ידענים: ההסטוריה של הביולוגיה

מאת 4 במרץ 2008 4 תגובות

גם גילויים כמו זה של פסטר לא מספיקים לשכנע את הקהיליה המדעית, צריך לשם כך גם אדם בעל כריזמה ונחישות

איגנץ זמלווייס.

איגנץ זמלווייס.

מלחמתו של פסטר בדוגמת ההיווצרות הספונטנית, כפי שתוארה בסדרה הקודמת, מוכיחה לנו כי לעיתים קרובות אין די בהוכחות חזקות להבאת מהפכה מדעית. על-מנת להביא לשינוי של ממש בהלך-הרוח המדעי, יש צורך במנהיג כריזמטי ונחוש, אשר יוביל את המאבק. מנהיג זה צריך לשכנע את רוב קהילת המדענים בנכונות טענותיו – משימה שאינה קלה כלל, מכיוון שהמדע משתדל תמיד לקבע את התיאוריות הקיימות ודורש הוכחות חזקות במיוחד לכל טענה המתיימרת לערער את אושיות הידע המדעי הנוכחי. גם כאשר הוכחות כאלה מגיעות, הממסד המדעי מחוייב להגיב אליהן בחשדנות יתירה. מכיוון שמדענים הם, בין היתר, גם בני-אדם, מובן שאלו שכבר קנו להם עמדה של ידע בנושא יסרבו לבטל אותו בקלות. על-מנת לשבור את חומות הספקנות ולשכנע גם את המדענים אשר נחושים שלא לקבל את ההוכחות המוצגות בפניהם, יש צורך באדם דוגמת פסטר – מרצה כריזמטי ומקובל, המסוגל לסחוף אחריו את שומעיו גם בניגוד לרצונם.

איגנץ פיליפס זמלווייס היה דומה לפסטר בנחישותו, בעיקשותו ובנחרצותו, אך הגורם המרכזי בהצלחתו של פסטר – הכריזמה האישית שלו – היה חסר אצל הרופא ההונגרי. זמלווייס הבין כיצד קדחת הלידה הקטלנית מתפשטת בבתי-חולים, אך הקהילה המדעית בזמנו סירבה להטות לו אוזן, על אף ההוכחות המרשימות שהביא. כשלונו של זמלווייס בהטמעת התיאוריה שלו בקרב הקהיליה המדעית נב ע כמעט בלעדית מתוך אופיו האלים והלא-יציב. סיפורו הטרגי, עליו נעבור בפרק זה, מראה לנו כי לעולם אין די בידיעת האמת או בהוכחתה. על מנת לשכנע את הקהילה המדעית, יש גם לדעת כיצד להציג את האמת בפניה.

איגנץ זמלווייס

הקשר ההדוק בין זמלוויס לבין קדחת הלידה התחיל כאשר הרופא ההונגרי הצעיר התקבל לעבודה כעוזרו של מנהל מחלקת היולדות בבית החולים הכללי של העיר וינה, בשנת 1846. בית החולים היה חלק מהאוניברסיטה של וינה והיה בו שילוב של מכוני מחקר וחדרי חולים. למרות שבית החולים היה מהמוצלחים ביותר באירופה, שררו בו תנאים קשים של צפיפות וחוסר בהיגיינה. באותן השנים טרם הבינו את הקשר בין חיידקים ולכלוך, והריח ששרר בבתי-החולים היה הופך את קיבתם של המבקרים : ריח חריף ונוקב של רקבון, זוהמה וצרכים אנושיים. הרופאים לא היו שוטפים את ידיהם, ולעיתים קרובות היו מסיימים ניתוח לאחר המוות ועוברים מיד ליילד אשה צעירה. תחת תנאים אלו, אין פלא שבמחלקת היולדות של אותו בית-חולים היה אחוז תמותה של 11.4% מבין היולדות. הפלא האמיתי היה שבמחלקת היולדות השניה של אותו בית-חולים, בה אומנו מיילדות מקצועיות, היה אחוז תמותה קטן פי שלוש, של 2.7%. למרות שאפילו אחוזי תמותה אלו נשמעים לנו גבוהים במיוחד, בית החולים של וינה היה פלא רפואי של ממש, שכן בתי-חולים אחרים ברחבי אירופה דיווחו על אחוזי תמותה של 20-25% באותה תקופה.

זמלווייס היה אדם בעל לב רך ורגיש, וזכרונותיו על יסוריהן של היולדות ליוו אותו לאורך כל חייו. הוא היה עד למגיפות של קדחת הלידה בהן מתו כל הנשים במחלקה. הוא ראה נשים המעדיפות ללדת את ילדיהן ברחוב מאשר בבית-החולים. הוא צפה בהן כאשר נגררו בכוח לתוך בית-החולים, ילדו את ילדיהן בעל כורחן ומתו מקדחת הלידה. כאשר אנו למדים על אופיו של האיש, ברור לנו כי הוא התייסר על כל מוות שאירע תחת השגחתו. זמלווייס לא היה יכול לעזוב את הבעיה או לפטור אותה בתירוצים אגביים, כשאר הרופאים בסגל. הוא היה חייב להבין מדוע מתות נשים כה רבות במחלקתו, בעוד שבמחלקה בצידו השני של בית-החולים אחוז התמותה קטן פי שלוש.

אוליבר וונדל הולמס.

אוליבר וונדל הולמס.

באותה התקופה לא היה הסבר טוב לקדחת הלידה, או לדרך בה היא מתפרצת או מועברת מאדם לאדם. הרופאים האמינו כי ההתפרצויות מתרחשות כתוצאה מצפיפות החולים, מאיוורור לקוי, מבעיות בהנקה, משינויים במזג האוויר, או כל אחת מעשרות סיבות אקראיות אחרות. הסיבה האמיתית, התגלתה מבלי-משים כבר ב- 1843, כאשר רופא אמריקאי בשם אוליבר וונדל הולמס טען כי קדחת הלידה יכולה לעבור לנשים דרך ידיהם של המיילדים והמיילדות. הולמס הכריז כי על הרופאים חובה לשטוף את ידיהם בין מטופל למטופל, וזכה באיבתו של הממסד המדעי כולו. רופא הנשים המפורסם, צ'רלס מייגס, הצהיר בתגובה כי, "רופאים הם ג'נטלמנים, וידי הג'נטלמנים נקיות." [A]. עמדתו של מייגס שיקפה את עמדתה של קהילת הרופאים, שסירבה לקבל את טענותיו של הולמס. כך או כך, מכיוון שהמחקרים הללו פורסמו באנגלית בלבד, זמלווייס לא היה מסוגל לקרוא אותם, והיה חייב לפענח בעצמו את התעלומה.

המחלה המשיכה להטריד את איגנץ זמלווייס ימים כלילות. כאשר ניסה להתחקות אחר מקורה, הוא נתקל בהתנגדותו הנחרצת של מנהל המחלקה, פרופסור יוהן קליין, שתלה את עיקר הבעיה באוורור הלקוי של בית-החולים, וטען כי כאשר תתוקן מערכת האיוורור ירדו אחוזי התמותה פלאים.

למרות ההתנגדות מגבוה, זמלווייס המשיך בחקירותיו הפרטיות. הוא שלל את ההסבר של קליין, מכיוון שגם במחלקת היולדות המקבילה היה איוורור לקוי אך רמת התמותה שם היתה נמוכה בהרבה. גם הסיבות האפשריות האחרות שהיו מקובלות כהסברים – צפיפות החולים ובעיות בהנקה – לא נראו מתאימות בעיניו. הרי גם המחלקה השניה סבלה מאותן בעיות. מהו הגורם השונה כל-כך בין שתי המחלקות, שגורם לקדחת הלידה להיות נפוצה פי שלושה ויותר במחלקה הראשונה, וכמעט ולא-קיימת במחלקה השניה?

לאחר בדיקת כל הגורמים שיכל להעלות בדעתו, הגיע זמלווייס למסקנה נחרצת : הגורם היחיד השונה בין שתי המחלקות הוא הנפשות הפועלות. במחלקה הראשונה, בעלת אחוז התמותה הגבוה, ילדו סטודנטים לרפואה את הנשים. במחלקה השניה אומנו מיילדות מקצועיות, והן שיילדו את הנשים ההרות. אך תובנה זו רק הוסיפה למבוכתו של זמלווייס. הסטודנטים לרפואה היו מקצועיים יותר מהמיילדות, והיו מסוגלים גם לטפל ביותר סיבוכים אפשריים בזמן הלידה. לפי כל הציפיות, פחות נשים היו אמורות למות במחלקה הראשונה. כפי שכותב זמלווייס עצמו :

"המטופלות במחלקה השניה היו בריאות יותר, למרות שהעובדים במקום לא היו מיומנים יותר או קפדנים יותר בביצוע חובותיהם. הזלזול שהופגן מצד העובדים כלפי צוות המחלקה הראשונה אימלל אותי עד כדי כך שהחיים נראו חסרי טעם. תהיתי על כל דבר ודבר. דבר לא היה מובן. דבר לא היה ברור. רק מספר המיתות הגדול היה מציאותי מעל לכל ספק." [B]

ב- 1847 אירע המקרה שגרם לזמלווייס לגבש את דעתו סופית אודות קדחת הלידה. ידידו, הפרופסור ג'ייקוב קולצ'קה, ביצע נתיחה לאחר המוות ביחד עם מספר סטודנטים. במהלך הנתיחה נדקרה אצבעו של קולצ'קה מסכין הניתוחים בה השתמש. למרות שהפצע היה קטן והדימום היה שולי, נפל קולצ'קה לאחר זמן קצר למשכב עקב דלקת חריפה של דרכי הלימפה, של העורקים בחלק הגוף העליון, של קרומי הריאות ובית החזה, של השק המקיף את הלב ושל הקרומים העוטפים את המוח. זמלווייס מתאר כי ברגע ששמע כיצד מת חברו, הוא הבין כי סימני הדלקת המפושטת בכל הגוף זהים לאלו המופיעים בנשים שמתו מקדחת הלידה.

זמלווייס פיתח את הרעיון הלאה, והחליט כי בתוך הגופות המנותחות קיימים 'חלקיקי רקבון' אשר יכולים להיצמד לכלי הניתוח ולאצבעותיהם של המנתחים. כאשר חלקיקי הרקבון האלו מועברים לתוך גופה של אשה יולדת, הם גורמים לדלקות ולקדחת הלידה. זמלווייס סבר כי הוכחה נוספת לרעיון זה ניתן למצוא בקשר בין מידת הפתיחה של הנרתיק לבין הסיכוי לחלות בקדחת הלידה. ככל שהנרתיק נפתח יותר, כך יש יותר סיכוי שחלקיקי הרקבון יצליחו לחדור לתוך גוף היולדת. תיאוריה פשוטה זו הסבירה גם את ההבדל בתמותה בין שתי המחלקות. במחלקה הראשונה אומנו הסטודנטים לרפואה, והם נהגו לבצע ניתוחים על גויות בבקרים. הניתוחים נעשו בידיים חשופות, וכאשר היו הסטודנטים מסיימים את הניתוחים, הם לא שטפו את ידיהם. כפי שכבר ציינו, מנהג שטיפת הידיים לא היה נפוץ באותה תקופה בקרב הרופאים, והסטודנטים התהלכו במסדרונות בתי-החולים כשידיהם מדיפות ריח חריף של רקבון ומוות. כאשר הסטודנטים היו מיילדים את הנשים ההרות, חלקיקי הרקבון היו עוברים מכפות ידיהם אל תוך הנרתיק, ומשם אל הרחם. מכיוון שבמחלקה השניה אומנו רק מיילדות, הן לא היו צריכות לערוך ניתוחים בגופות, ולכן לא היו חלקיקי רקבון על כפות ידיהן.

לעג הגורל הוא, שאם היה זמלווייס חושף את אותה התגלית שלושים שנה מאוחר יותר, הרי שהעולם כולו היה מעלה אותו על נס. עשרים שנה בלבד לאחר תגליתו של זמלווייס, הוכיח פסטר סופית כי חיידקים אינם נוצרים יש-מאין, אלא מועברים מאדם לאדם. ברור ששני הרעיונות קשורים זה בזה, וכל שהיה דרוש הוא מיקרוסקופאי טוב כדי לאתר את 'חלקיקי הרקבון' שאינם אלא חיידקים. אך תקופה זו טרם הגיעה, וזמלווייס היה צריך לפלס את דרכו בקהילה הרפואית ולמצוא דרך לשכנע את עמיתיו הרופאים בתיאוריה שלו. בתחום זה, אויבו הגדול ביותר של זמלווייס היה הוא עצמו. לבד ממספר זעום של חברים, הוא היה זאב בודד. מזגו החם, שהגיע כמעט לפסיכוטיות במקרים קיצוניים, הרחיק מעליו את חברתם של רוב האנשים. אנשי מדע, כמו גם רוב אנשי בית-החולים, לא התקרבו מרצונם אל איגנץ זמלווייס. ואולי הגרוע מכל – זמלווייס היה ליברל קיצוני, ונטל חלק בהפגנות ובפעולות אחרות כנגד הממשל. על עמדותיו אלו הוא פוטר לאחר מכן מעבודתו. קל להבין, לפיכך, מדוע לא רצה איש להתקרב לרופא המטורף, ומדוע, כאשר הציג את רעיונותיו בפני מנהל המחלקה, השליך אותו זה מחדרו מבלי לחשוב פעמיים.

קשה לשער את יסורי נפשו הרגישה של זמלווייס באותם רגעים. הוא הבין מה קוטל את כל אותן נשים יולדות, אך בית-החולים סירב להאמין לדבריו. הפראנויה ורגשי הנחיתות שליוו אותו לאורך כל חייו כמעט קנו עליו אחיזה באותם רגעים, אך הוא ראה באופק נקודת אור יחידה שהותירה אותו שפוי. הוא ידע כי מנהל המחלקה – דוקטור קליין – עומד לצאת לחופשה של שנה תוך זמן קצר, וכי זמלווייס ימלא את מקומו בזמן זה. היה עליו רק להמתין לשעת הכושר.

ואכן, זמן קצר לאחר הפגישה הסוערת בין זמלווייס לקליין, יצא זה לחופשת שבתון. כמעט בניגוד לרצונו, הותיר קליין את המחלקה תחת אחריותו של זמלווייס. כאשר אנו מדמיינים את יציאתו של קליין מבית-החולים, אנו יכולים כמעט לשמוע את אנחת הרווחה שלו, כאשר הותיר מאחוריו את הרופא ההונגרי המטורף והמעיק. יש לשער כי קליין גם הצליב את אצבעותיו וקיווה כי המחלקה עדיין תעמוד על רגליה כאשר ישוב אליה, וכי זמלווייס לא יעשה שינויים קיצוניים מדי בהתנהלות המחלקה.

הוא קיווה לשווא.

בהמשך הפרק, שיפורסם מחר, נגלה מה היו השינויים שהעביר זמלווייס במחלקת היולדות – ותוצאותיהם הדרמטיות.

A : Wertz RM, Wertz DC. Lying-in: a history of childbirth in America. New York: New York Free Press, 1977.

B: The Etiology, Concept and Prophylaxis Of Childbed Fever (excerpts), Ignaz Semmelweis, Social Medicine, Volume 3, Number 1, January 2008

4 תגובות ל “על רפואה, מדע וקדחת הלידה – הטרגדיה של דוקטור איגנץ זמלווייס – חלק א'”

  1. מישו

    אינני מסכים איתך. אל להטיל את האשמה על אי קבלת תיאוריה בהתנהגות כזו או אחרת של מגלה התיאוריה, או בחוסר כריזמה. אלה שטויות. האשמה, כפי שאתה אינך אמיץ מספיק לומר, היא אשמת הקהילה המדעית.

  2. רועי צזנה

    אגט,

    איני חושב שקיימת סתירה אמיתית בין הקביעה שלי לקביעה שלך. אני מאמין שמאז מהפיכת הדפוס, המידע מתפשט במהירות כזו שאנשים בעלי כריזמה ורצון, יכולים לשנות נורמות חברתיות עוד בדורם.

    תודה על תגובתך.

    שבת שלום,

    רועי.

  3. אגט

    דרך מעניינת לספר את הסיפור של זמלווייס. ומה שעוד מעניין היא הקביעה שיש צורך ביותר מגילוי חשוב כדי שהוא יתקבל, צריך גם כריזמה. כסוציולוגית, אני סוברת שדווקא הנורמות החברתיות הן אלו שקובעות מה יתקבל בקרב הקהילה המדעית/רפואית ומה ידחה.

הוספת תגובה

  • (will not be published)