צרות בגן-עדן: המורשת הקטלנית של כורי לוויינים דולפים מהעידן הסובייטי
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/leakspaceships.html
תקציר הידיעה
מאת: Leonard David – כתב בכיר של ספייס.קום – 29 במרץ 2004' תרגם: אלי בן דוד
לוויינים סובייטים ישנים המונעים בכח גרעיני, מותירים אחריהם נתיב מסוכן של דליפה רדיואקטיבית ההופכת לרסיסים, המהווים איום של ממש לחלליות אחרות.
כדורים זעירים של נתרן-אשלגן (NaK) נוזלי הדרוש לצינון כורים טפטפו מתוך לוויינים סובייטיים ישנים אשר שימשו כלווייני רדאר סריקה-אוקיאני, הידוע בשמו RORSATs. סוג זה של לוויינים – אשר אינם משוגרים יותר – נשא כור גרעיני לתגבור צלחת רדאר גדולה שאפשרה סריקת יום/לילה של מרחבי האוקיאנוסים.
לאחר ש-רורסאט סיים את תפקידו, נורתה ליבת הכור ל"מסלול-חיסול". מרגע שהגיעה לרום המיועד, יחידת הכח אמורה להמשיך לעבודה כמה מאות שנים לפני שתיכנס מחדש לאטמוספירה של כדה"א. אבל, תהליך שיגור הליבה מתוך הגוף של ה-RORSAT, יצר בעיית צנרת בתבנית הלוויין. איטום פגום אפשר לנוזל הצינון (נתרן-אשלגן) לדלוף, בהותירו שובל של אלפים על אלפים של טיפות לנוע בחופשיות בחלל.
סכנה לחלליות
לוויני רורסאט שוגרו למסלולם על ידי הסובייטים החל משנת 1967 עד שנת 1988. יש עדות מתחנות ראדאר קרקעיות על כמות של 16 לוויינים (מתוך סך 31 לווייני רורסאט) שאיבדו את נוזל הצינון שלהן כתוצאה מהזנקת ליבת הכור שלהם ל"מסלול החיסול".
פאולה קריסקו (Paula Krisko), מומחית לענייני נשורת-חללית מטעם לוקהיד-מרטין במרכז החלל של נאסא (JSC) ביוסטון, טקסס, ציינה בפרסום אחרון המוקדש למחקר על "אשפת חלל", (רסיסים, שברים ונשורת) כי נשורת הנתרן-אשלגן נצפית כבר כעשור.
לא רק שהשברים הללו נמצאים תחת מעקב מתמיד של נאס"א באמצעות מכ"ם, הסבירה קריסקו כי הם מזהמים לווינים אחרים – כאלו המיודעים לשרוד תקופה ארוכה (LDEF). כך למשל זוהמה חללית בגודל של אוטובוס שריחפה בחלל במשך למעלה מחמש שנים עד שנשלפה ממסלולה והוחזרה ארצה על ידי הקולומביה בשנת 1990.
קריסקו מסבירה שהמחקר אודות טיפות הנתרן-אשלגן מעריך שהן מקיפות את כדה"א בגדלים שונים ובמספרים של 110.000 עד 115.000. "אוכלוסיה זאת מציגה סכנת רסיסים לחלליות המרחפות במסלול נמוך", היא מצהירה.
מחקרי ראדאר
אפשר לזקוף לזכותו של דון קסלר את האזהרות הראשונות על הכורים הסובייטיים הדולפים. יש לו יותר מ-40 שנה ניסיון בחקירה מדעית של זבל-חללי מעשה ידי-אדם, נתח גדול מאותו זמן העביר ב-JSC של נאסא תוך התעמקות בבעיית הזבל החללי. קסלר הוא היום היועץ לענייני זבל-חלל ומטאורואידים (עצמים אסטרונומיים מוצקים שבהיכנסם לכדה"א הופכים למטאוריטים) ב-אשוויל, צפון קרוליינה.
מאז התרעות קסלר בשנת 1995, התרחש שינוי משמעותי בסיפור רורסאט. "זה עכשיו מקובל על כולם כסיפור נכון. אפילו על ידי הסובייטים, ועכשיו זה חלק מכל הזבל החללי"
המקור העיקרי של נאסא לאיתור סחף הטיפות הוא ראדאר ה-Haystack. המתקן מופעל ב-MIT במעבדת לינקולן אשר אסף מידע על זבל חללי עבור נאסא מאז 1990 תחת הסכם עם חיל האויר האמריקאי.
סכנה ברורה ומוחשית/עמי בן בסט
זה ספור חם שהתפרסם באתר האינטרנט space.com. ראשיתו בשנת 1967 עם שיגורו של לוויין רוסי, ראשון בסדרה של לוויינים שכונו RORSAT. הלוויינים ששוגרו בזה אחר זה, היו לווייני מחקר שתוכננו בברית המועצות של פעם ונועדו לסרוק את אוקיינוסי העולם. כל לוויין היה מצויד בצלחת רדאר מיוחדת שפעלה יום ולילה, מונעת על ידי כור גרעיני קטן. (האמת היא שהלוויינים הללו גם שמשו כלווייני ריגול וסמנו מטרות אמריקאיות אבל זו עלילה אחרת).
לאחר שהלוויין סיים את תפקידו, "נורה" הכור הזעיר שלו כלפי מעלה, למסלול גבוה יותר (מסלול "בית הקברות"), שם הוא אמור להקיף את כדור הארץ במשך כמה מאות שנים, עד שייפול חזרה לאטמוספרה שלנו. הבנתם נכון. הצאצאים שלנו בכדור הזה עתידים יום אחד לקבל מהשמיים מתנה מאד לא סימפאטית, כורים גרעינים מהמאה העשרים!
אבל זה רק חלק מסיפור הזוועות הזה. מסתבר כי פגמים בגוף הלוויין הביאו לדליפה של נוזלים ששמשו לצינון הכור (תערובת נוזלית של נתרן-אשלגן). הדליפה שהתרחשה בעת שהכורים הוסטו למסלולים גבוהים, הותירה בחלל שובל של עשרות אלפי טיפות רדיואקטיביות. תצפיות מהקרקע מלמדות כי לפחות 16 מתוך 31 כורים גרעיניים של לווייני RORSAT דלפו.
הטיפות נתגלו לראשונה לפני מספר שנים על ידי "ערימת השחת"- רדאר מיוחד המופעל עבור סוכנות החלל האמריקאית, ונועד למפות גרוטאות ושיירי אשפה זעירים הנעים בחלל במסלולים שונים. התנגשות בחלל עם חפץ זעיר, וכמעט לא משנה ממה הוא מורכב, במהירות גבוהה, עשויה לגרום נזקים, לרבות נקבים בגוף החללית הנפגעת.
RORSAT – חוקר ודולף
האור האדום נדלק כאשר הרדאר זיהה ריכוז גבוה במיוחד של עצמים זעירים בגובה של כ- 900 ק"מ מעל לכדור הארץ. תצפיות נוספות הובילו בסופו של דבר לתגלית הנוכחית. הכמות הגדולה של הטיפות (כ-115,000 טיפות שקוטר הגדולות שבהן הינו 7 ס"מ) מהווה לדברי המדענים העוקבים אחריהן, סכנה אמיתית ומוחשית. קיימת אפשרות סבירה כי לוויין מחקר אמריקאי גדול (LDEF), שהוחזר לפני כ-14 שנים לכדור הארץ, אכן "פגש" בטיפות הללו.
היכן בדיוק הסכנה? מעבר לסכנת פגיעה המכאנית, קיימת ברקע סכנת הזיהום הרדיואקטיבי. מדעני גרעין השותפים במחקר הטיפות, מציינים כי בעת שהכור היה פעיל, נוזלי הקירור היו רדיו אקטיביים (בתהליך נוצרו איזוטופים ארגון 39 וסודיום 24). בעוד שהסודיום דועך במהירות, זמן מחצית החיים של ארגון 39 הוא 270 שנה. הבעיה היא שאף אחד אינו יודע כמה מהחומר הזה מצוי בטיפה? אף אחד גם לא יודע בדיוק אם ישנם מזהמים נוספים באותם נוזלים.
אז מה יש לנו כעת? חגורה זעירה, לא טבעית, של טיפות רדיואקטיביות המקיפה את החלל שמסביבנו. מידת הזיהום אמנם אינה ברורה, אבל צריך לזכור כי לוויינים "שוקעים" בהדרגה למסלולים נמוכים יותר עד שהם נופלים לתוך האטמוספרה העליונה שלנו. זה גם מה שעשוי לקרות לטיפות הללו. ועוד משהו, כמה מאות קילומטרים מעל לטיפות, חגים להם עדיין כורים גרעינים קטנים, אמנם לא פעילים, אבל בהחלט מהווים פוטנציאל זיהום נוסף. קיימת אפשרות, כך על פי חוקר איטלקי בשם רוסי, כי אלה יפגעו, במוקדם או מאוחר, על ידי עצמים שונים, מה שיביא ליצירת מעגל זיהום נוסף.
לבלוג של עמי בן בסט "קצה"
ידען תקלות בחלל
לידיעה באתר ספייס.קום
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~808536410~~~86&SiteName=hayadan
