אדוארד מייברידג’ – ממציא התמונות הנעות הראשונות

איך עזר הכשרון של מייברידג’ בצילום (והכסף שנלווה אליו) להציל את מייברידג’ מאישום ברצח שביצע, והאם סוסים מרימים את כל ארבעת רגליהם כשהם דוהרים?

אדוארד מייברידג’ Eadweard Muybridge, 1830-1904 נולד באנגליה כאדוארד ג’יימס מוגרידג’ (Muggeridge ואימץ את הכינוי המקוצר מויברידג’ ככינוי זמני. הוא היגר לסן פרנסיסקו בשנות העשרים שלו והתמקד בהוצאה לאור של ספרים.
ואולם בסוף שנות החמישים של המאה ה-19 השאירה אותו תאונת כרכרות פצוע קשה, והוא חזר לאנגליה כדי להשתקם. בעוד הוא הצליח להשתקם פיזית, האישיות שלו נהפכה אקסצנטרית דבר שבא לידי ביטוי בהתנהגותו.

בעודו באנגליה הוא התוודע לצילום והתמכר אליו. הוא שב לסן פרנסיסקו באמצע שנות השישים והמציא עצמו מחדש כצלם מייברידג’. הוא התמחה בנופים ובעצמים ארכיטקטונים ואסף מוניטין ואוהדים בזכות הרפרודוקציות עוצרות הנשימה של פארק יוסימיטי. צילומים אלה הביאו לו חוזה עם הממשלה לצילום הטריטוריות החדשות באלסקה והוא הרחיב את עבודתו לעוד אתרים במערב. בזכות קריירה מתפתחת זו הוא הצליח לעצב לעצמו זהות. הוא גם שינה את כיתוב שמו ל-“Eadweard Muybridge.”.

מייברידג’ נפגש עם לילנד סטנפורד, המושל לשעבר של קליפורניה ונשיא מסילת הברזל המרכז-פאסיפי, וכן מגדל סוסים. הוא ביקש את עזרתו של מייברידג’ בפתרון ויכוח פופולרי בקרב הפרשים. סטנפורד האמין כי בשלב כלשהו, כאשר הסוס דוהר, כל ארבע הרגליים שלו נמצאות באוויר בו זמנית, אך הוא לא ידע כיצד להוכיח זאת. הציע סטנפורד פרס של 25 אלף דולר כדי להניע את מייברידג’ לספק את התשובה, שסטנפורד ביקש לקבל אותה במהרה.

באותו זמן היו למייברידג’ דאגות אחרות, הוא תפס את אשתו ברומן עם הסרן הארי לארקינס, שכתוצאה ממנו נולד בנה, שחשב לבנו. הוא הגיע לביתו של הקצין והרג אותו בירייה. למרות זאת הוא טען לזכראות עקב הפציעה במוחו – הודות לקשריו עם סטאנפורד היה לו כסף לעורך דין טוב. ואולם בית המשפט לא קיבל את טענתו לאי שפיות. ואולם המושבעים טענו שזו הריגה מוצדקת, וכך הוא ניצל מעונש.
לאחר המשפט מייברידג’ עבד זמן מה במרכז אמריקה לפני ששב לשיתוף הפעולה עם סאנפרוד. בשנת 1877, מייברידג’ צילם תמונה יחידה שהוכיחה כי הסוסים אכן מרימים את כל ארבעת רגליהם לרגע קט כאשר הם דוהרים. ואולם לרוע המזל, התשליל של התמונה אבד.

סטנפורד היה אדם נחוש, והוא התעקש על עוד עדויות חזקות. מייברידג’ ניגש שוב לאתגר. הוא הציב סדרה של מצלמות לאורך מסלול כדי לכסות את כל המרחק שעושה סוס בצעד דהירה. כל מצלמה הכילה גם חוט שחובר למפסק שהונע על ידי פרסות הסוס.

סדרת התמונות נקראה “תנועת הסוס” והיא הוכיחה שהתחושה של סטנפורד היתה נכונה. כל ארבע הפרסות היו באוויר בו זמנית, אך לא כאשר הרגליים התמשכו במלואן קדימה ואחורה כפי שהראו מרבית הציורים שניסו להמחיש את תנועת הסוס. במקום זאת, הסוס נמצא באוויר כאשר כל ארבעת הרגלים נמצאים מתחת לגוף והמשקל עובר מהרגליים הקדמיות לרגליים האחוריות.

כדי לראות את התמונות יצר מייברידג’ מתקן המכונה zoopraxiscope, רצועה של תמונות עוקבות הוצבה על דיסקת זכוכית מסתובבות וניתן היה להתבונן בהם דרך חריץ. התחלופה של התמונות גרמה להן להתמזג במוחו של הצופה וכך ניתנה להם תחושה של תנועה. בשנת 1880 לאחר שעיתונאי ראה הדגמה של ה- zoopraxiscope, הוא כתב על כך בסן פרנסיסקו קול “התחושה היתה כאילו אנו מתבוננים בסוס בשר ודם”.

התמונות של מייברידג’ התפרסמו והוא יצא לסדרת הרצאות בארה”ב ובאירופה. הסקרנות שלו לא עצרה בסוסים, והוא שיכפל את הטכניקה של צילום תמונות עוקבות כדי ללכוד תנועות ולתעד בני אדם ובעלי חיים נעים במגוון דרכים.

המצאתו של מייברידג’ נתנה השראה לתומס אדיסון, המחזיק בפטנט על מצלמה המצלמת תמונות נעות – או מצלמת הקולנוע הראשונה, פיליפ גלאס שכתב בשנת 1982 אופרה המבוססת על משפט הרצח של מייברידג’, ואת היצירה “לימון” של U2 (“אדם מצלם, תמונה נעה, באמצעות האור המוקרן הוא יכול לראות את עצמו מקרוב”), וכן את האפקט של צילום כדור הרובה בתנועה איטית בסרט מטריקס.

ההסטוריה של הצילום חלק ב’  האם סוסים יכולים לעוף. מאת רן לוי