעם בשבועיים-שלושה, ביצענו טיסת אימון וחיכינו, כמו כל הצוות, ליום פקודה. אילן ואני היינו היחידים בצוות שלא היה להם ניסיון ממלחמת יום הכיפורים. מניתוח הסיכונים ומן ההערכות הסתבר לנו שבין מטוס אחד לשניים ייפלו בתקיפה. מייד הבנו שזה הוא ואני, והתבדחנו על זה קצת. דיברנו על זה שאנחנו הכי צעירים, ואפשר ‘לבזבז’ אותנו. אני כבר הייתי נשוי והייתה לי בת, אבל אילן עוד היה רווק.
“לקראת התקיפה בכור היינו כמובן יותר מחוברים. כולנו פחדנו, אבל אף אחד לא דיבר על זה ולא הראה את זה. יש משימה וצריך לבצע אותה. בשעות האחרונות לפני היציאה למבצע, ישבנו על הפרטים הקטנים. התחלקנו לזוגות, ולא אמרנו כלום. כיוון שכבר הכרנו טוב, היינו קרובים, כך שלא היה צריך לדבר הרבה.
“כשיצאנו מהתקיפה, צללנו לגובה נמוך במהירות של 600 קשר. אני זוכר שאני טסתי מאוד נמוך, בגובה של 50 רגל, אבל אילן היה מתחתי. כשהגענו הביתה, נחתנו אחד ליד השני, ירדנו מהמטוסים והתחבקנו במשך דקה. כל מה שרציתי היה רק לגעת במישהו, לדעת שאני קיים. זה היה ממש חיבוק מיוחד. חצי השנה שהיינו ביחד בתור ‘זוג’ הייתה משהו שנשאר איתנו לתמיד.”
תקיפת הכור בעיראק לא הייתה המבצע החשוב היחיד שבו השתתף. במהלך שנות שירותו הרבות, הוא נטל חלק במשימות ומבצעים רגישים, שרבים מהם חסויים עד היום.
באפריל 1983, בגיל 29, השתחרר אילן מצה”ל והשלים תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה ומחשבים באוניברסיטת תל-אביב. לאחר סיום לימודיו, הוא הצטרף לצוות פיתוח מטוס הלביא.
ב-1988, לאחר שהופסק הפרויקט הוא שב לחיל האוויר כסגן מפקד טייסת הפאנטומים “העטלף,” יחידה המבצעת טיסות צילום מגובה רב.
“ביחידה הזו, עשר שנים לפני שחלם להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון, לבש אילן לראשונה את תלבושת האסטרונאוט הכתומה,” מספר סא”ל אדיר חרובי, חברו לטייסת של אילן, בראיון שנתן לנו. “בגלל הגובה הרב שבו טסים מטוסי היחידה, המגיע ללמעלה מ-50 אלף רגל, חייבים הטייסים ללבוש חליפות לחץ, כדי לאפשר לגוף לתפקד. למעשה, מדובר בחליפה תקנית שלובשים האסטרונאוטים של נאס”א, כולל הכסיות, המשקפיים המיוחדות והקסדה המסתובבת. גם את חוויית המפגש הראשון עם ‘מיני חלל’ הוא חווה דרך הטיסות הגבוהות בטייסת. בטיסות כאלה, יש כמה תופעות מעניינות. ראשית, בגובה של מעל 65 אלף רגל, כאשר הראות טובה, אפשר ממש לראות את הצורה הכיפתית של כדור הארץ מן האוויר. שנית, בגלל הדלילות הרבה של האוויר בגבהים הללו, הראות משתנה. כשמביטים למטה רואים אדמה ברורה ויפה ושמים גדולים. כשמביטים הצידה ולמעלה, הצבע הכחול הולך לאיבוד ורואים שחור, למרות שבחוץ אור יום. יצאתי עם אילן לכמה גיחות כאלה, שמזכירות את החוויה של התבוננות בכדור הארץ מן החלל. זה היה מראה יפהפה. מי יודע, אולי שם למעלה גמלה ההחלטה בליבו להגביה עוף עוד יותר.”
כעבור שנתיים, הוא קיבל את הפיקוד על טייסת F-16. ב-1994 מונה אל”מ אילן רמון לראש מחלקת אמצעי לחימה במטה חיל האוויר, תפקיד אותו מילא עד שנבחר להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון.
עוד בנושא באתר הידען:
