‫הגנה מפני דעות קדומות / אד יונג‬

אפילו דעות קדומות מרומזות כנגד המין, הגזע או הדת של אדם עלולות לפגוע בהצלחתנו בבית הספר, בעבודה או בתחרויות ספורט. חוקרים מצאו דרכים חדשות לתקן ולמנוע השפעות כאלה

ניל דה-גראס טייסון, הידוע בפועלו בתחום תקשורת המדע, קיבל את תואר הדוקטור שלו באסטרופיזיקה מאוניברסיטת קולומביה ב-1991. באותה העת התגוררו בארצות הברית כ-4,000 אסטרופיזיקאים, וטייסון העלה את מספרם הכולל של האסטרופיזיקאים האפריקנים-אמריקנים לשבעה בלבד. בנאומו בטקס קבלת התואר הוא דיבר בפתיחות על האתגרים שעמדו לפניו:

“על פי תפיסתה של החברה… הכישלונות האקדמיים שלי צפויים, ואילו ההצלחות האקדמיות שלי מיוחסות לאחרים,” אמר טייסון. “רוב חיי לחמתי נגד השקפות אלו, והדבר גובה מחיר רגשי השקול לסירוס אינטלקטואלי. זהו מחיר שאיני מאחל אף לאויביי.”

דבריו של טייסון נוגעים לאמת רחבה יותר: דעות קדומות וסטראוטיפים שליליים יוצרים עומס אינטלקטואלי על בני מיעוטים ועל אחרים הסבורים שאנשים סביבם רואים בהם נחותים באופן כלשהו. במצבים רבים – בבית הספר, במקום העבודה או במגרש הספורט – האנשים האלה חרדים שמא ייכשלו באופן שיחזק את הסטראוטיפ השלילי. לדוגמה, אתלטים צעירים לבנים חוששים שהם לא יצטיינו כמו עמיתיהם שחורי העור, ונשים בקורסים מתקדמים במתמטיקה דואגות שמא יקבלו ציונים נמוכים מאלו של הגברים. חרדות אלו, שטייסון כינה “מחיר רגשי”, מכונות איום סטראוטיפי. מאות מחקרים אישרו שאיום סטראוטיפי פוגע בתפקוד ויוצר בדיוק את הכישלון שממנו חוששים. לעתים אנשים נלכדים במעגל קסמים שבו תפקוד לקוי מביא לידי חששות נוספים, הפוגעים עוד יותר בתפקוד.

בשנים האחרונות פסיכולוגים מבינים טוב יותר כיצד האיום הסטראוטיפי משפיע, מה גורם לו, והחשוב מכול, כיצד למנוע אותו. ואולם, אף על פי שהאיום אמיתי, יש חוקרים התוהים עד כמה מחקרי המעבדה משקפים את העולם האמיתי. הם גם טוענים שהאיום הסטריאוטיפי הוא רק מרכיב אחד מני רבים התורמים לאי-שוויון חברתי ואקדמי. אבל את המרכיב הזה אפשר לשנות בקלות. במחקרים שנערכו בבתי ספר אמיתיים הביאו פעולות התערבות פשוטות יחסית, כמו תרגילי כתיבה לשיפור ההערכה העצמית שאורכים פחות משעה, לידי שיפור דרמתי וארוך טווח. הם צימקו את פערי ההישגים וסילקו את האיום הסטראוטיפי מן הכיתה וממחשבות התלמידים. מקצת אנשי החינוך מחפשים דרכים להרחיב את פעולות ההתערבות האלה לקנה מידה ארצי בארצות הברית.

לזהות את האיום

ב-1995 טבעו שני פסיכולוגים, קלוד סטיל מאוניברסיטת סטנפורד וג’ושוע ארונסון, שבאותה העת היה גם הוא בסטנפורד, את המונח “איום סטראוטיפי”. כאז כן היום, תלמידים שחורי עור ברחבי ארה”ב מקבלים בממוצע ציונים נמוכים מאלו של עמיתיהם, וסיכוייהם לנשור מוקדם בכל שלבי מערכת החינוך גבוהים יותר. בין ההסברים שהוצעו לפער הזה הייתה הסברה המרושעת שסטודנטים שחורי עור הם פחות אינטליגנטים מלידה. סטיל וארונסון לא שוכנעו ונימקו את הפער בכך שעצם הקיום של הסטראוטיפ השלילי עשוי לפגוע בהצלחתם של התלמידים.

בניסוי, שהיה לקלאסיקה, הם נתנו ליותר מ-100 תלמידי קולג’ מבחן מתסכל. כשאמרו לסטודנטים שהבחינה אינה מודדת את יכולתם, סטודנטים שחורים ולבנים בעלי תוצאות דומות במבחן הפסיכומטרי הצליחו במידה דומה. אך כשסטיל וארונסון אמרו לסטודנטים שהבחינה בודקת את יכולתם האינטלקטואלית, צנחו ציוניהם של התלמידים השחורים, אך לא של עמיתיהם הלבנים. אותה השפעה התקבלה גם כשהסטודנטים התבקשו לציין את צבע עורם לפני הבחינה.

היה זה מחקר פורץ דרך. סטיל וארונסון הראו שמבחנים מתוקננים רחוקים מלהיות מתוקננים באמת. כשהם מוצגים באופן שמעורר איום סטראוטיפי, אפילו במרומז, חלק מן הסטודנטים מוצאים את עצמם בעמדת נחיתות. “תחילה הייתה ספקנות רבה, אבל היא הולכת ומתמעטת עם הזמן,” אומר ארונסון. “בהתחלה אפילו אני לא האמנתי עד כמה ההשפעה חזקה. חשבתי, ‘מישהו אחר חייב לחזור על הניסוי.'”

וחוקרים רבים אכן שחזרו את התוצאות. עד כה העלו מאות מחקרים עדויות לאיום סטראוטיפי בכל קבוצה אפשרית. הוא פוגע בסטודנטים ממעמד כלכלי נמוך במבחנים אקדמיים ובגברים במטלות הדורשות רגישות חברתית. סטודנטים לבנים סובלים מאיום סטראוטיפי כשהם מתמודדים מול עמיתים אסייתים במבחנים במתמטיקה או מול עמיתים שחורים בספורט. ברבים מן המחקרים האלה נמצא שהסטודנטים הטובים יותר צפויים לסבול הרעה גדולה יותר. אלו שההצלחה חשובה להם ביותר הם אלו שמוטרדים יותר מסטראוטיפ שלילי ולכן תפקודם נפגע יותר. איום סטראוטיפי הוא תופעה אירונית עד כאב.

עדיין לא ברור עד כמה איום סטראוטיפי נפוץ בחיים האמיתיים, בעיקר משום שברוב המחקרים עולות אותן בעיות, הנפוצות במרבית תחומי הפסיכולוגיה החברתית. רובם בחנו קבוצות קטנות של תלמידי קולג’, מאפיין המגדיל את הסיכוי לטעות סטטיסטית, ולא כולם הראו השפעה חזקה. מקצת המבקרים טוענים גם שניסויי מעבדה הם לעתים קרובות תחליף גרוע לעולם האמיתי. פול סאקֶט מאוניברסיטת מינסוטה טען שמחוץ למעבדה איום סטראוטיפי עשוי להיות נפוץ פחות ואפשר להתגבר עליו ביתר קלות. ב-2012 בחנו חיסברט סטוט, שהיה אז באוניברסיטת לידס באנגליה, ודייוויד ס’ גירי מאוניברסיטת מיזורי-קולומביה כל מחקר שאי פעם בדק איום סטראוטיפי בקרב נשים שנבחנו במתמטיקה, תופעה שסטיל ועמיתיו זיהו לראשונה ב-1999. מתוך 20 המחקרים ששחזרו את הניסוי מ-1999 רק 11 הסיקו שביצועי הנשים היו פחותים מאלו של הגברים. גירי אינו טוען שיש לשלול את קיומו של איום סטראוטיפי, אבל ייתכן שהשפעתו אינה כה חזקה כפי שטוענים.

אן מרי ריאן מאוניברסיטת מישיגן זיהתה כמה סיבות אפשריות לחוסר העקיבות של המסקנות. ב-2008 היא והאנה-האן גוון, ששהתה אז באוניברסיטת קליפורניה בלונג ביץ’, השוו את התוצאות של 76 מחקרים שונים על איום סטראוטיפי בקרב תלמידי תיכון וסטודנטים לתואר ראשון. הן גילו שבמעבדה מדענים מצליחים לזהות איום רק בתנאים מסוימים, למשל כשהם נותנים למתנדבים בחינה קשה במיוחד או כשהם עובדים עם אנשים המזדהים במידה רבה עם קבוצת ההשתייכות החברתית שלהם.

בעשור האחרון הפסיקו פיזיולוגים לנסות להראות שקיים איום סטראוטיפי והחלו לחקור את מנגנון הפעולה שלו. חוקרים הראו שהאיום פועל באותו האופן בקבוצות אנשים שונות: מתעוררת חרדה, המוטיבציה יורדת וחלה הנמכת ציפיות. לנוכח ממצאים אלו העלתה טוני שְמַדֶר מאוניברסיטת בריטיש קולומביה השערה שהאיום פוגע במשהו בסיסי. האשם המידי היה זיכרון העבודה, אותו אוסף כישורים קוגניטיביים שמאפשר לנו לאגור ולעבד באופן זמני מידע במוחנו. סדרת כישורים זו היא משאב מוגבל, ואיום סטראוטיפי יכול לכלות אותה. אנשים עשויים לעייף את עצמם מבחינה פסיכולוגית כשהם מודאגים מן הדעות הקדומות של אנשים אחרים ומנסים לחשוב איך להוכיח שהן מוטעות. כדי לבחון רעיון זה נתנה שְמַדֶר ל-75 מתנדבים מבחן קשה הבודק את זיכרון העבודה, שבו נדרשו לשנן רשימת מילים בעודם פותרים משוואות מתמטיות. למקצת המתנדבים היא אמרה שהמבחן בודק את כישורי הזיכרון שלהם ושעשויים להיות הבדלים מולדים בין יכולותיהם של גברים ונשים. ואכן, כצפוי, הנשים שסיפרו להן על ההבדל המשוער הזה הצליחו לזכור פחות מילים ואילו אצל עמיתיהן הגברים לא התעוררה כל בעיה.

הפגיעה בזיכרון העבודה יוצרת מגוון אבני נגף בפני ההצלחה. אנשים נוטים לחשוב יתר על המידה על פעולות האמורות להיות אוטומטיות ונעשים רגישים יותר לאותות העשויים להעיד על אפליה. ביטוי דו-משמעי עשוי להתפרש כהפגנת בוז, ואפילו תחושת החרדה הופכת לאות לכישלון הקרב ובא. המחשבות נודדות, והשליטה העצמית נחלשת. באמצע מבחן המתמטיקה, כששְמַדֶר עצרה את הנשים ושאלה אותן על מה הן חושבות, התברר כי מי שהיו נתונות לאיום הסטראוטיפי חלמו בהקיץ במידה רבה יותר.

סילוק הסטראוטיפים

בעת האחרונה העבירו חוקרים את חקר האיום הסטראוטיפי מן המעבדה אל בתי הספר ואולמות ההרצאות, ושם הם מנסים לבטל או למנוע כליל את האיום. “אני רואה שלושה גלי מחקר,” אומרת שְמַדֶר. “הראשון היה זיהוי התופעה והיקפה. השני בדק מי חווה את האפקט ומה מנגנון הפעולה שלו. הגל השלישי מנסה כעת לתרגם את הממצאים להתערבות מעשית.”

ג’פרי כהן, גם הוא מסטנפורד, השיג תוצאות מרשימות במיוחד. השיטה שלו פשוטה להפתיע: הוא מבקש מאנשים לחשוב על דברים החשובים להם, אם פופולריות ואם יכולת מוזיקלית, ואז לכתוב מדוע הם חשובים. התרגיל אורך 15 דקות והוא פועל כמו חיסון מנטלי שמעלה את הביטחון העצמי של הסטודנטים ועוזר להם להתמודד עם כל איום סטראוטיפי עתידי.

ב-2003 ביקר כהן בחטיבות ביניים בבתי ספר בקליפורניה כדי לבצע מחקר אקראי מבוקר על השיטה שלו. מחקר כזה, שהוא אבן הבוחן ברפואה, בודק את היעילות של התערבות חיצונית באמצעות השוואתה לטיפול דמה (פלצבו). כהן ניסה את התרגיל בקרב תלמידי כיתה ז’: מחציתם כתבו על ערכים החשובים להם, והשאר על דברים חסרי חשיבות עבורם. הניסוי נערך בסמיות כפולה, כלומר גם כהן וגם התלמידים לא ידעו מי היה באיזו קבוצה.

תלמידים שחורים שהשלימו את התרגיל סגרו עד סוף השנה פער אקדמי של 40% בינם ובין עמיתיהם הלבנים. וטוב מכך, התלמידים שהיו בתחתית הרוויחו במידה הרַבָּה ביותר. במרוצת השנתיים שחלפו מאז קיבלו תלמידים אלו שתיים או שלוש גרסאות חיזוק של התרגיל המקורי. רק 5% מן התלמידים החלשים ביותר שכתבו על ערכים החשובים להם הגיעו לקבוצות חיזוק או נשארו כיתה, לעומת 18% בקבוצת הביקורת. בסופו של דבר, הציונים הממוצעים המשוקללים (GPA) של התלמידים השחורים עלו ברבע נקודה, וב-0.4 נקודות בקרב התלמידים החלשים ביותר.

חלקי נקודה יותר או פחות עשויים שלא להישמע כמו שיפור מדהים, אבל אפילו לשינויים קטנים בביטחון העצמי, בין שהם חיוביים ובין שהם שליליים, יש השפעה מצטברת. ילדים המתקשים מלכתחילה עשויים לאבד במהרה את הביטחון העצמי ואת תשומת לב המורים. ולהפך, סימנים של התקדמות מתונה עשויים לעודד הצלחה גדולה הרבה יותר. ההתערבות המוקדמת, טוען כהן, מאפשרת למחנכים להפוך מעגלי קסמים שליליים לחיוביים.

המטלה של כהן כה פשוטה, עד שריאן ואחרים אינם משוכנעים לגמרי בתוצאות המחקרים שלו. “התקשינו להאמין, אבל מאז חזרנו על התוצאות,” אומר כהן. בחמש השנים האחרונות הוא השתמש בתרגיל שפיתח כדי לשנות את גורלם של תלמידים שחורים בשלוש חטיבות ביניים שונות וכדי לסגור כמעט לגמרי את פער המינים בקורס לפיזיקה במכללה. אבל הספקנים עדיין מקווים שחוקרים אחרים ישחזרו את התוצאות.

בינתיים כהן מחפש דרכים חדשות לעזור לתלמידים. הוא שיתף פעולה עם גרג וולטון, גם הוא מסטנפורד, כדי להתמודד עם סוג של בידוד שהאיום הסטראוטיפי גורם לא פעם. בני מיעוטים רבים חוששים שעמיתיהם ללימודים לא יקבלו אותם באמת. וולטון לוחם בחששות אלו בעזרת סקרים סטטיסטיים וציטטות של תלמידים ותיקים יותר המראים שתחושות כאלה משותפות לכולם בלי קשר לגזע ושהן חולפות עם השנים. “זה גורם להם לארגן מחדש את החוויות שלהם דרך עדשת המסר הזה ולא דרך עדשת הגזע,” מסביר וולטון.

וולטון וכהן ניסו את התרגיל שפיתחו, שאורך שעה, בקרב סטודנטים בסמסטר האביב הראשון ללימודיהם. כעבור שלוש שנים, כשהשלימו הסטודנטים את התואר, הצטמצם בחצי פער ההישגים בין שחורים ללבנים. הסטודנטים השחורים אף היו שמחים ובריאים מעמיתיהם שלא השתתפו בתרגיל של וולטון, ובמרוצת שלוש השנים ביקרו פחות במרפאה. וולטון מודה שתרגיל כה פשוט עשוי להיראות טריוויאלי בעיני המתבונן. אבל, הוא אומר, בשביל סטודנטים “שהדאגה אם הם משתלבים מטרידה אותם באופן מיוחד, הידיעה שחששות אלו משותפים לאחרים ושהם זמניים היא למעשה ידיעה רבת עוצמה.”

וולטון וכהן מפתחים את ההתערבות הפשוטה שלהם כדי שתתאים לא רק לבתי ספר יחידים אלא גם למדינות שלמות. הצמד וכן קרול דווק ודייב פונסקו, גם הם מסטנפורד, יצרו את הפרויקט לחקר החינוך בקנה מידה גדול (PERTS), המאפשר להם להעביר את התרגילים בצורה מקוונת ומהירה. הם גם יכולים לשלב את התכניות או להשוות אותן זו לזו כדי לראות למי ההשפעה הגדולה ביותר.

גם אם התכניות יפעלו כמתוכנן, מדענים החוקרים איום סטראוטיפי מודים שביטול האיום אינו תרופת פלא כנגד חוסר שוויון. כהן, למשל, בחן את תרגיל הכתיבה הראשוני שלו רק בבתי ספר בעלי תערובת של מוצאים אתניים, והוא אינו בטוח שהתרגיל יצליח בבתי ספר שיש בהם בעיקר בני מיעוטים. “יש סיבות רבות לפערי הישגים: חוסר שוויון במשאבים, בתי ספר גרועים, מורים פחות מיומנים,” מוסיף וולטון. “לא נראה שיש תקווה רבה לפתור את המכשולים המבניים הללו. מה שמרגש באיום הסטראוטיפי הוא שאנחנו יכולים להתקדם למרות המכשולים.”

מחקרים עדכניים על התופעה מציעים תקווה מעשית לפתור כמה בעיות חברתיות עיקשות במיוחד ולהפוך על פיהן דעות מקובלות. בסיכול האיום הסטראוטיפי הראו חוקרים שהסטראוטיפים עצמם חסרי בסיס. פערי ההישגים בין סטודנטים שחורים ללבנים או בין מדענים גברים לנשים אינם משקפים פערים ביכולת, אלא דעות קדומות הניתנות לשינוי. “מה שנראה לא פתיר לפני 15 שנה הוא בעצם פתיר,” אומר ארונסון, “וזהו מסר חיובי ביותר.”

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

בקיצור

איום סטראוטיפי, הפחד להיכשל באופן המחזק סטראוטיפים שליליים לגבי הקבוצה החברתית שלנו, חותר תחת ההצלחה בבית הספר, בספורט ובמקום העבודה.

בעת האחרונה פיתחו חוקרים הבנה מתוחכמת יותר לגבי האופן שבו חרדות כאלה מתעוררות, איך להילחם בהן ואיך למנוע אותן מלכתחילה.

תרגילים פשוטים יחסית וקצרים לחיזוק הביטחון מצמצמים פערי הישגים אקדמיים. אנשי חינוך מתאימים כעת שיטות אלו לכלל ארה”ב.

על המחבר

אד יונג (Yong) הוא כתב מדע המתגורר באנגליה. הוא כותב לנייצ’ר, לוויירד, לנשיונל גאוגרפיק, לניו סיינטיסט ולכתבי עת אחרים.

ועוד בנושא

Recursive Processes in Self-Affirmation: Intervening to Close the Minority Achieve­ment Gap. Geoffrey L. Cohen et al. in Science, Vol. 324, pages 400-403; April 17, 2009.

A Brief Social-Belonging Intervention Improves Academic and Health Outcomes of Minority Students. Gregory M. Walton and Geoffrey L. Cohen in Science, Vol. 331, pages 1447-1451; March 18, 2011.

הכתבה התפרסמה באיזור סיינטיפיק אמריקן ישראל