לכו להר עיבל – אומר מתנגדו של הרצוג, אדם זרטל

(“מוסף הארץ” 11/11/99)

אדם זרטל

שתיקת העולם המדעי לאחר חשיפת המזבח ליד שכם, מוכיחה
שהמימסד הארכיאולוגי מתקשה להתמודד עם ממצאים
הסותרים את התאוריה המקובלת. פרופ' אדם זרטל מציב
אתגר בפני אלה המכונים בפיו “מכחישי המקרא”. תגובה
למאמרו של פרופ' זאב הרצוג

ימי הדיון באמינות ההיסטורית של התנ”ך כימי המחקר עצמו.
חשיבותו העצומה של ספר-הספרים דחפה רבים לתהות על החומר
ההיסטורי המובא בו. משנות השמונים של המאה ה-19 ואילך החל
פירוקה של ספרות המקרא לגורמים בידי ולהאוזן וממשיכיו, פירוק
הנמשך עד ימינו.

חוקרים אלה גרסו שהתנ”ך הוא חיבור דתי-רוחני שנערך מאוחר, מאות
שנים לאחר התרחשותם של האירועים המתוארים; שנאסף מתוך ארבעה,
או חמישה, מקורות שונים; ושתפקידו בשירות האידיאולוגיה של דת
ישראל הופך אותו למקור היסטורי מפוקפק. לאלה נוספה הטענה שחלקו
הקדום של המקרא נעדר הוכחות אחרות – ממקורות זרים או
ארכיאולוגיים.

הדיון על ראשית ישראל ניטש, איפה, זה 130 שנה, אף שהראשונים
שעירערו על ה”אלוהיות” של כתיבת המקרא היו שפינוזה והובס במאה
ה-.17

חשיבותו של הוויכוח נבחנת בשלוש נקודות: הראשונה: בעצם בדיקת
אמינותו של התנ”ך – אמינות היסטורית הקשורה גם לרקע דתי;
השנייה: בבדיקת תולדותיו של העם הישראלי כאן; והשלישית: בבדיקת
טיעוניו של העם היהודי על ארצו ומורשתו.

הקיצוניים שב”מכחישי המקרא” מתבססים על העדר מקורות חיצוניים
ל”תקופת האופל” (תקופה הנעדרת מקורות היסטוריים של המעצמות
העתיקות על הלבנט, בין המאה ה-13 למאה ה-10 לפנה”ס), והעדר
עדויות מהתרבות החומרית. לחיזוק הטענה הזאת ניתן לומר כי אכן
בתקופה הנדונה מיעטו המעצמות הגדולות, ובעיקר מצרים, לעסוק
במזרח הקרוב. לעומת זאת, פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני
“הגדול”, מספר שפגש בכנען שבטים הקרויים “ישראל” וזאת בתקופה
המוערכת כסוף המאה ה-13 לפנה”ס. מאז ועד המאה ה-10 לפנה”ס
שותקים המקורות החיצוניים ואת מקומם ממלאת הארכיאולוגיה.
ובדיוק על התקופה הזו נשען טיעונם של “מכחישי המקרא”.

החומר המקראי כולל שתי עדויות עוקבות וחופפות על ראשית ישראל:
הכיבוש וההתנחלות. החומר על כיבוש צבאי מצוי בספר יהושע, ורוב
סיפורי ההתנחלות מצויים בספר שופטים. בשנות ה-20 וה-30 ציין
החוקר האמריקאי הגדול, ויליאם אולברייט, כי תוצאות מחקר השטח
שלו (שהיה בראשיתו באותה עת), תואמים את הכתוב במקרא על ראשית
ישראל. בכך יסד אולברייט את האסכולה הקרויה כיום
“פונדמנטליסטית”.

את אמינות סיפור הכיבוש הציע אולברייט לבדוק
בסדרת חפירות בתלים כנעניים, שיבדקו אם היה כיבוש אלים שלווה
בהרס וחורבן אותן ערים. המחקר ביריחו, העי, חצור, לכיש וערים
כנעניות אחרות לא העלה בסיס ארכיאולוגי לכיבוש: חלק מהערים
הללו לא נחרבו, אחרות לא התקיימו כלל והיו שנחרבו לפני התקופה
הנבדקת, או אחריה. הממצא לא העלה בסיס ארכיאולוגי שלם להוכחת
הכיבוש.

כשנתברר שחלק מן הערים אמנם חרבו בתקופה זו, עלתה המסקנה
שהכיבוש מורכב יותר, ומתפרס על תקופה ארוכה יותר מזו המתוארת
במקרא. אז פיתח החוקר הגרמני אלברכט אלט את מודל “הכניסה
השקטה”. לדבריו נכנסו שבטי ישראל ממזרח והתנחלו לאטם בלי כיבוש
צבאי מאורגן, ורק בתהליך הכתיבה והעריכה של המקרא “אורגנו”
הכיבושים המאוחרים למסע צבאי אחיד. עם זאת סבר אלט, כאולברייט,
שההתנחלות המקראית אכן היסטורית ביסודה. כדי לבדוק את המודלים
הללו נדרשה אפשרות רחבה למחקר ובדיקה בשטח הרלוונטי – השומרון
ויהודה. בהעדר מחקר שכזה לא התקשו חוקרים רבים להתעלם, לאחר
מכן, מהמודלים של אלט ואולברייט, ולהתבסס על התוצאות השליליות
של סיפור הכיבוש ולפתח את “הכחשת” המקרא.

הפירוש של מנדנהול

שנות ה-60 העלו שתי התפתחויות בדרמה של ראשית ישראל: ב-1962
פירסם ג'ורג' מנדנהול את מאמרו “הכיבוש העברי של פלסטינה”,
וב-,1967 בעקבות מלחמת ששת הימים, נתאפשר לראשונה מחקר
רחב-היקף בשטחי הגדה המערבית. מנדנהול, סוציולוג אמריקאי
מהקבוצה הליברלית באקדמיה (ואגב כך מתנגד חריף למלחמת וייטנאם)
הציג מודל חדש לראשית ישראל, שכונה “המודל הסוציולוגי”. הוא
טען שכל ההיסטוריה של ראשית ישראל – ימי האבות, יציאת מצרים,
הנדודים במדבר, הכניסה לכנען וההתנחלות – נעדרת בסיס עובדתי.

מנדנהול כינה את ראשית ישראל “מיתוס בריאה”, שנועד ליצור
היסטוריה לאומית באופן מלאכותי. בהתבססו על העדרן-לכאורה של
ההוכחות הארכיאולוגיות למקרא, הציב מנדנהול מודל חלופי. לדעתו
באו הישראלים מתוך האוכלוסייה הכנענית, שבתהליך של מלחמת
מעמדות נטשה את ערי-המדינה ועלתה אל האזור ההררי של הארץ.
האיכרים הכנענים התנחלו בהר ושם נפגשו עם קבוצה קטנה שבאה
מהמדבר עם מסורות על אל אחד.

לדברי מנדנהול התגבש העם הישראלי במשך מאות שנים מתוך האיכרים
הכנענים. דוד ושלמה שיכתבו את ההיסטוריה ויצרו “מיתוס בריאה”,
שהרקע שלו לא היה ריאלי. גם התיאוריה של מנדנהול התבססה על
העדר עדויות ארכיאולוגיות ועל פירוש סוציולוגי-מרקסיסטי למקור
המקראי.

מ-'67 הגיעו חוקרים ישראלים ליהודה ושומרון והחלו לגלות את
סימני ההתיישבות הישראלית במאות ה-12 וה-11 לפנה”ס. ב-,1972
בסיום מחקרם הראשוני, כתבו החוקרים רם גופנא ויוסף פורת כי
“בתקופה הישראלית חל בהרי שומרון תהליך התיישבותי חדש המזוהה
עם התנחלותם של שבטי אפרים ומנשה…”. 11 שנים לאחר מכן, בשנת
,1978 התחלנו, כמה חוקרים מאוניברסיטת חיפה, בסקר נחלת מנשה,
שכונה “סקר השומרון”, המשתרע על פני 3,000 קמ”ר בקירוב (קרוב
למחצית משטח יהודה ושומרון). מחקר זה נמשך ברציפות עד ימינו
ובמסגרתו התפרסמו שני כרכים המביאים את תוצאות העבודה. כרך
שלישי נמצא כעת בדפוס ובעתיד אמורים לצאת לאור שניים נוספים.

הסקר הארכיאולוגי הוא אמצעי ראשון-במעלה לבדיקתם של תהליכים
מרחביים. באמצעותו ממפים את היישובים הקדומים מכל התקופות
וקושרים אותם – אם המחקר נעשה כהלכה – לגורמים אקולוגיים
ונופיים: מים, קרקע, מסלע, דרכים ועוד. כך אפשר לבדוק תהליכי
התיישבות ותהליכים אחרים כמו חורבן, כיבושים, השפעות זרות.

כניסה אטית מערבה

לפני שאביא את תוצאות העבודה, מן ראוי להזכיר את סדר-האירועים
כפי שמתאר אותם המקרא. ובכן, ספר דברים, האחרון בחמשת חומשי
תורה, כולל חלקים חשובים הקשורים לכניסה לארץ. בספר זה מנחה
משה את ישראל לחצות את הירדן ולערוך מעין “טקס יסוד” בהר עיבל.
הטקס אמור להערך סביב מזבח מיוחד; ועל פי הכתוב, מצוין במפורש:
“היום הזה נהיית לעם ליהוה אלהיך” (דברים כ”ז, ט'). לאחר מכן
אמור להערך טקס הברכות והקללות על הרי עיבל וגריזים (דברים
כ”ז, כ”ח). עוד קודם לכן, בדברים י”א, כ”ט, ל, יש “מדריך”
המנחה את הישראלים כיצד להגיע להרי עיבל וגריזים.

ביהושע ח', ל'-ל”ה, מתוארים הקמת המזבח בעיבל וביצוע מצוות משה
בנוכחות כל העם. בטקס נכללו הקמת המזבח, הקרבת קורבנות, כתיבת
התורה על האבנים, חגיגות עממיות ועוד, בנוכחות “כל קהל ישראל
והנשים והטף והגר ההולך בקרבם” (יהושע ח', ל”ח).

בסוף יהושע, בפרק כ”ד, מתוארת אסיפת יסוד נוספת בשכם – “וישם
לו חוק ומשפט בשכם”.

מכאן יוצא שהחלקים הרלוונטיים לבדיקת המסורות של ראשית העם –
יחד עם אירועי הר סיני ועבר-הירדן – משתרעים ממערב לירדן, בין
יריחו לבית-שאן וסביב שכם. עד שלא נבדקו האזורים הללו בסקר
מדוקדק, קשה היה לדבר על מציאה או אי מציאה, של עדויות
ארכיאולוגיות לראשית העם.

והנה, בסקר שערכנו נמצאו כמאתיים יישובים עם קרמיקה של תחילת
תקופת הברזל הראשונה (המאות 12-13 לפנה”ס). רוב האתרים הקטנים
הללו לא נודעו קודם והאזור היה מעין “לוח חלק” מחקרי. היו אלה
אתרי חניה, מתחמים, או כפרים קטנים, עם ארכיטקטורה וקרמיקה
הומוגנית, שונה מזו של התרבות הכנענית המאוחרת. היישובים הללו
מתאימים בדיוק לאוכלוסייה נוודית-למחצה הנכנסת מעבר-הירדן,
ותרבותם החומרית זהה לזו שביישובים שהתגלו עוד קודם בגב-ההר של
יהודה ושומרון.

במחקר משווה של סירי-הבישול של התקופה, התגלה דירוג כרונולוגי
ביסוד יישובי ההתנחלות הללו ממזרח למערב – מבקעת הירדן עד
מישור החוף. היישובים הקדומים ביותר נמצאים בבקעת הירדן
והאוכלוסייה האמורה נכנסה לאטה מערבה, תוך שהיא מתיישבת
ומתנחלת. עדות זו מתאימה הן לתפיסה המקראית – חציית הירדן
והתקדמות מערבה – והן למודל הכללי של אלט, של “החדירה השקטה”.

אבל הערעור על המקרא גלש, עוד קודם לכן, גם לטיב העדות
הארכיאולוגית. בצדק גרסה קבוצת חוקרים שאין לזהות אוטומטית בין
אתוס לתרבות חומרית, דהיינו – אפשר שהכפרים שמצאנו ישתייכו,
תיאורטית, גם לחווים, או לפריזים, או לגירגשים. כל אלה עממי
כנען שהיו באותה תקופה בארץ על פי המקרא. טיעון זה חלק על
הבלעדיות של שבטי ישראל במה שנוגע לתרבות חומרית בת-התקופה.
בתים וכלי-חרס כשלעצמם אינם מעידים על זהות אתנית ולאומית,
טענו. כמה מחקרים הראו שזהות לאומית ודתית מתבטאת בטקסטים
ובפולחן. נוצר צורך דחוף בזיהוי אתר פולחני המופיע במקרא בקשר
לראשית העם, יחד עם התרבות החומרית המתאימה. אתר כזה הוא המזבח
בהר עיבל.

תגלית על הכתף המזרחית

במסגרת הסקר גילינו על הכתף המזרחית של הר עיבל אתר מוקף
בקיר-מתחם, ששטחו כ-14 דונם. מן החרסים במקום עלה שהאתר נוסד
בסוף המאה ה-13 והתקיים כחמישים שנה – כרונולוגיה המתאימה
לתפיסה ה'קלאסית' של חדירת ישראל לכנען. בשמונה עונות חפירה
(1989-1982( הוברר שבמקום היה מבנה גדול ומורכב, שבמרכזו
במת-אבן שעלו אליה בכבש. הבמה הוקפה בקיר סובב ולפניה היו שתי
חצרות מרוצפות. סביב המכלול הזה נמצאו כמאה מתקני אבן ובהם
מנחות – כדי חרס, תכשיטים וכו'. בתוך הבמה וסביבה נמצאו שכבות
אפר ובתוכן עצמות בעלי חיים שהועלו לקורבן, רובם של אלה היו
זכרים צעירים מן הצאן, הבקר והעזים, שהתאימו לדיני הקורבנות
בתורה.

המבנה בהר עיבל, מבנה רבדים מאבן עם כבש עלייה, מתאים בדיוק
למזבחות-העולה הישראליים המאוחרים יותר: המזבח המתואר ביחזקאל
(פרק מ”ג) ומזבחות הבית השני שבמשנה (מסכת מידות פרק ג'), אצל
יוסף בן-מתתיהו וב'מגילת המקדש' מים-המלח. הזהות הארכיטקטונית,
התקופה (ראשית ההתנחלות) והמקום (הר עיבל) זיהו את האתר
בסבירות גבוהה מאוד עם המזבח הנזכר בספרי דברים ויהושע. תרבותו
החומרית (שיטות הבנייה, כלי החרס ושאר ממצא קטן) היתה זהה
לאתרים הרבים שמצאנו בין הירדן להר שומרון ובכל ההר המרכזי.
מכאן אפשר להראות, לראשונה, כי האתרים מתקופת הברזל הראשונה
בהר המרכזי השתייכו כמעט בוודאות לשבטי ישראל.

המסקנות הנוספות מהחפירה בהר עיבל היו מרחיקות לכת, בקשר
לראשית ישראל ובקשר לאמינות חלקו הקדום של המקרא כאחד. אם עמד
מזבח עולה בהר עיבל ונערך בו “טקס יסוד” (עניין העולה ממיקומו
ומהנוף הנשקף ממנו – תיאטרון טבעי גדול) מאשש הדבר את המסורת
בדברים וביהושע. אם נצרף לאלה את הזהות בין קורבנות הבהמה
למצוות התורה ואת העדרן של צלמיות אלים (שלא כבמקדשים הסמוכים
של שכם הכנענית), מעיד הדבר על גיבוש לאומי ודתי של שבטי ישראל
בתקופה קדומה מאוד – ממש כמופיע בתורה.

יש לזכור את טענת “מכחישי המקרא” שלפיה המסורות הללו הן
מאוחרות מאוד ובסיסן מיתולוגי ולא ריאלי. המזבח בעיבל גם רומז
שדברים ויהושע הועלו על הכתב בתקופה קדומה ואולי, לדעתי, אפילו
בסמוך לאירועים. מכל אלה מסתבר שהדעות בדבר “מיתוס הבריאה” של
מנדנהול מתבטלות מאליהן, ונמצאה סוף סוף עדות ארכיאולוגית
לראשית ישראל בכלל ולאמינות המקרא כמקור היסטורי בפרט.

הארכיאולוגים מסרבים להתמודד

מובן שחלק ניכר מהשאלות הגדולות טרם נפתר: אין לנו עדויות על
יציאת מצרים, הנדודים במדבר סיני, ועוד; אך לעולם איננו דורשים
הוכחות מוחלטות לכל אחד מחלקיו של מקור היסטורי. לאחרונה מצא
פרופ' לארי הר (Herr( מאוניברסיטת טורונטו, החופר בתל עומיירי
הסמוכה לרבת-עמון, קרמיקה זהה להר עיבל ואף כתב על כך. זו עדות
ראשונה על נוכחות האוכלוסייה שלנו גם בעבר-הירדן המזרחי, באותה
תקופה, וחיזוק למסקנותינו בעבר המערבי של הירדן.

אפשר להניח, בסיכום, שאם הוכח אירוע מרכזי כמו זה של הר עיבל,
מן הדין שחלקים ניכרים של המקור המקראי מבוססים על אירועים
היסטוריים, שעברו עריכה.

מה קרה לצבר-העובדות החדש שהזכרתי? כמעט כלום. לאחר פרסום
התגלית בשנות ה-80 התקיימו ויכוחים מעטים, אך מאז הדו”ח המפורט
והמאמרים הרבים שפירסמתי אודות החפירה והסקר – ירדה שתיקה על
עולם המחקר. גם הסקר שפורסם, כאמור, כבר בשני כרכים, ותוצאותיו
ידועות לא עורר את השותקים.

ב-1991 אמר פרופ' לארי סטייגר מאוניברסיטת הרווארד: “אם עמד
מזבח עולה על הר עיבל ההשפעה על מחקרינו היא מהפכנית. על כולנו
(ארכיאולוגים מקראיים) לשוב לגן הילדים”. סבורני כי דבריו של
פרופ' סטייגר מצביעים על מהות הבעיה וסיבתה של ההתעלמות
המכוונת מן העובדות. אם הדברים שגילינו עומדים וקיימים, כי אז
יש צורך במהפיכה חשיבתית וקבלת עיקרו של המקרא כמקור היסטורי.
אם אינם עומדים – נא להתמודד, ואז דרושים נימוקים מדעיים
שכנגד. שני דברים קשים מאוד בעולם מדעי הנתון בצבת של מוסכמות.
כשבא מישהו לאחר כל אלה וטוען שאין למקרא בסיס היסטורי – אין
לי אלא לצטט את דברי חז”ל: “הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים”.

במרוצת 21 שנות המחקר בשומרון עלו ממצאים רבים נוספים, המאששים
את התפיסה המקראית. לא כאן המקום לספר על כולם. אלו נכתבו
במפורט בספרי “עם נולד – פרשת המזבח בהר עיבל וראשית ישראל”
העומד לצאת לאור. בספר זה, שנכתב כסיפור-חיים, פירטתי את הממצא
והוויכוח כאחד. דומני שעתה בשל הזמן להעלות סוף סוף אל הדיון
הציבורי את העולם החדש-ישן שהתגלה בשומרון – וזאת ללא קשר
להשקפות פוליטיות כאלה ואחרות.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~307350864~~~78&SiteName=hayadan