ועידת מונטריאול הסתיימה ללא תוצאות/ד"ר אסף רוזנטל

ד"ר אסף רוזנטל

זיהום אוויר. צילום: אתר גרינפיס בבריטניה

בימים אלה נסגר במונטריאול כינוס שבו היו אמורים המתכנסים להחליט על המשך הצעדים להפחתת המזהמים (גזי חממה) אחרי יישום אמנת קויוטו, שוק הפחמן, צעדים לפיתוח מקורות אנרגיה נקיה,
ושאלת הסובסידיות למדינות "העולם השלישי" למען שמירת יערות. כמו כן אמורים היו המתכנסים לסמן המשך הפעילות אחרי 2012 שכן עד אז אמורות המדינות החתומות על האמנה להפחית את פליטת המזהמים בשיעורים שניקבעו.

כולם מחפשים דרכים להפחתת פליטת מזהמים לאוויר עולמנו והדרכים רבות כמעט כמו המחפשים כמובן שרב ה"המצאות" וההצעות אינן מעשיות ולכן הן נשארות רק על הנייר. אפשרויות מעשיות שעלותן אינה מעל לכושר הספיגה של מי שאמור לבצען כבר בשלבי ביצוע ומימוש.

אחת הדרכים המוצעות עכשיו היא "חיסכון אישי בייצור גאזי חממה" כלומר לא רק לארצות /מדינות וגופים גדולים אחריות למניעת זיהום אלא אחריות כזאת תהיה מוטלת על כל אדם ואדם כאשר הרעיון מאחורי האימרה הוא כי: לכל מיצרך יש מחיר שמתבטא בכמות המזהמים שייצורו גרם לכן כל צרכן ישלם (בנוסף לתשלום המקובל) עבור כמות הזיהום. תשלום זה יבוצע באמצעות כרטיס "אשראי זיהום" שכל צרכן יקבל. כל צרכן יהיה "בעל מניות" באטמוספירה וכבעל מניות יהיה לו ענין באטמוספרה נקייה.

דוגמא: בתחנת הדלק אחרי המילוי ישלוף הצרכן שני כרטיסים האחד יהיה כרטיס האשראי המקובל באמצעותו יחויב חשבון הבנק הכרטיס השני (עליו תמונת כדור הארץ בלהבות?) יהיה כרטיס שבאמצעותו יחוייב אשראי הזיהום. הרעיון הוא של הסופר דוויד פלמינג. מי שפיתח את הרעיון לאפשרות מעשית הוא ריצ'רד סטארקי, מדען במרכז לחקר שינויי האקלים בטינדל – אנגליה Tyndall Centre for Climate Change Research)). סטארקי קרא לרעיון " מיכסות סחירות ביתיות" (DTQs – Domestic Tradable Quotas)
כלומר הרשאה (תמורת תשלום) לזהם. מדינות/ארצות וחברות תעשיתיות גדולות שהתחיבו ל אמנת קויוטו פועלות על פי עקרון זה מתחילת 2005. באירופה כ 12000 חברות שמחויבות לקויוטו, מחויבות שמתבטאת במיסחר במזהמים, מיסחר שמווסת ע"י גוף שהוקם ע"י האיחוד האירופי ה אי.טי.אס EU's Emissions Trading Scheme (ETS)..
באמצעות אמנת קויוטו והגופים המחויבים לה הפך הזיהום למצרך שניסחר על-פי ביקוש והיצא (יש בורסה) כאשר מי שמפתח אמצעים להפחתת הזיהום יכול להרוויח מאשראי הזהום שברשותו ע"י מכירתו למי שמזהם. את אותו המנגנון רוצה סטארקי להחיל על הציבור הרחב. סטארקי העלה את הרעיון בפני חברי הפרלמנט האנגלי ובקרוב יפרסם מסקנות לביצוע.

הרעיון מבוסס על הדעה שכדי להוריד את כמות פליטת המזהמים צריך להטיל מס על זהום או לקבוע מכסות מאחר והטלת מס הוא צעד שפוגע בכלכלה נשארת אפשרות המכסות וכך כל אזרח יקבל (חינם) מיכסת זהום (מיכסה זהה לכל) מי שישתמש בפחות ממכסתו יוכל למקור את העודף בשוק החופשי ככל שיהיו יותר אנשים שיעברו את מיכסתם יעלה המחיר. מחיר גבוה יהווה תמריץ נוסף לחסכון חסכון יתבטא בכיבוי אורות שאין בהם צורך, נסיעה ברכב ציבורי, באופניים או הליכה ברגל, רכישות על-פי צורך (ולא על-פי אופנה), יציאה ממעגל "תרבות הצריכה" הפוגעת בכל חלקה טובה כל שנה תופחת המיכסה במגביל לפיתוח מקורות אנרגיה נקיים, וכך תביא השיטה להפחתה בפליטת המזהמים. אם בהמשך יתאפשר המיסחר האישי לא רק באנגליה אלא גם באירופה
וכך הלאה, הרי הרווח לאנושות ברור.

יש מי שיציג את האפשרות כי: העשירים יוכלו לרכוש מכסות זיהום מהעניים, שבאופן טבעי צורכים פחות כך ע"י מכירת מיכסות ישפרו העניים את מעמדם הכלכלי ו"כולם מרוצים".

השימוש האישי ב "כרטיס זיהום" יבהיר לכול אחד בדיוק היכן הוא עומד במערכת הזיהום העולמית, כמה טון דלק נשרפו לצרכיו וכמה טון מזהמים נפלטו לאטמוספרה כדי לספקו.

לדברי סטארקי (היזם): עלות הפעלת מערכת שכזאת וחלוקת "כרטיסי זהום" תהיה בעלות דומה להנפקת תעודות זהות. עכשיו נישאר לראות מה יעשה הממשל הבריטי ברעיון. כדי להחילו צריך "ראיה לטווח ארוך", דבר שממשלים אינם מצטיינים בו. הכרזות "בומבסטיות" בנוסח: הפחתת המזהמים ב 60% עד 2050, כפי שהכריז בלייר, או 70% – שירק, או 80% – (שוורצנגר) אינן מגובות במעשים שכן קל להכריז, אך קשה לעשות? י

דר' אסף רוזנטל מוביל/מדריך טיולים באפריקה ודרום אמריקה
לפרטים טל. 0505640309
[email protected]
ריכוז מאמריו של ד"ר אסף רוזנטל באתר הידען

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~339834891~~~218&SiteName=hayadan