חלק שלישי במיני-סדרה על אודות הדיג בעם ישראל הקדום
פרק שלישי: טבריה – בירת הדיג הגלילי
בד בבד עם פיתוח הנמלים ומקצוע הספנות על השלכותיו הרבות, עולים במקורות חז”ל, כמצופה, עדויות רבות על הדייגים ועבודתם בטבריה, בעכו, בירדן, ביפו, בכפר נחום, בים סמכו, בקיסריה, בצידון ובעין גדי. שני מקורות מעניינים מעידים על ממדי השפע בתחום הדיג. הראשון, מן התוספתא (סוכה ג’ 9), מספר כי ” … בעין גדי ועד עין עגלים משטח לחרמים (היינו הדייגים) יהיה למינה (הנמל שלה … מן היוונית – “לימן”. ומאוד מעניין כיצד במקורות הביאו את המונח בהטיית סמיכות עברית. ובכל מקרה הדבר מעיד על השפעת נושא הדיג שהיה נפוץ בערי הפוליס ההלניסטיות ששכנו לאורך שפת הים התיכון מזה וימת כנרת מזה), תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאוד”. בין אם הטקסט נמסר מנקודת ראות של מחשבת לב ובין אם מתוך צפיה, ולו שטחית, במלאכת הדיג, הרי מעניינת היא ללא ספק. יצויין כי אותו מוסר העדות – רבי אליעזר בן יעקב – מעיד במדרש (דברים רבה ז’ 6), כי דגי עכו שהועלו ברשת שקלו בין 300 ל-400 ליטרין. המדרש מטיבו ומטבעו נוטה להגזמה, אלא שעל אף ההפרזה ניתן לחלץ ממנה תמונת מצב כלשהי, הן על פיתוח נושא הדיג ואולי אף על תחרויות בין הדייגים שהתקיימו בעיר עכו).
לרשות הדייגים – ה”חרמים” – עמד ה”זוטו”, הוא השק לקליטת הדגים וכן ה”מכמורת”, ה”מצודה” – כולם שמות נרדפים לרשת הדייגים, וה”קלע”, כשאת זה האחרון היו זורקים, כלומר פורשים את הקלע למרחוק בעזרת מיומנות של הנפה, סיבוב ופרישה, לכיוון להקת דגים. כמו כן הניחו הדייגים מחסומים רשתיים אשר כוונו את תנועת הדגים לכיוון המחסום הרשתי. ביטוי אחר היה – “מעמידים את הספינה” (תלמוד בבלי, יבמות דף קכ”א עמ’ א’), כלומר יציאת הדייג לשטח לאחר הכנת כל האביזרים, ובכללם הספינה, הסירה, ו”העמדת” כלי השיט ללא נוע תוך כדי ציפיה ללהקות דגים נעות, או לחלופין שכירת אניית דיג מבעליה.
צעד חשוב בהתארגנות ענף הדיג והעוסקים בו התמצה בהתאגדות מקצועית. הדייגים כמו בעלי מקצוע אחרים, היו מאוגדים באגודות מקצועיות שהתכנו בלטינית “collegia professionalis”, בדרך כלל על בסיס משפחתי מטעמים שונים: הגנה אמינה, מחוייבות הדדית, שמירה על שטחי דיג מסויימים, חלוקה צודקת למשמרות עבודה, שמירה על “סודות המקצוע” (אם היו כאלה, ו…היו) ועוד.
אגודות מקצועיות של יהודים בענפי עיסוק שונים, כאן הדיג, קבעו לעצמן, כמקובל בחברה ההלניסטית והרומית, מקומות מיוחדים, קבועים משהו, בבתי התפילה שלהם, הן בהיבט החברתי, הקהילתי, המשפחתי והן בהיבט המקצועי, ומפורסם היה מבנה בית הכנסת הגדול והמפואר של יהודי אלכסנדריה, עד שנת 115/6 עת חרב במרד היהודי באלכסנדריה, שבו ישבו בני אגודות מקצועיות כגון כספים או זהבים במקומות קבועים, גם שם כנראה, מעבר להיבט החברתי, הייחודי, ניהלו חברי האגודות השונות עסקים. ובדומה לו אף בית הכנסת בדורה-אירופוס, עיר הלניסטית-רומית, בסמוך לנהר פרת, שנחשף לפני כמה שנים.
העדות הראשונה בנידון, ארכיאולוגית-אפיגרפית דווקא, נמצאה ביפו, ואולי בהתייחס אליה מדגיש רבי חייא בר אבא בתלמוד הירושלמי בטקסט מעניין: ” … ואנו הדייגים …” (תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ב’, כ’ עמ’ א’). אולי ללמדנו על האגודה המקצועית. איגוד זה התאים עצמו למדיניות הייצור בפרובינקיות הרומיות ולשיטת המיסוי הרומית ובהתאם לכך התגוררו הדייגים ברובע מיוחד. וכך גם איגוד הספנים היהודי.
התוספתא פותחת בפנינו צוהר לעדות מעניינת בעניין הדיג: “בראשונה שהיו שבטים כתיקונם, אמרו: אין אדם פורש חרמו (רשת הדיג) ומעמיד ספינתו בתוך של חבירו, אבל צדין (דגים) בחכין (חכות) ובמכמרות. מכל מקום אין נמנעין, (ו)בלבד שלא יפרוש את הקלע (רשת העפה) ויעמיד את הספינה. אין השבטים צדין (דגים) מימה של טבריה (כנרת) מפני שהיא חלקו של (שבט) נפתלי. ולא עוד, אלא שיותן לו מלוא חבל (ובתלמוד הבבלי נאמר: “מלא חבל חרם (דיג) לדרומה של ים …”. בבא קמא פ”א עמ’ ב’) לדרומה של ים (כנרת). שנאמר: ים ודרום ירשה – דברי רבי יוסי הגלילי” (תוספתא בבא קמא ה’ 17 – 18). התלמוד הירושלמי (בבא בתרא פרק ה’ ט”ו עמ’ א’) מוסר: “ונותנין לנפתלי מלוא חבל לדרומו של ים”.
על פי מקורות אלה ניתן להצביע על חלוקה מונופוליסטית של מתחמי דיג וכן ארגון ענף הדיג, תוך כדי הבחנה מעניינת בין אביזרי דיג בהקשר למה מותר ומה אסור. הזיקה לעידן הקדום, המקראי, באה להבליט את חשיבות הפסיקה. ניתן להניח כי בתקופתו של רבי יוסי הגלילי, כמחצית המאה השניה לספ’, היו דייגי טבריה מאוגדים באיגוד מקצועי אשר פיקח על הסדר חלוקת זכויות הדיג, בד בבד עם הדגשת המונופול האזורי. ניתן מאידך לשער כי התקנת הוראות אלה קבלה גושפנקה מהנהגת העיר טבריה שביקשה מחד למנוע מחלוקות בין הדייגים ומאידך לנהל מערכת מיסוי תץקינה בזיקה לאזורי הדיג.
המשנה, כמו בסמיכות עניינים לנ”ל, פוסקת כי “ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום … מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל, מפני דרכי שלום. רבי יוסי אומר: גזל גמור” (גיטין ה’ 8), ובתלמוד הבבלי מוסיף רבי יוסי כדלקמן: “צדי (ציידי) חיות ועופות ו(דייגי) דגים צדין בצנעה לצורך המועד. רבי יוסי אומר: צדי עכו הן החמירו על עצמן שלא יהו צדין כל עיקר …” (מועד קטן י”ג עמ’ ב’). והתלמוד הירושלמי מוסיף לתמונה גם את חרמי (דייגי) טבריה, בהטעימו כי “קבלו עליהן חרמי טבריה (אולי באגודתם)… שלא לעשות מלאכה (בתחום הדיג) בחולו של מועד” (מועד קטן פרק ב’ פ”א עמ’ ב’). בין אם התקנה המחמירה נוגעת לענייני אגודה מקצועית, בבחינת הסדרת אזורי ציד ודיג, ובין אם התקנה נוגעת להסכמות הדדיות בין העוסקים במלאכה, מסתמנת כאן מגמה של צער-בעלי-חיים, היינו גישה מוסרית, המזכירה משהו את מצוות “שילוח הקן”. בכל מקרה גם עדויות אלח מצביעות על ארגון ענף הדיג בקרב היישוב היהודי בעידן הקדום.
העדות הבאה מתארת את טבריה כמרכז הדיג הגלילי, כשבידה היתה שמורה הזכות לפסוק ביחס למחירי הדגים ושערי התוצרת של ענף זה. התוספתא מדגישה בהקשר זה כי “אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער … ולא על הדגים שבטבריא … אבל פוסקין על הביצים … ועל הדגים שבשאר כל (ה)מקומות” (תוספתא בבא מציעא ו’ 1), והתלמוד הירושלמי מבהיר זאת באומרו כי “כל העיירות הסמוכות לטבריא. כיוון שיצא שער של טיבריא פוסקין” (ירושלמי בבא מציעא י’ עמ’ ג’). כלומר העיר טבריה, הבירה המזרחית של הגליל ומרכז ימי מפורסם, החזיקה בפרה-רוגטיבה בכל הנוגע לשערי התוצרת. ברגע שזו נקבעה היא שימשה אות ומופת למקומות אחרים ובעיקר לעיירות הסמוכות לטבריה.
יצויין כי נושא המחירים בשווקים והפיקוח על אמינות המשקלים היה מתוקף תפקידו של מפקח מיוחד שהתכנה במקורות חז”ל “אגורנומוס”, מן היוונית כמובן, בבחינת משרה מפתה אליה ציפו ואיוו, משפחות מבוססות בעיר. הקשר בין האגורנומוס לבין פעילות האגודות המקצועיות היה די אמיץ.
בכל מקרה ובהתייחס לצמד המקורות דלעיל, יודגש כי טבריה היתה ליחידה כלכלית מבוססת ויציבה. מדובר בעיר דיג מרכזית אשר לא רק פסקה בכל הנוגע לשערי התוצרת, אלא ארגנה את ענף הדיג ודאגה לתפוקתו התקינה.
על נפוצותו של ענף הדיג והתמקצעותו נלמד גם מהמספר הרב של ההלכות הדנות בנושא זה וכן מהמספר הרב והמגוון סוגי הדגים ומיניהם כפי שהיו ידועים ושגורים בפי הדייגים כגון טרית, פלמידה, בינית, קוליס, אלתית, דג מעופף, שפרנון, שפמנון, אטונס, כלבית, סנדל, פולית, צלופח, קיפון, כלבית ועוד. ופרט לעובדת היות אותן הלכות תלויות ועומדות איתן בתקופה המדוברת, נמצאו גם עדויות על משלים רבים מחיי הדיג והדייגים כתמונה נאמנה המתארת את ביסוסו של ענף הדיג ואת המסורת שנתייחדה בקרב הדייגים, שאינה אלא פרי התפתחותו של הענף במשך שנים.
