המצרים צמאים ולאו דווקא לדמוקרטיה

כל מי שיסתכל על מפת מצרים יראה את המדבר העצום ‫(‬כמיליון קמ”ר) שנחצה ע”י קו צר וירוק של נהר הנילוס. למעט נאות מדבר מרוחקות, הנילוס הוא מקור המים היחידי של ארץ הפרעונים. מקור מים הוא מקור חיים וככזה רואים בו המצרים את “רכושם” הכמעט בלעדי.

בימים האחרונים אנחנו מוצפים בחדשות על המתרחש במצרים

איני מבין בפוליטיקה ולכן אין בכוונתי לעסוק בסיבות או בפתרונות אבל כל בר-בי-רב יודע כי ניתן לכבות בעירה במים. מאחורי החדשות רוחשות ועולות בעיות חריפות וקשות לפחות כמו התרחשויות בחזית המשודרת וניתן לסכמן במילה אחת – מים!

כל מי שיסתכל על מפת מצרים יראה את המדבר העצום ‫(‬כמיליון קמ”ר) שנחצה ע”י קו צר וירוק של נהר הנילוס. למעט נאות מדבר מרוחקות, הנילוס הוא מקור המים היחידי של ארץ הפרעונים. מקור מים הוא מקור חיים וככזה רואים בו המצרים את “רכושם” הכמעט בלעדי.

לנילוס שתי זרועות: הנילוס הלבן שמקורותיו באוגנדה, ברואנדה ובבורונדי והנילוס הכחול
שמקורו באגם טאנה באתיופיה. בחרטום מתחברות שתי הזרועות לנהר שמוביל כ-85 מיליארד מ”ק מים כל שנה, כאשר הנילוס הכחול תורם כ-85% מסך הזרימה.

אגן הניקוז של הנילוס מהווה כ-10% (כ-3.5 מיליון קמ”ר) משטחה של אפריקה ובו כ-200 מיליון תושבים שיותר ממחציתם עניים ותלויים בגשמים עונתיים לצורך גידולי חקלאות המהווים את מקור מחייתם. הצורך לייצר חשמל ולהשקות שדות יוצר ביקוש גדל והולך למי הנהר, על כך נוספים: פגיעה מתמשכת בפוריות הקרקעות, שינויים במחזוריות הגשמים והתחממות, כל אלה יוצרים איום על כמות המים שבנהר ועל זרימתו.

בעבר כתבתי על סכרים, על מים, על הנילוס ועל בעית המידבור – כל אלה מתחברים באפריקה. בפירוט יתר וחזרה לכותרת, הבעיה המרכזית של מצרים היא דרישת ארצות במעלה היאור לזכויות על המים. מי הנהר שמקורותיו במרכזה של מזרח־אפריקה ובאתיופיה נחשבו עד לאמצע המאה העשרים כ”מונופול” כמעט מושלם של מצרים, זאת מאז הסכם מ-1929 שאושרר ב-1959. “הסכם” זה נאכף על הארצות השונות על ידי האנגלים והוא קובע כי למצרים הזכות ל-85% מהמים ולסודן 15%. מבחינת הבריטים כל הארצות בהן זורמים מקורות הנילוס אינן זכאיות שכן מבחינת הבריטים ה”מתקדמים” וה”תרבותיים” לא היו אלו ישויות גאוגרפיות ויושביהן לא נחשבו כמי שיש להתחשב בהם.

המצב השתנה כאשר קניה, טנזניה, בורונדי, אוגנדה, רואנדה ולאחרונה דרום־סודן נהיו לישויות עצמאיות, שלכל אחת מהן כוונות ודרישות לשימוש במשאבי טבע בשטחן. במילים אחרות: מדינות עצמאיות דורשות את זכות השימוש במי הנילוס. בה בעת במצרים מפותחים מיזמי ענק של הובלת מי הנילוס (תעלת תושקה “Tushka”) לאזורים מדבריים נרחבים ב”מדבר המערבי”, מיזמים שישאבו עוד מים מהיאור.

לאורך השנים מתקיימים דיונים בין הארצות במעלה הנהר לבין מצרים על חלוקה מחודשת של המים. ב־1990 הוקם גוף בין ממשלתי ( Nile Basin Initiative) שאמור היה לקדם פיתוח בר-קיימא של השימוש במי הנילוס, הוסכם על טיוטה ( Cooperative Framework Agreement (CFA שמעגנת את זכויות הארצות שבגדות הנהר בעוד למצרים ישמרו זכויות הכרחיות.

מצרים וסודן מסרבות להצטרף להסכם בטענה שעל הארצות האחרות להכיר בהסכם הישן לפני דיונים על הסכמים חדשים. מאחר שעד היום לא היו תוצאות מספקות לדיונים, החליטו קניה, אוגנדה וטנזניה להתעלם מה”מונופול” ולפתח מיזמי השקיה שישאבו מים מאגם ויקטוריה. מאחר שאין במיזמים אלה כדי לפגוע משמעותית בזרימת הנילוס, המצרים לא מגיבים או מתיחסים למיזמים אלה. כמו כן, לאורך יובלי הנהר וסביב אגם ויקטוריה מתקיימת שאיבה של מים ללא אפשרות פיקוח או מדידה.
כוונת הארצות לגדות הנילוס היא “להגן על הנהר על־ידי שמירה על איכות השטחים שסביבו, שמירה על הקרקעות, פיתוח אמצעי ניקוז ואגירת מי גשמים, פיתוח שיטות השקיה חסכניות, מניעת ברוא עצים או נטיעה ויעור” וכדברי אחד היזמים “שמירה וניהול נכון של הקרקע”, מתוך הנחה כי ניהול נכון יאפשר מים לכל דורש.

הפעילויות (וחוסר הפעילות) לאורך הנהר אמורות להיות מוכוונות על־ידי שורה של אמנות וחוקים שאין לי כוונה להיכנס עליהם כיוון שנקודת המבט שלי היא הסביבה הטבעית, עד כמה הפעילות פוגעת בסביבה ומה ניתן לעשות כדי למנוע פגיעה. להלן המיזמים הקיימים והמתוכננים והבעיות הסביבתיות שנגרמות בעטיים.

באוגנדה נבנה סכר אוון (Owen) בשנת 1949 (אוגנדה היתה אז תחת מנדט בריטי) בכוונה לשלוט בזרימת הנילוס על־ידי ייצור מאגר שיספק מים לסכר ליצירת חשמל. הסכר נבנה בעקבות הסכם עם המצרים שדרשו סקר מקיף של אגמי השקע (האפריקאי) שמהווים את מקורות הנילוס.

אחת הזרועות של הנילוס (הלבן) הוא נהר קאראגא (Karaga). בשנת 1977 הסכימו: אוגנדה, בורונדי, טנזניה ורואנדה לפתח את אגן הקאראגא תוך כדי שמירה על משאבי הטבע ושימור הסביבה באגן שחובק את ארבעת הארצות.

המדינה החדשה – דרום־סודן עשירה בנפט, אלא שבארות נפט מתיבשות ולכן דרום־סודן (כמו נסיכויות המפרץ) מחויבת לפתח את ענפי החקלאות. נוסף לכך, היום רוב מצרכי המזון מגיעים מקניה ומאוגנדה. חקלאות דורשת מים ולמרות שמים אינם משאב חסר בדרום-סודן, קיימת בעיה להוביל את המים לאזורים בהם יפותחו מיזמי חקלאות. כדי להוביל מים יש צורך בחשמל, לכן מתוכנן מפעל “הידרו אלקטרי” במקום היחידי בו יש הבדלי גובה משמעותיים – לאורך הנהר.

כמעט לכל אורכו זורם הנילוס הכחול בדרום-סודן במישור ורק בכניסתו מאוגנדה ישנם מפלים –
מפלי נימולה (Nimola), כאן מתכננים סכר שיאפשר ייצור חשמל. באזור הצפוני של דרום-סודן שנקרא ג’ונגליי (Jonglei) החלו הצרפתים בחפירת תעלה. בשנת 1983 בזמן מלחמת האזרחים, הופסקה כרית תעלת ג’ונגליי שהייתה אמורה לנקז את ביצות הסוד ( Sudd). הכוונה היתה לייצר ערוץ ישר בו תהיה זרימה חזקה שתפחית את ההתאדות ותנקז את ביצות הסוד, כך יזרמו יותר מים בנהר. על הנזק לחקלאות המקומית, לדייג ולסביבה הטבעית שהתעלה תגרום כנראה שלא חשבו.

הסוד מהווה עורף מרעה לעדרי בקר של רועי הדינקה והנואר. הסוד מהווה אזור קינון וחריפה עבור מיליוני עופות, כאחד מאזורי הביצות המשווניות הגדולים מהווה הסוד בית גידול מיוחד שיבושו יהווה אסון. כדי להמחיש את ממדי האסון, נשווה את הסוד לביצות החולה (שיובשו) בהבדל הקטן – הסוד גדול אלף מונים מהחולה. גודל שטח הביצות משתנה עם עונות השנה ונע בין 50 ל־150 אלף קמ”ר.

ניגוד העניינים ברור: הרצון לתגבר את הזרימה ואת כמות המים בנהר מול הסיכון הסביבתי
למגוון הביולוגי, לדגה, לעופות ולכל מי שמתקיים מביצות הסוד.

בסודן מתחברות זרועות הנילוס הלבן והכחול בחרטום (מכאן השם). סכר מרו (Merowe), שבנייתו הסתיימה בשנת 2009, מספק חשמל לעיר ולפרווריה, אבל גרם לפינוי עשרות אלפי תושבים נובים.

הסכר עוצר את הסחף שמתאסף בקרקעית, הסחף מעלה את מפלס המים וגורם לירידת כושר ייצור החשמל. בהמשך חוצה הנילוס אזור מדברי בו עסוקים הסודנים בנסיונות כושלים לפתח חקלאות. הנסיונות לא צולחים מכיוון שהסכר גזל מהחקלאים את טיוב הקרקע העונתי על־ידי שטפונות. דייגים שחיו מהדגה שבנהר חסרי דגים ופרנסה.

בדרום מערבה של סודן בחבל דרפור ישבו כשני מיליון רועים וחקלאים משבט הפור. הסודנים הרסו אזור חקלאי בו ישבו אנשי הפור ‪(‬Fur) (דרפור = בית הפור). במשך שנים עסקו מליציות מוסלמיות בגרוש יושבי חבל דרפור, בהריסת כפריהם ובהשמדת בארות, הריסת מערכות השקיה (“חפיר” hafir ) והקמת סוללות לסתימת נחלים ווואדיות. פעולות אלה גרמו למידבור אזור חקלאי וגרמו לשני מיליון דרפורים לברוח למחנות פליטים בצ’אד השכנה ולנותרים להיות נתונים לחסדי מליציות מוסלמיות. כשזוכרים כל זאת קשה להתייחס ברצינות לנסיונות “להפריח את המדבר” שמנסים לעצור את התקדמות המדבר דרומה. ‪ ‬

המקור החדש והמשמעותי יותר לסיכסוך הוא סכר הרנסנס על הנילוס הכחול באתיופיה. באפריל 2011 בשיאו של ה”אביב הערבי”, תקופה שבה היו הניצים עסוקים בצרות שונות ואחרות – החלו ההכנות לבניית הסכר. תקופה זו איפשרה לאתיופים להתקדם בשקט כשהם ניתלים בחוקים בין־לאומיים (Harmon Doctrine) שמאפשרים ריבונות על המים שזורמים בשיטחם, ללא התחשבות בהשפעה על מי שנמצא במורד הנהר.

עבור המצרים שניתלים בהסכם משנת 1929, סכר הרנסנס הוא סכנת חיים. כמו שאומר שגריר מצרים באתיופיה “עבור מצרים הנילוס שווה חיים”. האתיופים טוענים כי הסכר מוקם רק לצורך יצור חשמל שחלקו ימכר לשכנות. יצור חשמל ללא שימוש אחר במים לא יפגע בספיקת המים במורד הנהר. יתרה מזאת, האתיופים טוענים כי בניית הסכר תמנע את שקיעת הסחף בסכרים בסודן ובמצרים ולכן תועיל להן (ראה התייחסות לעניין הסחף בהמשך). המצרים טוענים ובצדק, שאחרי סיום בנית הסכר ידרש זמן רב כדי למלא את המאגר שיזין את הסכר.

הזרימה בנילוס מוערכת בכ-85 מיליארד מ”ק בשנה, המאגר יחזיק כ-63 מיליארד מ”ק, כלומר מילויו יארך כשנה שבה תחלש זרימת היאור במצרים (ובצפון סודן) לפחות מ־15% מהזרימה הרגילה. כמעט טיפטוף. בתקופה זו תהיה המלחה של המים ותיפגע החקלאות במצרים, תנועת הספינות תיעצר ותפוקת החשמל בסכר אסואן תרד למיזערי. גם אם האתיופים יהיו “נחמדים” ובמקום למלא את המאגר בבת אחת יתנו לחלק מהמים לזרום בתעלת ההטיה (שבה זורמים המים מאז סוף מאי), וגם אם יסכימו האתיופים למלא את המאגר בשבע שנים – עדיין בשנים אלו תרד הזרימה בנילוס ב־75% ותפגע קשות בכל הפעילות במורד הנהר.

האתיופים טוענים כי בעקבות בנית הסכר תיפסק שקיעת הסחף בסחר מרו שבסודן ובסכר אסואן. נכון, רק שראוי לזכור כי עד לבנית סכר אסואן זה הסחף שהזין את שדות החקלאות של המצרים לאורך הנילוס. זה הסחף שחסרונו גורם לירידת איכות הקרקעות החקלאיות לאורך הנהר בצפון סודן, זה הסחף ששיכב כל שנה שכבות חדשות במניפת הסחף של הנילוס, זה הסחף שחסרונו גורם לדלתא של הנילוס לשקוע.

כשסכר אסואן ניבנה לא הביאו בחשבון את חסרונו של הסחף במורד הנהר. גם לא הביאו בחשבון את ההתאדות המוגברת מהאגם שנוצר – אגם נאצר. שטחו של האגם כ-5000 קמ”ר, ההתאדות הממוצעת באזור היא 2 ס”מ כל יום, כלומר יותר משבעה מטרים בשנה. וכך על פי חשבון זהיר אובדים מאגם נאצר כ-3.5 מליארד מ”ק כל שנה, שהם בערך חמישית מספיקת הנילוס הלבן ‫(כשליש יותר מצריכת המים השנתית בארצנו).‬

כנראה שהמהנדסים הרוסים שבנו את הסכר באו מאזורים בהם אין צורך להתחשב בהתאדות, ושסחף בנהר נחשב למטרד ולא למדשן ומזין. את הסכר בסודן בנו הסינים ולהם באמת לא איכפת כהוא-זה מההשלכות הסביבתיות ארוכות הטווח. מהתוצאות סובלים היום מיליוני סודנים ומצרים.

ניתן לעשות כמעשה האמריקאים בסכר הובר שעל הקולורדו. מדי פעם לפתוח את הסכר לזרימה שתרוקן את הסחף שהתאסף בגב הסכר ותשקיע אותו לאורך הנהר, אלא שלשם כך יש צורך במתקנים שכנראה אינם קיימים בסכר אסואן או בסכר מרו.

לבסוף ישראל. הנילוס משפיע על המתרחש במזרחו של הים התיכון. עד לסכירתו הוביל היאור סחף וחול שחלקו הגיע לחופינו ו”דיפן” את הקרקעית, מאז הסכירה לא מגיע חול והתוצאה היא חופים שהולכים ומתכווצים. הסחף שהגיע לים עם הנילוס הכיל חומרים מזינים שתיגברו את מערכות החיים בים. ללא הסחף חסר מזון וזו אחת הסיבות להדלדלות בכמויות הדגה בסביבתנו.

ועל כל זאת כבר נאמר כי הגיע הזמן שבמקום שליטה בסביבה למען האוכלוסיה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה.