ידענים: חברה והיסטוריה | מדע וחברה | תרבות

מאת 14 ביולי 2017 6 תגובות

מי אינו מכיר את האימרה התנ"כית: "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו 6), כזו שיש בה אליגוריזציה וסימבוליזם בעלי מסר חינוכי וחברתי ראוי בהחלט. וכן, אין מה להתווכח, כי במובאה זו חבוי מסר פשוט של הצצה אל עבר עולם החי והסקת אי-אילו מסקנות.

עובדת במרכז ימי קדה קידה בפני לווייתן. מקור: gwaar.

עובדת אקווריום ביפן קדה קידה בפני לווייתן. מקור: gwaar.

אכן ידוע לי כי אחד מהיצרים הקמאיים של הכלבים הינו יצר ההבאה, עוד הרבה לפני ביותם ושידוכם למשק הביתי מזה ורתימתם לצרכי ציד מזה. העובדה ששלוש הכלבות (שניקודן אגב הינו שווא, קמץ … ולא פתח שווא, כמו ריבוי של "מלכה", "שפחה" ועוד בסמיכות) שברשותי "טורחות" מיד עם היכנסי למעוני להביא לי "מנחה" – צעצוע כלשהו כגון עצם, סחבה וכדומה, כשזה מעבר ל"סתם" יצר הבאה. יש כאן משום הכרה ב"אדוניותי" (ממש לא אהבתי להשתמש במילה זו) כאילו בבחינת חיבה מחד והכנעה מאידך.

אז במה זה מתקשר לענייננו? ובכן, פה ושם במחקרי ובהרצאותי האקדמיות, ובעיקר בתחום תולדות הספורט והמישחקים, אני מוצא עצמי נזקק להבלטת תחום החיקוי של קדמונינו בהתנהגויותיהן של בעלי חיים שחיו במחיצתם, בקרבה מסויימת אליהם, כגון עצם התחרויות הספורטיביות. ויצויין כאן ויסוייג במידה מסויימת כי מדובר לענייננו אך ורק ברכיב אחד, מני כמה, שעמד ביסוד לידתן של תחרויות ספורטיביות והתפתחותן, קרי – ספורט תחרותי בעקבות התנהגותם של בעלי חיים בטבע.

ובכן, בהקשר לאותן תחרויות ובהקשרים אחרים, היסטוריים-קמאיים, מאוד עניינה אותי תופעת ההשתחוויות ואף ההכרעה הרצונית של הגוף ולעיתים עד השתוחחות ל"ליחוך" הקרקע. ומה מאוד "השתוממתי" לראות כי תופעה כזו מצוייה אצל בעלי חיים ובולטת בעיקר בהתמודדות בין שני זכרים, ואולי אף יותר, על "חסדיה" של הנקבה למטרות עתידיות של הרבעה, או מאבק על טריטוריה ועל שלל קרניבורי. לעיתים זה קורה במהלך הקרב, לעיתים לקראת סיומו הפיזי משהו, ולעיתים ממש בתחילתו, כשאחד המתמודדים "על הכתר", בשלב הבחינה ההדדית של כוונותיו של היריב וכוחו הפיזי, חש שהתוצאות תהיינה ידועות מראש, הוא "לוקח" כמה צעדים לאחר תוך כדי הבאה פיזית של הכנעה, מעין השתוויה. ובמלים אחרות: "ויתרתי".

ולענייננו – תופעת ההשתחוות של בני אדם מול המלך, האדון, האל … מביעה הכנעה פיזית, מושלמת משהו, מקורה אולי בצפיות ברורות, מקריות, בהתנהגות בעלי חיים מזה והרצון הפנימי, האימננטי, התת-הכרתי, הטבעי "ללכת עם החזקים" מזה.

האם יש בכך משום מסר חינוכי-פוליטי מעבר לתאור עצם ההשתחוות? ובכן, על פי הכתוב בתנ"ך ה"פרטי", הסודי, הציני שלי, אך האמיתי לפי הנחתי הפרגמטית מודגש ה"פסוק": "בראשית ברא האדם את האלוהים", מול הפסוק ה"אמיתי", והכתוב בכל מקרה: "בראשית ברא אלוהים את האדם". בשני המשפטים בולטת נחיתות האדם מול האל, ובעיקר בראשון, כשיש בו מטרה חינוכית ואף פוליטית/חברתית – לקדש את מעמד הכהונה כשליט, כמי שבידו האמת הצרופה ואף הפרה-רוגטיבה להעניש, ובל נשכח כי התנ"ך נכתב על ידי בני תמותה.

ואיך זה מתקשר לענייננו: בדקו ובחנו היטב, לא רק בעם ישראל, אלא גם במיתוסים ובריטואלים משל עמים אחרים: כיצד מצטייר האל, בורא האדם? האם כשה תמים, כארנב מתקתק או שמא כדולפין חייכני? לא ולא!  במקורותינו נדמה האל לארי, ללויתן ואף במקדש עצמו, העברי/היהודי מופיעים כרובים, שרפים ועוד. ונחש הנחושת שהביא משה ממצרים וכששום רפורמה יהוויסטית, אפילו של חזקיהו ויאשיהו לא הצליחה להסירו מן המקדש. מפחיד? מבעית? מין סרט אימה, כשאין זה פלא שקהלי המאמינים, כסומא בארובה, נופלים על רגליהם, משתחווים ופולטים ברטט: "אמן ואמן". ומה תגידו מול העובדה, שהמקדש עצמו היה בנוי כתבנית דימוי הארי: רחב וגדול בחזיתו וצר בהמשך גופו. ומה לגבי הביטוי/השם "אריאל" במקרא, שאינו אלא חיבור בין ארי לאל, או בלטינית leo dei, כשמקרא נאמר עליו: "והאראיל שתים עשרה (אמות) אורך בשתים עשרה (אמות) רוחב, רבוע אל ארבע רבעיו" (יחזקאל מג, 16). כלומר 6.72 מ' על 6.72 מ' ובל נשכח כי יחזקאל מתיחס למקדש היהודי, היהוויסטי, ולא לאיזה מקדש אשורי או בבלי. וכבר בפרק הראשון, בחזיונו, או כמאמרו: " … ואראה מראות אלוהים" (יחזקאל א' 1), שבכללן יצהו מתוך האש דמות של ארבע חיות " … ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם (כספינקס המצרי מחד והאשורי מאידך) ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן" (שם, 11-10), ועל כך ייאמר כי תמונה אחת שקולה לאלף מלים. ואידך זיל גמור.

לסיכום ולסיום מקור ההשתחוות כנראה נטול מצפיית קדמונינו בהתנהגותם של בעלי חיים, שהרי מדוע, אם היו דרכים פיזיות אחרות להביע היכנעות, נבחרה דווקא הכריעה, ההשתחוות כביטוי העיקרי של כניעת האדם מול האל.

6 תגובות ל “האם בני אדם העתיקו את תנוחת ההשתחוות מבעלי חיים?”

  1. אבי

    בתקופות קדומות היו כתות רבות ביהדות , והיו להן תפיסות שונות לגבי הדת.
    יתכן שחלקם האמינו באל בדמות שור או עגל או חייה אחרת הדמות הזאת של אל בדמות כזאת מופיעה גם בסיפור על עגל הזהב, וגם בפסלי הכרובים שהיו בבית שני אחרי השיפוץ של הורדוס מצידי ארון הברית בקודש הקודשים מתוארים בדמות חצי עגל חצי אריה עם כנפיים .
    היהדות כפי שהיא היום, היא המשך של תפיסת הדת ע"י הפרושים שלא הסכימו עם דברים רבים בצורת הפולחן וגם עם אמונות שונות שהיו בבית שני שהיה בחסות הצדוקים והרומאים.

  2. שחף

    הבור יחיעם שורק גילה דימוי במקורותינו לאל כלויתן, אשמח לשמוע היכן מצא זאת, ואולי בתנ"ך הפרטי והסודי שלו…
    כמה קל לקשקש משהו על שהאדם למד מן החיה, ולכתוב את זה באיצטלא מדעית, וכמובן לשרבב גם שנאה פתלוגית לכל מה שקשור לאמונה, והרי לכם מאמר 'מלומד', וכן, כנתילת עג'רוד, לא שכחנו (גם אז היו יחיעם שורקים).

  3. אבי בליזובסקי

    תגובתו של ד"ר יחיעם שורק
    בכונתילת עג'רוד, הלוא היא חורבת תימן במזרח סיני, בין קדש ( ברנע) לעציון גבר, התגלו כתובות בעברית, 55 במספר וציורים מרשימים ומעניינים המתוארכים למאות תשיעית-שמינית לפנה"ס. הכתובות הוקדשו ל"יהוה תימן ולאשרתו" ואף כתובת מעניינת, מין ברכת יהוה "לעובדיאו בן עדנה, ברוך הוא ליהוה". כך ממש בטקסט עצמו.

    מדהים הינו אחד הציורים, שבו נראה יהוה, האל, בדמות עגל או פרה, כשזנבו או אבר מינו משתלשל לו בתחתית אגנו. רעייתו, האשרה, אף היא בדמות פרה, וזנבה בין רגליה או שמא אף היא מעוטרת באבר מין גברי, הממחיש אולי את האנדרוגינוס שבמהותה, והכיתוב העברי הינו "ליהוה שומרונ ולאשרתה".

    הרי לכם אישור מעניין לדימוי חייתי של האל ושל אשתו.

  4. אבי

    התנוחה נמצאת גם אצל קופים גורילות למשל.
    אולי הכותב שכח שהאדם התפתח מחיה..
    אתמול עמדתי בתחנת אוטובוס ונהג ( ע ר ס ) עצר בחריקה והתנפל על אדם מבוגר שחצה כביש לא בדיוק במעבר חצייה ועיכב אותו ואולי גם אמר לו משהו …
    הנהג עצר בחריקה ויצא מהמכונית והתקרב אליו בתנועות איום ונהמות וקללות , הוא לא העיז לגעת בו אבל בכוונה להראות איום הוא כאילו התקרב אליו מאד ו"פלש לתוך המרחב הפרטי שלו" וקירב אליו את הפנים אליו והשמיע איומים… וכשראיתי את זה עבר לי בראש שזאת התנהגות של חייה, בדיוק כמו שני כלבים או הגורילות שרואים בסרטי הטבע.

  5. הרצל

    א. מסכים עם אסף. פשוט ירשנו את זה.
    ב. אצל בני אדם התפתח סימן כניעה חדש: הכנוע יורד על ברך אחת ומרשה לשולט להניח חרב על כתפו, 3-4 ס"מ מעורק הצוואר. בארמון בקינגהם מוצגת החרב שמשמשת לתפקיד זה לראווה למבקרים. (הארמון פתוח לביקורים כחודש פעם בכמה שנים, ביקרתי).

  6. אסף

    נ ח מ ד …
    אבל תנועת ההשתחוות נובעת מהצורך להראות קטן יותר ,
    אצל האדם כמו אצל חיות רבות אחרות התוקפן ״מתנפח״ ומדגיש את גודלו
    ואילו הכנוע מישטוחך/משתחווה ומראה עצמו קטן
    כסימן כניעה והכרה בכוחו/גודלו של התוקפן ,
    אין צורך להעתיק את המחווה מחיות אחרות
    שכן היא קיימת בהיסטוריה הראשונית של המין האנושי .

הוספת תגובה

  • (will not be published)