טובים מטבענו 4: השקר הגדול של “מלחמת כל בכל”

למה אנחנו חושבים שטבענו כל כך רע? למה אנחנו סבורים שלוחמה מתמדת היא דחף אנושי בסיסי?

לכל פרקי הסדרה

למה אנחנו חושבים שטבענו כל כך רע? למה אנחנו סבורים שלוחמה מתמדת היא דחף אנושי בסיסי? 

ראשית, חקר התגובות הגופניות למצבי לחץ נעשה באופן מסורתי על ידי גברים – ועל זכרים. מחקר זה נעשה עד לאחרונה בעיקר על חולדות ממין זכר, כי התגובות ההורמונליות של הנקבות היו קשות יותר לניטור. כך נוצרה הטיה בפרשנות של הביולוגיה שלנו. גברים מבטאים לחץ בצורה אחרת מאשר נשים. הורמוני לחץ פועלים בקרב גברים בצורה של “ברח או הילחם” (Fight or Flight), אך התגובה ההורמונאלית למצבי לחץ מצד רוב המין האנוש – כלומר הנשים – היא “עזרה וחברה” (Tend and Befriend). נשים פועלות טוב יותר כשנדרש שיתוף פעולה המבוסס על קשב או מוטיבציה. גברים נוטים לתחרותיות. נשים נוטות ליצירת קונצנזוס.

שנית, לא רק הביולוגיה תוארה באופן שגוי בגלל ההטיה הגברית, אלא גם ההיסטוריה. במשך אלפי שנים נכתבה ההיסטוריה על ידי גברים, כדי לתאר גברים וכדי להאדיר גברים. עוד ביוון ורומא נטו היסטוריונים לתאר יותר הקמת ישויות שלטוניות, מלחמות ומהפכות, ופחות מחקר רפואי ומדעי, חקלאות, טכנולוגיה, חברות אנושיות וגידול ילדים. רק בעשורים האחרונים החלה כתיבת “היסטוריה מלמטה”, תולדות חיי האנשים הפשוטים. כך נוצר הרושם השגוי שתולדות המין האנושי הן מלחמות ורציחות המוניות, ושברירת המחדל של ההתנהגות האנושית היא עימות. שוב – זה רושם שגוי. זה לא המצב, לא בהיסטוריה ולא ברגע זה, כשאתם קוראים את הדברים האלה. הסתכלו סביבכם עכשיו: במשרד, בבית, ברחוב או בתחבורה הציבורית: מה אתם רואים – אנשים נלחמים על משאבים, או אנשים משתפים פעולה, חולקים מידע ועוזרים זה לזה?

ושלישית, הביולוגיה שלנו לימדה אותנו לפחד. גירוי מפחיד מחזק קשרים בין נוירונים יותר מאשר גירוי מרגיע, ומשאיר קשרים אלה למשך זמן רב יותר. אנו לומדים לפחד יותר מהר, ויותר ביעילות, מאשר אנו לומדים להירגע, וזכר הלימוד הזה נשאר בנו למשך זמן רב יותר. אם ניתקל בגירוי מכאיב או מאיים, נזכור אותו גם אם הוא יבוא לאחר מכן בצורה חלשה יותר. המקור האבולוציוני לכך ברור: מי שמפחד, שורד. לכן דברים מפחידים מושכים יותר את תשומת לבנו. מחקרים על סיכוני בריאות – למשל צבעי מאכל ושדות אלקטרומגנטיים – נתפסים כאמינים יותר כאשר תוצאותיהם מעידות על סכנה, וכפחות אמינים כשהתוצאות שוללות קיומה של סכנה. 

מה עולה בכם למקרא השמות “יסוד כימי 330-E”, “מונוסודיום גלוטמט”, “קרינה סלולרית” והכימיקל “דו-מימן חד-חמצני”? האחרון אחראי על מאות אלפי מקרי מוות בעולם מדי שנה, ולמרות זאת שום גוף רגולטורי לא אוסר עליו. האין זה מפחיד?

אנו נוטים להגזים באומדן סיכונים ולבטל מידע שלא מצביע על סיכון. מבחינה הישרדותית זה הגיוני: איזה רווח יצא לנו ממידע שלא מצביע על סיכון? עדיף לשכוח מידע כזה או להניח שהוא שגוי. חדשות מרגיעות לא מעניינות אותנו. רק דבר אחד אנו מבקשים מהתקשורת, מהמדענים ומהמורים: תפחידו אותנו. כך נישאר ערניים ודרוכים לקדם את פני הרעה, גם אם היא דמיונית. בהלת יתר רפואית (היפוכונדריה) עשויה להביאנו לשלל בדיקות מיותרות, יקרות ואף בעלות פוטנציאל להזיק לנו, ועדיין אנו נוהים אחריהן. בארצות הברית, למשל, מבזבזים אנשים פרטיים, מקומות עבודה ובתי חולים מיליארדי דולרים בשנה – על בדיקות רפואיות מיותרות. 

מיליוני שנים היינו יצורי סוואנה מפוחדים, ממוקמים באמצע שרשרת המזון, צדים יונקים קטנים ומתחמקים מטורפי-על. מי שלא היה דרוך כל העת לקראת טורפים וארועים קטלניים – לא שרד. הישרדותנו היתה תלויה בהפניית תשומת לב מיידית לחריג, לפתאומי ולאלים. הפחד שירת את הישרדותנו. שאננות היתה עלולה להביא עלינו את קצנו. התפתחנו פחדנים: המחיר היה קטן, והרווח – אדיר. לכן אנו בנויים להימשך למידע מפחיד, בלי לבדוק מה הסיכוי שהמידע הזה רלוונטי לנו. יכולות ההפחדה של התקשורת המודרנית גדולות על יכולת הפענוח שלנו. רעידת אדמה ביפן או התרסקות מטוס בסינגפור לא קשורים אלינו, ונפילת הבורסה לא תהרוג אותנו, אבל הגוף מגיב כאילו הם סכנה מיידית עבורנו. אולי כדאי שנכבה את הטלוויזיה לעתים קרובות יותר ונציץ מהחלון.

אנו לא בנויים להבין סטטיסטיקה. אם אנשים היו מבינים סטטיסטיקה, הם לא היו ממלאים לוטו. אנו נחשפים לאלפי כותרות, פרסומות, דעות, נתונים ופיסות מידע רפואי, אך מעטים מאיתנו יודעים די סטטיסטיקה כדי להבין מה הסיכוי שלנו לחלות במחלה מסוימת או להיפגע באמצעי תחבורה כלשהו. פחד מטיסה נפוץ הרבה יותר מאשר פחד מנסיעה, אבל הסיכוי להיהרג בנסיעה גדול פי עשרות. כל יום טובעים למוות בארצות הברית פי שניים מאלה שמתים כל שנה – בכל העולם – מהתקפות כריש. למרות זאת, פחד מכרישים נפוץ בהרבה. אם היינו חושבים באופן סטטיסטי, לא מכרישים היינו מפחדים בעת כניסה לים אלא מעצמנו.

 

בגלל הפחד הבלתי פרופורציונלי הזה, גם הסקרנות שלנו כלפי אלימות היא בלתי פרופורציונלית יחסית לשיעור האלימות הממשי בהיסטוריה. התקשורת מגיבה לדחף הקדמון הזה. היא מסקרת את הנדיר, הבלתי שגרתי, החריג. אף אחד לא יקנה עיתון שבו כתוב “היום מאתיים איש בעיר נתנו מים לחתולים” או “היום אלף איש תרמו לארגוני סיוע לעניים”. זו הנורמה, לא החריג, ולכן זה לא מעניין. לכן אף צוות חדשות לא ימהר במסוק לסקר מעשה של טוב לב שהתגלה בדקוטה הצפונית. לכן מצפייה בחדשות אנחנו למדים שהעולם הוא מקום אלים ומסוכן, והמלחמה היא הכלל. לכן אנו חשים חוסר ודאות דווקא עכשיו, כשחיינו בטוחים מאי-פעם. אם נדמה לנו שהרוע שולט בעולם, זה אולי סימן לכך שעלינו לצרוך פחות חדשות. 

מהו “יסוד כימי 330-E”? זה מרכיב הטעם החמוץ שבלימון. מהו מונוסודיום גלוטמט? הוא מופק מאצות מאכל שהן פופולריות במטבחי מזרח אסיה ובבישול הטבעוני בכל העולם. מהי קרינה סלולרית? קרינה בלתי מייננת, שלא פוגעת בתאי הגוף. ומהו האיום מכולם, הכימיקל דו-מימן חד-חמצני, אותו חומר חסר צבע, טעם וריח ההורג אלפי אנשים מדי שנה, מרביתם משאיפה של החומר, חומר שחשיפה לו כמוצק או כגז עלולה לגרום לכוויות חמורות ובליעתו מלווה בסימפטומים של הזעה ומתן שתן, וגורמת לחוסר איזון במאזן האלקטרוליטי של הגוף, מרכיב חשוב בגשם חומצי, תורם לאפקט החממה וגורם לשחיקה של פני היבשה, מאיץ החלדה של מתכות ובעל תפקיד חשוב בכורים גרעיניים? זה דו-מימן חד-חמצני, או בשמו העממי, מים. 

כעת, משלמדנו מה זה דו-מימן חד-חמצני, לא נזכור זאת עוד שבוע, כי אנו צרכני מים מושבעים, אבל את הקרינה לא נשכח כי זה מפחיד, גם אם אין לפחד הזה ביסוס מדעי. וזה מוזר, כי אנחנו גם צרכני סלולר מושבעים. 

כתובית:

הדת היתה המגן הראשון בהיסטוריה של זכויות האדם. גם מלכים פחדו מפני הכוח העליון המדומיין, וכך צייתו לחוקים שריסנו כוחם והקנו לנתינים זכויות בסיסיות והגנה מינימלית. האמונה הדתית השתכללה לאורך אלפי שנים, בתהליך של ברירה תרבותית, כדי לענות על צרכי האדם: הצורך להאמין בישות עליונה והצורך בסדר, בחברה ובמתן משמעות לקיום ולזמן החולף. טקסי הדתות נותנים נחמה, בטחון ועוגן, כשהם מציינים את עונות השנה, לידה, התבגרות, נישואין וגם מוות. 

הדת נותנת ביטחון נפשי ומספקת היגיון פנימי בעולם. רוב הדתות מספרות סיפורים וכך עונות על הצורך שלנו במתן הסבר לעולם. למאמין לא מפריעה העובדה שהסיפורים אולי בדויים וחלקם בלתי אפשריים. הוא לא צריך הגיון אלא דפוס, סדירות ועקביות. אלה בפני עצמם מהווים סוג של הגיון, המוכל בתוך עצמו, עם רציפות פנימית וחוסר סתירה פנימי. הדת מספקת סיפורים כאלה למכביר. 

הדת נותנת תקווה. דתות רבות מתארות מהלך היסטורי שבסופו גאולה. היהדות, הנצרות והאסלאם מתארות את הגאולה כביאת המשיח ותחיית המתים. הבודהיזם וההינדואיזם מתארים את הגאולה כהשלמת מחזור חיים. דתות אפריקאיות מתארות את הגאולה כתהליך ללא תחילה וסוף, כהתמשכותו של מעגל החיים הנצחי. אדם ללא דת, לעומת זאת, צריך לחלץ משמעות מתוך קיומו-שלו, והמשימה הזו קשה בהרבה ממשימתו של מאמין שכתבי הדת שלו מגישים לו משמעות אינסטנט, על מגש של זהב. 

כתובית:

הדת אפשרה, לראשונה בהיסטוריה, קיומן של חברות ענק שבהן חברים אנשים רבים מכפי שיכול אדם בודד להכיר באופן אישי. מנהגיה של הדת היו הדרך הקצרה ביותר לחבר בין המוני זרים. מנהגים משותפים אלה היו חסרי היגיון ותועלת והכבידו על אלה שביצעו אותם, אבל ההכבדה העצמית היוותה סימן לנאמנותו של המאמין, לנכונותו להקריב למען הקבוצה. כדי להקשות על זיוף הסימן גיבשו הדתות מבחנים כואבים ויקרים. איש לא היה לוקח על עצמו צומות, עינוי עצמי, הלקאה עצמית עד זוב דם או חיתוך חלק מגוף בנו, אם לא היה נאמן באמת ובתמים לחברה שמצווה על כך. כשחברי הקהילה מכבידים על עצמם בוויתור על רכוש או בקיום טקסים קשים, יקרים וכואבים, הם מוכיחים בכך את נאמנותם לקהילה ויוצרים מחסום בינם לבין היתר. ההכבדה העצמית היא סימן שקשה לזייף, והיא כלי רב עוצמה ליצירת בריתות. 

האמונה של ילד בן שלוש בכך שהמבוגר שמרים אותו, שר לו, מחתל אותו ומאכיל אותו הוא כל יכול, זהה במאפייניה לאמונה באל. מבחינה זו, כולנו ילדים. הדת מבטאת את רגשי התמימות והפליאה שמעורר היקום, ואת הצורך שלנו בדמות סמכותית ומפקחת. האמונה היא מסגרת המחזיקה את סיפור חיינו. לכן כל כך קשה לנו להיפרד ממנה. בזקנתנו גוברת האמונה בעל טבעי. כנראה לקראת סופנו אנו מבקשים להאמין בכך שאין זה באמת סופנו. 

אבל האם סדר חברתי חייב להתבסס על אמונה דתית? על כך – במאמר הבא.

מקורות נוספים

יעקב בורק, רעש (זמורה ביתן, 2009), הפרק “רעש המידע הרפואי”, עמ’ 192.

מרק גלזרמן, הרפואה המגדרית (מודן ומשהב”ט, 2014).

צבי ינאי, החיפוש האינסופי (עם עובד, 2000), ע’ 100.

Cristine H. Legare et al., “The Coexistence of Natural and Supernatural Explanations Across Cultures and Development” (abstract), Child Development 83, 3, pp. 779–793, May/June 2012.

Eric Kandel, In Search of Memory (Norton & Co., 2006).

עוד בנושא באתר הידען: