חוסמת כלי הדם המזינים אותם ומרעיבה את הסרטן
בימים אלה יצאה לשוק בארצות הברית תרופה חדשה המוכיחה לראשונה את אחד הרעיונות החשובים לטיפול במחלת הסרטן – “הרעבת” הגידול באמצעות חסימת כלי הדם המזינים אותו כדרך טיפול בבני אדם. את הרעיון הגה פרופ’ יהודה פולקמן בשנות ה-70, אך ביצועו עבר מאז תהפוכות. התרופה, שיצאה לשוק בסוף פברואר, היא הטיפול הראשון מסוגו המכוון למנוע יצירת כלי דם חדשים סביב הגידול ואל תוכו, שהצליח לעכב התפתחות גידול סרטני בבני אדם. חברת התרופות האמריקאית ג’ננטק קיבלה את אישור מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) לשימוש בתרופה, שקיבלה את השם אווסטין (Avastin). הקהילה הביו-רפואית רואה באירוע פריצת דרך משמעותית בטיפול במחלת הסרטן.
על פי פולקמן, חוקר מאוניברסיטת הרווארד, גידול סרטני זעיר יכול להיות ממוקם בתוך הרקמה בצורה רדומה מבלי לגדול. בשלב מסוים נוצרת תפנית בהתפתחותו, המתבטאת ברכישת היכולת למשוך אליו כלי דם שמספקים לו חמצן וחומרי מזון ומאפשרים את גידולו המאסיווי. יצירת כלי הדם סביב הגידול ואל תוכו – תהליך המכונה אנגיוגנזה – הוא המאפשר את המעבר מגידול קטן ורדום לגידול פרוע ואלים המתפשט בכל הגוף. פולקמן וצוותו הצליחו לבודד חומרים טבעיים המעכבים יצירת כלי דם והראו כי ביכולתם לכווץ באופן דרמטי גידולים ממאירים בעכברים.
זה היה ב-1998. התוצאות המרשימות זכו להד תקשורתי אדיר, אך הוא הלך והצטנן משום שהניסויים המוצלחים בעכברים לא הוכיחו את עצמם בבני אדם. אבל הקהילה המדעית וחברות התרופות לא הרימו ידיים. היו לכך שתי סיבות: הקונצפט של פולקמן היה מאוד אטרקטיווי, בעיקר בשל ההיגיון המובנה בו, אך הסיבה העיקרית היתה הכשל המתמשך בהתמודדות עם מחלת הסרטן. בסוף החודש שעבר, כאמור, יצאה התרופה החדשה, אווסטין, שהצליחה לעכב גידול סרטני בבני אדם.
אווסטין הוא נוגדן המכוון באופן ייחודי כנגד אחד מגורמי המפתח המעורר יצירת כלי דם חדשים – חומר הקרוי VEGF. ה-VEGF אחראי ליצירת רשת כלי דם ברוב רובם של הגידולים הסרטניים. כשהגידול הסרטני עובר ממצב רדום לגידול אלים, הוא מפריש כמויות גדולות של VEGF, המעורר יצירת כלי דם סביבו ואלה מספקים לו חמצן וחומרי מזון ומאפשרים לו להמשיך להתפתח. אישור מינהל התרופות האמריקאי התבסס על ניסויים קליניים שנערכו ביותר מ-900 חולים בסרטן מעי גס מפושט, במרכזים רפואיים שונים. החולים חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת קיבלה אווסטין בתוספת כימותרפיה, וקבוצת ביקורת קיבלה רק כימותרפיה.
ההנחה היתה שההתקפה המשולבת תיתן תוצאה מיטבית. בכל הטיפולים נגד סרטן שהתפתחו בעשרות השנים האחרונות המטרה היתה תאי הגידול. אבל תאי הגידול כמטרת תקיפה הוכחו כבעייתיים. הם לא יציבים מבחינה גנטית, ובמשך הזמן הם צוברים מוטציות רבות המקנות להם עמידות לטיפול. השימוש בחומרים מעכבי יצירת כלי דם מכוון כנגד תאי האנדותל המצפים את דופן כלי הדם, שסביבם מתארגנים כלי הדם החדשים. תאי האנדותל, לעומת התאים הסרטניים, יציבים מבחינה גנטית ולכן הסיכון שיפתחו עמידות לחומרים הכימותרפיים נמוך, והם יכולים להוות יעד לא פחות טוב מתאי הגידול. הטיפול המשלב אווסטין וכימותרפיה פועל נגד שני סוגי התאים.
הניסויים הקליניים הראו שתוחלת החיים של החולים שקיבלו את הטיפול המשולב היתה ארוכה מזו של קבוצת הביקורת בחמישה חודשים. “התוצאות, גם אם לכאורה לא נראות דרמטיות, הן משמעותיות ומהוות פריצת דרך חשובה”, אומר פרופ’ אלי קשת מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, העוסק בחקר VEGF. “עצם ההיתכנות של טיפול חדש בסרטן, המוכיח את עצמו בבני אדם, מהווה בסיס חשוב שעליו ייבנו שיפורים בעתיד. פולקמן ממשיל הישג זה להישגם של האחים רייט, שבטיסתם הראשונה שהו באוויר רק 12 שניות, אבל בכך פתחו את עידן התעופה. מעבר לכך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שחמישה חודשי חיים נוספים בעלי איכות חיים טובה אינם דבר של מה בכך לחולי הסרטן. חמישה חודשים היו תגובה ממוצעת, ובפועל היתה שונות בין החולים במידת התגובה לאווסטין. השאלה היא מדוע אנשים מסוימים מגיבים טוב לתרופה ואחרים מגיבים פחות. אם נצליח להבין את הסיבות לשונות ביעילות התגובה לתרופה נוכל לנצל את הידע הזה לשיפור הטיפול. אלה שאלות פתוחות שדורשות מחקרים נוספים”.
בעתיד, כך סבורים חוקרים העוסקים בפיתוח הטיפול המשולב, הטיפול יכלול מנות קטנות יחסית של כימותרפיה בליווי חומרים מעכבי יצירת כלי דם. בטיפול, שקיבל את השם “מינון מטרונומי”, יקבלו החולים את התרופות במרווחי זמן קבועים ללא הפסקה. גישת הטיפול העכשווית בסרטן היא להרוג כמה שיותר תאי סרטן באמצעות מינון גבוה של תרופות ולאחר מכך לתת תקופת הפוגה לשיקום הנזקים שנגרמו לתאים הבריאים. אלא שבמשך הזמן הזה משתקמים גם כלי הדם סביב הגידול ומתפתח גידול חדש אלים יותר, שאינו מגיב לתרופות. ב”מינון המטרונומי” ישתמשו במינונים נמוכים ורציפים של הטיפול המשולב ללא תקופת “פגרה”, מתוך הנחה שהפגיעה תהיה לא רק בגידול אלא גם בתאי האנדותל, וכשאלה יחוסלו, הגידול יצטמק.
בהמשך מתוכננים ניסויים קליניים בסוגי סרטן נוספים וגם בחולי סרטן מעי גס שעדיין לא התפשט בגוף.
