כיצד בכלל עלה הרעיון לשגר אסטרונאוט ישראלי לחלל במעבורת אמריקנית. הפרק מבוסס על ראיונות עם הנשיא דהיום שמעון פרס, מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן אליהו, ומנהל סוכנות החלל לשעבר אבי הר – אבן.
מתוך הספר “ההתרסקות – הקולומביה סיפורה של משימה 107-STS” מאת אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן:
ב-11 בדצמבר 1995, בעת ביקורו של ראש הממשלה שמעון פרס בוושינגטון, ישבו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ופרס בחדר הסגלגל בבית הלבן ושוחחו. אחרי שסיימו לדון בעניינים החשובים שעל סדר היום, גלשה השיחה לענייני חולין. האווירה בחדר הייתה נעימה. תוך כדי גלגול דברים, הם הגיעו לנושא החלל. “למה שלא תצרפו לתוכנית החלל האמריקאית גם אסטרונאוט ישראלי?” זרק לפתע פרס.
“באמת למה לא?” השיב הנשיא קלינטון.
בתוכנית החלל האמריקאית השתתפו מזה שנים אסטרונאוטים אורחים ממדינות שונות בעולם. עד שנת 1998 אף טייס ישראלי לא נטל בה חלק. הסיבה הייתה פשוטה עד כדי גיחוך. אף אחד בארץ לא חשב על זה!
“מאז ומתמיד האמנתי שהעתיד הוא בשיתוף פעולה מדעי,” אומר ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס בראיון שנתן לנו לאחר האסון. “למדע ולטכנולוגיה אין גבולות, והם מקור השפע האנושי החדש. מידע פירושו כוח ויכולת להתמודד עם הזרימה והשינויים שצופנים החיים ועם אתגרי העתיד. איסוף המידע משתנה עם השנים. פעם, אפשר היה לאסוף אינפורמציה רק בעזרת העיניים, האוזניים וחוש הריח. האינפורמציה הזו הייתה מוגבלת. אחר כך המציאו את המשקפיים, שבלעדיהם היו הרבה אנשים מוגבלים בראייה. עם הזמן, ראה האדם מעט יותר רחוק ויותר ברור. הוא המציא את המיקרוסקופ והצליח לראות בעזרתו למטה. אחר כך המציא את הטלסקופ וחקר בעזרתו את מה שלמעלה. אבל גם המטה וגם המעלה היו מוגבלים מאוד. גם היום, עדיין המידע שלנו פגום וחלקי, וכל הזמן אנו מנסים לרדת לתחתית הנושא או לגובהי הבריאה. השאיפה להגיע לחלל היא פשוט רצון להכיר טוב יותר את מה שנעלם מעינינו, מהטלסקופ ומהמיקרוסקופ. ובמקום להצמיד את העיניים לטלסקופ, אולי כדאי שהאדם עצמו יהפוך לטלסקופ, ואז הוא יראה לגבהים עצומים. כבר בשנת 74′ סברתי שישראל צריכה לרכוש או לפתח לוויין נוסח האופק (שפותח בסופו של דבר בישראל למעלה מעשור אחר כך). לפני אחת הנסיעות של יצחק רבין ז”ל לארצות הברית, הצעתי לו לרכוש שם לוויין. לצערי, הוא לא הסכים לכך, וזה היה אחד הגורמים לוויכוח בינינו. באותה שיחה עם קלינטון, חשבתי שזו הזדמנות לתת גם לישראל יכולת לראות דברים מגובה שלא הכרנו. ליכולת כזו יש חשיבות מדעית ומודיעינית כאחת. ברור שאילו היינו מציעים תוכנית מודיעינית, האמריקאים לא היו מקבלים אותה, אבל כאשר היכולת קיימת, אפשר להשתמש בה לשתי התכליות.”
בעקבות השיחה, יצאו קלינטון ופרס בהכרזה משותפת. במסיבת העיתונאים לסיכום ביקורו של פרס, הודיע הנשיא שארצות הברית מתכוונת לסייע לישראל בנושא חקר משאבי מים והגנת הסביבה במזרח התיכון, ולשם כך היא תאמן אסטרונאוט ישראלי שיוכל להשתתף בניסויים מבוססי חלל בנושא, ותצרף אותו למעבורת חלל.
ההסכמה המשותפת הולידה פגישה בין אבי הר-אבן, ראש סוכנות החלל הישראלית, לראש נאס”א דאז, דניאל גולדין. השניים דנו בנושא והחליטו שבמידה שיימצא ניסוי שיתרום לנושא חקר משאבי המים וסביבת כדור הארץ, ושיהיה מקובל הן על נאס”א והן על ישראל, תהיה סוכנות החלל האמריקאית מוכנה להטיס ניסוי כזה, ולאמן אסטרונאוט ישראלי שיפעיל את הניסוי. באוקטובר 96′ הם חתמו על הסכם לשיתוף פעולה בין הסוכנויות, שבו נכתב: “במסגרת ההסכם תאמן ארצות הברית אסטרונאוטים ישראלים להשתתפות בניסויים אלה. כחלק מן המאמץ, תמנה ישראל מועמד לאסטרונאוט שיאומן כמומחה מטען, כדי לנהל מחקר מדעי של סוכנות החלל הישראלית באישור נאס”א.”
“הדגש בהסכם בין נאס”א לסוכנות החלל הישראלית היה דווקא יותר על הניסוי ופחות על האסטרונאוט,” סיפר אילן רמון בראיון שנתן לנו ביוני 2002. “הרעיון היה ליצור שיתוף פעולה בחלל בין תוכנית החלל האמריקאית ותוכנית החלל הישראלית. משמעות ההסכם הייתה שנאס”א מכירה בכך שלישראל יש הרבה מאוד מה להציע, וששיתוף הפעולה בין המדענים של שתי הסוכנויות לא יהיה חד-פעמי. אני מאמין שיהיו ניסויים ישראלים רבים שיטוסו בחלל, ומקווה שזוהי התחלה של שיתוף פעולה פורה.
אולם למרות ההסכם, התנהל שיתוף הפעולה בעצלתיים. הסיבה העיקרית לכך הייתה שלסוכנות החלל הישראלית לא היה כסף נדרש למימון הפרויקט. באותה שנה מונה האלוף (מיל.) איתן בן אליהו לתפקיד מפקד חיל האוויר. “עוד כשהייתי על סף כניסה לתפקיד, הייתה מגובשת במוחי תוכנית להכניס את חיל האוויר לתחום החלל” הוא מספר בראיון שנתן לנו,
“יכולתי ממש לראות לנגד עיני כיצד ניתן לקדם את התחום. תכננתי לכנס תחת המטרייה של חיל האוויר את כל הפעילויות בתחום החלל שהיו מפוזרות בין החילות בצה”ל, ליצור שינוי מבני בחייל, לפתח ענף מיוחד שיעסוק בנושא ולקבוע נוהלי עבודה. כששמעתי בדרך מקרה על השיחה בין קלינטון לפרס, החלטתי ליטול יוזמה. פניתי לאמנון ליפקין-שחק, הרמטכ”ל דאז, והעליתי בפניו את הרעיון באופן רשמי. הצעתי לו שאפנה ישירות לנאס”א. שחק אישר את היוזמה, ואני החלטתי ליישם אותה מייד. בביקורי הראשון בוושינגטון, נסעתי להיפגש עם דן גולדין, שהיה אז ראש נאס”א. ראיתי לפני בחור יהודי נחמד עם חליפה ונעלי בוקרים, שהצית את דמיוני במחשבות על חיפוש חייזרים ועל מטוסי נוסעים שבעוד 20 שנה יטוסו דרך החלל תוך חצי שעה מקצה העולם לקצהו. כך, נפגש הרצון שלי להכניס את התחום לחיל האוויר עם ההזדמנות, וההחלטה להכשיר טייס ישראלי למשימה, נפלה.”
לדברי בן אליהו, לצורך להכשרת טייס ישראלי לתפקיד אסטרונאוט שישתתף בתוכנית החלל האמריקאית היו לא מעט סיבות חשובות. “הסיבה הראשונה והחשובה ביותר הייתה שהתנאים החדשים שנוצרו במזרח התיכון במהלך 15 השנים האחרונות, יצרו צורך חיוני ודחוף לבצע כמה שינויים בדוקטרינת הביטחון של מדינת ישראל. מאז הקמת המדינה, נשקפה לה סכנה ממדינות שכנות. לסכסוך המתמשך עם מדינות ערב, שהתפרץ מדי פעם התפרצות אלימה, היה אופי מאוד צפוי. אחת לעשר שנים בערך, התרחשה התפרצות כזו. לסכסוך היה אז אופי של מפגש בין צבאות לאורך הגבולות המוכרים, ובעיקר בשתי זירות, רמת הגולן וסיני. על סמך התסריט הצפוי הזה נבנתה כל תפיסת הלחימה של ישראל – כוחות שריון, כוחות אוויר לסיוע והרתעה ולהבטחת השמים של ישראל, מערך התראה מודיעינית שהיה ‘תפור’ למרחק ולסוג הידיעות שהיה צורך לאסוף כדי להתריע מפני תסריטים של פרישה או התקדמות כוחות, וכדומה. עד שנת 82′ הפגינו התסריטים הללו הצלחה ביעילות רבה שהביאה לתוצאות טובות מאוד וגם הניבה הסכמי שלום עם מצרים וירדן. אלא שבמשך הזמן, הסכסוך, שלא הסתיים, קיבל אופי שונה. במקום איום מפני התנגשות בין שני צבאות, נוצרו שני איומים חדשים. האחד היה טרור בהיקף רחב מאוד ובאינטנסיביות גדולה, שקיבל ממדים של טרור אסטרטגי, טרור בעל השפעה על התפתחויות מדיניות ולא רק על אירועים שוליים בצד הקונפליקט. האיום השני היה כניסה של טילים בליסטיים ונשק בלתי קונבנציונלי למזרח התיכון, שהפך לתשובה של מדינות ערב לנחיתות שלהן בזירת הלחימה עד שנות השמונים. הנשק הלא קונבציונלי והטילים הבליסטיים איימו ישירות על העורף הישראלי והרחיבו לטווחים עצומים, שמגיעים אפילו עד 2000-2500 קילומטר. הזירות שקודם הצטמצמו לגולן ולסיני, התרחבו למאות ואולי אף לאלפי קילומטרים. כיום, אם במערב עיראק, במערב איראן, באיזורים המרוחקים של סוריה או בלוב נערכים לשיגור טילים על ישראל, אותם יעדים הופכים מייד לזירה רלוונטית. חייבים לדעת מה קורה שם ולהיות מסוגלים לפעול שם. ומתברר, שבטווחים האלה, אין דרך לצפות, לעקוב ולהאזין, ובמקרה החמור ביותר, גם לפעול שם, אלא בתיווך פלטפורמה שנמצאת בחלל. באופן ציורי אפשר לומר שאם בעבר אפשר היה להסתפק בחרמון בתור ‘העיניים של המדינה’, הרי כיום, כדי שיהיו למדינת ישראל עיניים, אוזניים ומערכת שליטה ובקרה על הזירות המעניינות אותה, צריך להימצא בחלל.”
הסיבה השנייה אינה קשורה ישירות לביטחון, אבל קריטית לא פחות לקיום המדינה.
“דוד בן גוריון אמר שאת המענה לנחיתות של ישראל בכמות, אנחנו צריכים לתת על ידי עליונות באיכות, הן בכלים והן בכוח אדם,” הוא מצטט. “את העיקרון הזה חרטה מדינת ישראל על דגלה, ואף הצטיינה בכך עד כה. לצורך שמירה על העיקרון הזה יש צורך להציב בפני החברה הישראלית, בפני הקהילה האקדמית, המחקרית, המדעית והתעשייתית, בכל פעם מחדש מטרות ויעדים אליהם היא תחתור. כך, נשמור על העליונות הטכנולוגית, המדעית והאיכותית שלנו. למרבה הצער, הלהיטות והעדיפות שאיפיינה את הנוער ללמוד את נושא התעופה, שכחה בשנים האחרונות בגלל העובדה שנוצרו אפיקים אלטרנטיביים, כגון מחשבים ותקשורת. כתוצאה מכך, נוצר צורך לתת תנופה ללהיטות הזו ולהפיח בה רוח חדשה. הצורך איננו רק ביטחוני, אלא גם כלכלי ומדעי.”
סיבה נוספת לצורך בהכשרת אסטרונאוט, היא לדבריו העובדה שמשימה ייחודית וממוקדת כגון זו עשויה למגנט אליה את הציבור הישראלי וליצור אווירה של אחדות ושיתוף פעולה.
“הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא תוכנית החלל האמריקנית, ובמיוחד תוכנית אפולו, שגם סימלה את המאבק על כיבוש החלל וגם הייתה בסופו של דבר אחד הגורמים שהכריעו את המלחמה הקרה. בנוסף, היא הרימה תרומה עצומה להתפתחות המדעית והטכנולוגית של האנושות, וכל זאת רק בשל העובדה שהיא הוגדרה כמשימה נקודתית שמיקדה סביבה את כל האומה האמריקנית. משימה ממוקדת כזו מאפשרת גם לגייס אנשים שיקדישו לה את מיטב מאמציהם, ולעתים אפילו את חייהם.”
פנייתו של בן אליהו לשחק סיפקה לסוכנות החלל הישראלית מקור מימון ממלכתי לפרויקט שיגור האסטרונאוט. “לסל”ה לא היה הכסף הנחוץ למימון הפרויקט ולהחזקת האסטרונאוט ומשפחתו בארצות הברית במשך תקופה ממושכת שמשכה לא ברור, וגם לא מנגנונים למיון בהתאם לקריטריונים של נאס”א,” מסביר הר-אבן. “מכיוון שלחיל האוויר היה מאגר גדול מאוד של אנשים שענו לקריטריונים כאלה, הסכמתי להמלצת מפקד חיל האוויר, שהאסטרונאוט יהיה איש חיל האוויר. את אילן רמון הכרתי כשהגיע אלי לאחר שאיתן בן אליהו המליץ עליו כמועמד הנבחר. הייתה לי שיחה ארוכה איתו, ובהמשך גם עם יצחק מאיו, והתרשמתי ששניהם מתאימים. מאותו רגע ועד למועד ההמראה, שמרתי על קשר הדוק עם אילן, שנמשך, באמצעות הדואר האלקטרוני, גם בזמן הטיסה. קשרי הידידות שנרקמו בינינו היו הרבה מעבר לקשרים רשמיים.”
ביום האחרון למשימה, כתב אילן רמון מכתב באנגלית בדואר האלקטרוני לפרס, ובו הודה לו על ההזדמנות שניתנה לו בזכות ההסכם עליו חתם פרס עם קלינטון, ועל החזון שאיפשר ביצוע רעיון שלא נחשב אפשרי קודם לכן.
למרות הסוף הטרגי, אומר פרס, הפרויקט תרם רבות למדע הישראלי. “המשימה שבה השתתף אילן תרמה קודם כל לתדמית של ישראל. ההשתתפות של אסטרונאוט ישראלי בטיסה לחלל היא תקדים שקודם היה קשה לפרוץ אותו. שנית, הניסוי שהוא השתתף בו, ניסוי האבק, חשוב מאוד למחקר, והעלה אינפורמציות חשובות. מעבר לכך, לפרויקט הייתה עוד תוצאה, גם אם לא מכוונת. לא רק רמון גילה את החלל. החלל גם גילה את רמון, את אישיותו המיוחדת. אלמלא המשימה הזו, לא היינו יודעים שיש לנו איש כזה. איש כה נהדר בתכונותיו וכל כך מלא כשרונות. מעבר לניסוי החשוב שהוא ביצע, אילן גם איחד את העם ונתן לו תחושה של פיסגה, של גבורה ושאיפות. גם אם לא זו הייתה המטרה של שליחת אסטרונאוט ישראלי, זו הייתה התוצאה.”
3 תגובות
אם הרעיון היה כל כך מוצלח, למה אין אסטרונאוטים ישראלים נוספים ?
התשובה טמונה כנראה בהבנה כי לשם עריכת ניסוי בחלל אין צורך לממן במשך שנים הכשרה של אסטרונאוטים ישראלים בארצות הברית.
(משכורות, אחזקת משפחה, פנסיה, הוצאות ועוד)
גם רכישת ידע וטכנולוגיה של טילים בליסטיים אין להם ולא כלום עם הכשרת אסטרונאוטים.
הלוקסוס של הוצאות בלתי נחוצות שמורה למעצמות עשירות בלבד ומדינת ישראל אינה כזו.
הכרה בעובדה זו אינה פוגעת בזכרו של אילן רמון אולם מטילה ספק ביכולת קבלת החלטות נכונות על ידי אלו שקבלו את ההחלטות ואלו שלא מחו.
אילן רמון היה אדם מדהים ואין ספק שהוא מילא את המשימה שלו בצורה מושלמת. הוא איחד את כולנו ונתן מימד עמוק וחדש לזהות היהודית – באמצעות החפצים הסמליים שהוא לקח עימו לחלל: סמל חיל האוויר, גביע הקידוש של אביו, מזוזה, ציור של הילד פיטר גינץ ממחנה הריכוז טריזנשטדט שצייר איך נראה כדור הארץ מהירח – ובמיוחד – ספר תורה זעיר – שהיה שייך לפרופ’ יהויכין יוסף – שעמד בראש צוות הניסוי מטעם אוניברסיטת תל-אביב. פרופ’ יוסף קיבל ספר זה כמתנת בר מצווה – אותה קיבל מידי הרב שמעון דסברג – במחנה הריכוז ברגן-בלזן. הרב דסברג לימד את יוסף לקרוא את הפרשה שלו בספר תורה זה – ואף ארגן טקס שלם – תוך שיתופם של כל אנשי הצריף. כאשר הרב דסברג החליט להיפרד מהחפץ היקר לו ביותר – ספר תורה זעיר זה – הוא ביקש מיוסף: “שמור עליו, והבטח לי שתספר את הסיפור”. לימים, ראה אילן רמון את ספר התורה בתוך ארון קודש זעיר בביתו של פרופ’ יוסף וביקש ממנו לספר לו את הסיפור. כבן לניצולי שואה, רמון התרגש מסיפור הבר מצווה במחנה הריכוז, וביקש רשות לקחת עימו לחלל את ספר התורה – והבטיח לספר את הסיפור “לכל העולם”. ארון הקודש – שלא נלקח לחלל – שרד, ומוצג במוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית בירושלים.
ונקודה קטנה לסיום, באחד העיתונים שהתפרסמו בסמוך לאסון המעבורת קולומביה, פורסמה ידיעה תחת הכותרת “רעיון של ילד” – ובה סופר כי הרעיון לשגר אסטרונאוט ישראל לחלל נרקם במוחו של בן של דיפלומט ישראלי שהיה בשליחות בארצות הברית. לאחר ביקור במוזיאון החלל, שאל הבן את אביו – מדוע אין אסטרונאוט ישראלי – והאב החליט להעביר את הרעיון המבריק הלאה – ומכאן תגלגלו הדברים לשיחה בין שמעון פרס ונשיא ארצות הברית – אבל בכל זאת – חשוב גם לציין את הילד!!!