פעם היא היתה אשתי, היום היא טבעת

חברת לייף-ג'ם משיקגו מקבלת מאנשים את האפר של יקיריהם, מפיקה ממנו פחמן ומייצרת יהלום. כמה אלפי לקוחות כבר הפכו את בני זוגם לטבעת או תליון. לא בטוח שזו היתה הכוונה כשנוסחה המימרה יהלומים הם לנצח

דאה הדר

בוב ולנטינו, הטבעת על אצבעו."ידעתי שאני רוצה שחלק ממנה יהיה אתי כל הזמן". בתצלום הקטן: תמונה שלו עם אשתו המנוחה. תצלומים: שחר סמוחה, ניו יורק

בוב ולנטינו סיניור זוכר את הבוקר שאשתו המנוחה חזרה הביתה. זה היה ביולי האחרון, כתשעה חודשים לאחר שסרטן תוקפני הכריע אותה בגיל 51 וכחצי שנה לאחר ששלח יותר מ-200 גרם מהאפר שלה ל"לייף-ג'ם", חברה מאזור שיקגו שתחת הסיסמה "האהבה ממשיכה לחיות" הבטיחה להפוך את שרידיה ליהלום, נוצץ וטהור ונצחי. בנו מנישואיו הראשונים ראה בטלוויזיה כתבה על יהלומי ההנצחה והתקשר מיד ליידע אותו. למחרת הוא כבר היה בטלפון עם ראסטי ונדנביסן, אחד משני אחים שיסדו את לייף-ג'ם לפני כארבע שנים.

"אף פעם לא שמעתי על כזה דבר. אבל בכלל לא התלבטתי, למרות שזה מאוד יקר, ואני גם לא בדיוק טיפוס של תכשיטים. ידעתי שאני רוצה שחלק ממנה יהיה אתי כל הזמן", אומר ולנטינו, בן 67, לשעבר קצב בסופרמרקט שפרש עקב תאונת עבודה לפני יותר מעשור.

לא צריך להיכנס לביתו, שנמצא מחוץ לגרדינר, עיירה מנומנמת במדינת ניו יורק, כדי לזהות את העקבות שהותירה אחריה אשתו. בצהרי יום חול חורפי, שהחל בלי זריחה וייגמר בלי שקיעה נראית לעין, סירת הדיג שלו חונה על האדמה. "פטי שלי", קוראים לה. הכלבה ניקי, מתנת יום הולדת מפטי לפני 12 שנה, מלווה את המתקרבים לבית. "הוולנטינוס – פטי ובוב", כתוב על השלט שתלוי מעל הדלת, לצד קישוטי חג מולד בלויים. ולנטינו יוצא החוצה.

הוא באמת לא נראה טיפוס של תכשיטים, אבל אי אפשר להתעלם מהניצוץ שיורה טבעת הזהב שלו, שבה משובץ יהלום צהוב, 0.66 קראט. "היא יצאה הרבה יותר גדולה ממה שציפיתי. היא היתה אמורה להיות בין 0.29 ל-0.24 קראט, אבל היא היתה יותר מדי טהורה. אמרו לי שבכלל לא מצאו באפר שלה חומרים זרים", הוא מסביר בגאווה.

בסלון האפלולי, על קירות עץ כהה ולצד ראש מפוחלץ של צבי וכנת רובי ציד עמוסה, תלויה גלריה צפופה של תמונות – הילדים, הנכדים, אבל בעיקר פטי. פטי ובוב ליד עץ אשוח, פטי השזופה בקולורדו בטיול מחוף לחוף, פטי קטנה ועייפה יותר במעיל חום גדול ממידותיה, בתמונה אחרונה. התמונות חוזרות על עצמן, בגדלים שונים ובמסגרות וצורות שונות, לפעמים בעיגול מבריק, כמו סיכת מתמודדת על נשיאות ארה"ב. באח בוערים עצים שוולנטינו חטב בעצמו. מעל האש מוצבת קופסת עץ גדולה, עם ציפורים חרוטות, שבתוכה שאריות שלא שימשו לייצור היהלום. פטי ולנטינו. 11 בדצמבר 1952 – 19 בנובמבר 2004. "שלא תישכח לעולם".

ההמתנה ליהלום היתה בשבילו כמו נצח. "התקשרתי אליהם כל הזמן, אני כבר לא יודע כמה פעמים. רציתי לדעת איך מתקדם התהליך. הייתי לחוץ שזה כבר יחזור אלי", נזכר ולנטינו. "ואז אני זוכר איך פתחתי את תיבת הדואר בוקר אחד וזה פשוט היה שם. הייתי מאושר. זה היה כמעט כאילו שפטי בעצמה חזרה הביתה. שמתי מיד את הטבעת על האצבע, ואז נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע ממקום למקום ולהראות את זה לכולם. אנשים לא יכלו להאמין".

רוב הלקוחות אלמנות

היהלומים המיוצרים במעבדת לייף-ג'ם באילינוי הם עוד תוצר לוואי של שריפת הגופות, המתפשטת מחוף לחוף בארה"ב בשנים האחרונות. לפי נתוני "איגוד שריפת הגופות של צפון אמריקה", 29% מהמתים או מקרוביהם בשנת 2003 ביקשו כי יישרפו, לעומת 21% ב-1996. האיגוד מנבא שעד שנת 2025 יותר מ-45% מהאמריקאים יבחרו ללכת בדרך האפר. במדינות מסוימות, בעיקר במערב ארה"ב, זה המצב כבר היום. ואשינגטון, הוואי, נוודה ואורגון מובילות את הרשימה עם יותר מ-60% הבוחרים בשריפה מכלל המתים בהן. לא הרחק מאחור נמצאות אריזונה, אלסקה, מונטנה, קולורדו וקליפורניה, שגם בהן יותר ויותר אנשים עולים בעשן.

המספרים האלה מספקים סיבה טובה לאופטימיות לאחים ראסטי ודין ונדנביסן משיקגו, שפתחו את לייף-ג'ם ב-2002 עם עוד צמד אחים, גרג ומייק הרו. את הרעיון הגה ראסטי, הבכור ביניהם, בן 37, טייס לשעבר, שכבר מילדות הוטרד מנושא המוות. "ראסטי הבין כבר בגיל ארבע שכולנו נמות יום אחד, כולל הוא עצמו, וזה הוביל אותו לחשוב על מה שקורה אחרי שמתים", מספר דין, אחיו הצעיר. "לא מצא חן בעיניו הרעיון, שקבורה ושריפת גופות הן האפשרויות היחידות שקיימות. הוא לא רוצה להישכח אחרי שימות, ומבחינתו להיות באדמה זה רחוק מהעין ורחוק מהלב. כשהוא התבגר, הוא החליט שחייב להיות משהו יותר טוב, והחל לחקור את הנושא".

במחקרו על היסודות הכימיים השונים גילה ראסטי שהפחמן שמרכיב את גוף האדם הוא גם זה שממנו עשויים יהלומים. "הוא התחיל לברר אם קיימת דרך ללכוד את הפחמן משאריות האדם וליצור ממנו יהלום. היהלום היה בשבילו דרך להרגיש יותר טוב ביחס למוות", ממשיך אחיו.

האחים ונדנביסן חקרו את התחום, הרכיבו תוכנית עסקית, והחלו לשווק את המוצר הייחודי לקהל הרחב. מחיר היהלומים לפני הטמעתם בתוך תכשיט נע בין 2,700 ל-20 אלף דולר, לפי גודלם וצבעם (כחול או צהוב).

בלייף-ג'ם עובדים כעשרים איש. לדברי עובדים, האחים המייסדים הכפילו בשנה שעברה את מכירותיהם בהשוואה לשנה הקודמת. האחים אומרים כי עד כה ייצרו בעבור לקוחותיהם קרוב לאלפיים יהלומים. "נמשיך לצמוח. לדעתי זה יהפוך למיינסטרים", אומר דין ונדנביסן, שגם הוא וגם אחיו הסדירו את הפיכתם ליהלום בבוא היום. לקוחותיהם הם ברובם אלמנות גילאי 40-60, רובן מהחוף המערבי.

מאות מיליוני שנים מפרידות בין יהלום המופק בטבע לכזה שנוצר במעבדה, בלחץ גבוה ובחום רב, אבל בלייף-ג'ם מתעקשים שהאבנים שהם מייצרים, בשילוב שרידי אדם, היו מוגדרות יהלומים גם תחת זכוכית מגדלת של תכשיטנים מחמירים. כשהוא נשאל איך ניתן לוודא שהמנוח אכן נמצא בפנים, דין ונדנביסן מתאר תהליך ארוך ומסובך, שכולל מספר מזהה, סיסמה, אפשרות להתעדכן בשלבי התהליך, מספר שנחרט על היהלום עצמו וגם תעודה של גמולוג המזהה את רכיבי האבן.

"היו אנשים שחשבו שאנחנו משוגעים", מודה דין, "אבל באופן כללי התגובות מאוד חיוביות. אנשים היום מבינים שיש להם את הכוח והחופש להחליט מה יקרה להם לאחר מותם. רק משום שמישהו בתעשיית הקבורה רוצה שכולם ייקברו, זה לא אומר שזו האפשרות המתאימה לכולם. הארון, החלקה, הטקס – זה מאוד יקר. שריפת גופות הרבה יותר זולה ויותר הגיונית. אז הרבה יותר אנשים בוחרים בדרך הזאת. החלופה של היהלום מושכת אנשים שאיבדו אדם מאוד קרוב שהם מאוד אהבו. בני אדם זקוקים למגע, והיהלום הוא משהו מוחשי שמכיל מרכיבים של האדם האהוב, משהו שהם יכולים להיאחז בו. זה דבר יפהפה שמספק נחמה".

דייוויד פיני, מנהל בית הלוויות "פיני" בניו ג'רסי, שמע על החלופה הנוצצת בכנס של מנהלי בתי לוויות לפני שנתיים. "זה עונה על צורך אמיתי. אנשים מחפשים חלופה", טוען פיני, שבמהרה הצטרף לכ-600 הספקים של לייף-ג'ם ברחבי ארה"ב. הוא הציב אצלו ויטרינה ובה שלוש טבעות, תליון וכמה יהלומים, ולצדם עלונים. "זה מעורר הרבה עניין", הוא אומר, "יש כאלה שאומרים ?זה לא בשבילי'. אחרים מבקשים עוד פרטים ואומרים שהם היו בוחרים בזה בשבילם". עד כה היתה לו לקוחה אחת, אשה שאמה מתה והוא שיבץ את שרידיה בטבעת. "היא היתה מאוד מרוצה", מעיד פיני.

חיתכו אותי, שבצו אותי

האמנית ג'יל מגיד לא התאבלה כשהיא התקשרה ללייף-ג'ם והזמינה יהלום. למגיד, אמנית בת 32 שנעה על ציר אמסטרדם-ניו יורק, אין רצון להפוך איש מקרוביה לאבן יקרה, אלא רק את עצמה. בשנה שעברה היא הסדירה את הפיכתה ליהלום צהוב לאחר מותה, לצורך יצירת אמנות – "פורטרט עצמי בהמתנה". היצירה מורכבת מוויטרינה שמבעד לה נראית קופסה שחורה ובה טבעת, הממתינה לשיבוץ היהלום שלה בבוא היום, לצד חוזים ומסמכים נלווים.

"היפכו אותי ליהלום כשאמות. חיתכו אותי עגולה ומבריקה. שיקלו אותי במשקל קראט אחד. ודאו שאני אמיתית…" היא כותבת במבוא לחוזה עם לייף-ג'ם. "אתם יכולים להעשיר את הפחמן שלי בעוד פחמן טבעי. אני מעדיפה להיות טהורה, אבל אני מאשרת לכם להכתים אותי… אם כאשר תיצרו אותי אצא קטנה מדי, אל תגדילו אותי… השאירו אותי כמו שאני… כאשר אהפוך ליהלום, זהו אותי, דרגו אותי, מיסרו אותי".

היצירה שהוצגה עד לאחרונה במוזיאון סטיידליק שבאמסטרדם נודדת בעולם. כשיצטרף אליה המוצג המרכזי – לאחר מותה של מגיד – היא רוצה שיצירתה תעבור לידי אספן או מוזיאון ותוצג בתצוגת קבע. למשפחתה זהו תהליך לא פשוט. אביה, היא מספרת, שאל אותה אם היא באמת רוצה שהוא ייאלץ ללכת ל"מומה" (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק) בכל פעם שירצה לכבד את זכרה. בעת העבודה התייעצה מגיד עם רבנים מזרמים שונים. "כל אחד מהם אמר לי, שיש איסור הלכתי מוחלט על שריפת גופות. אבל כשהם ראו את היצירה, הם גם אמרו שהיא מרגשת ורוחנית.

"יהלום הוא מטאפורה. בחברה שלנו הוא סמל של אהבה, מחויבות, עושר, אלמוות", אומרת מגיד, "כאן המטאפורה הופכת לאמיתית. אני חושבת שהעבודה מעוררת חשיבה ביקורתית על מוות, על הנצחה ועל זיכרון המוות. יש כאן יסוד חזק של שימור הגוף כאיקון. זהו תמצית הפטישיזם של אובייקט".

פטישיזם, מטאפורות, כל אלה לא מעסיקים את בוב ולנטינו סיניור. הוא רק רוצה את פטי בחזרה. הקרקס הדומם שהיא השאירה אחריה מלווה את צעדיו בבית – חזיר עם פפיון, חתול מעץ, קוסם מקריסטל, תרנגולת מחרסינה, מלאכים וצפרדעים מיניאטוריים, ליצן על נדנדה שתלוי קפוא מהתקרה. רובי החתולה וניקי הכלבה נצמדות מדי פעם לרגלו. אך אף אחד לא מצליח לגרש את הבדידות. גם לא הטבעת.

הסביבה, אומר ולנטינו, פירגנה וכמה אנשים אפילו ביקשו ממנו את הטלפון של לייף-ג'ם. בתו הצעירה הבטיחה להפוך גם אותו ליהלום כשילך לעולמו. המחשבה משמחת אותו. "איך אבא אמור להרגיש כשבתו מציעה לו כזה דבר", הוא אומר. רק דבר אחת מטריד אותו – שבמקרה כזה ייאלצו להסיר מאצבעו את הטבעת עם פטי.

אולי הטבעת מקשה עליו להמשיך הלאה? "לא. זה כאילו שהיא נותנת לי את ברכתה. היחסים שלנו היו כמעט ללא פגם. לעולם לא תהיה עוד פטי". הוא מביט בטבעת. "יש ימים קשים יותר. לפעמים אני חושב שאני הולך להשתגע. אבל אני חושב שאני קצת יותר רגוע מאז שיש לי את זה. היא היתה אוהבת את זה, למרות שזה יקר. זה עלה לי יותר מ-3,000 דולר. אני חושב שהם מנצלים אנשים, כי טבעת כזאת אמורה לעלות הרבה פחות. אבל כשאתה במצב כזה אתה לא חושב על המחיר. אפילו עוד לא לקחתי אותה לתכשיטן, שיאמוד את הערך שלה. לא שזה משנה. אני אעשה את זה בהזדמנות. מאז שפטי מתה אין לי חשק לכלום. כל מה שעשיתי היה בשבילה".

הוא לא חושש לאבד את הטבעת. "לא הורדתי אותה אפילו פעם אחת מאז שקיבלתי אותה", הוא אומר, "היא אתי כל הזמן".

איך זה עובד

גופת המת נשרפת בשיטת השריפה הרגילה, ואל חברת לייף-ג'ם הפועלת משיקגו נשלחים 227 גרם אפר (גופת מבוגר מספקת די פחמן ליצירתם של לפחות 50 יהלומים).

לייף-ג'ם מפרידה את הפחמן מהאפר ושולחת אותו למעבדה, שם מחממים את היסוד הכימי בסביבה דלת חמצן והופכים אותו לגרפיט (החומר שממנו עשויים עפרונות). מדי פעם מוסיפים לתערובת עוד גרפיט. הגרפיט שמופק מן האפר מוכנס למכבש יהלומים, מחומם לטמפרטורה של 1,930 מעלות צלסיוס ונדחס בלחץ של יותר מ-56 אלף קילוגרם לסנטימטר רבוע.

היהלום נוצר בתהליך שאורך בין שישה לשמונה חודשים (לפי הגודל המוזמן). לאחר ליטושו הוא נשלח לבית הלקוח.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~408545103~~~30&SiteName=hayadan