אלוהים? הפושע הזה?

צבי ינאי, מהמוחות הגדולים העצמאיים והסקסיים ביותר, חוגג את גיל 70 ואת הפנסיה בספר על מצב המדע. הוא עדיין שואף להשיג את “הסודות של הזקן”, כפי שהגדיר איינשטיין את חידות היקום, הוא רק לא חושב שיש זקן

מירון רפופורט
צבי ינאי. למה החוט של הטלפון מסתבך סביב עצמו? זה ממש מרגיז ומטריד

צילומים: אייל טואג

“אמרת שאני שואל רק שאלות גדולות”, התקשר צבי ינאי ואמר בקול שניכרה בו נימה קלה של עלבון, יומיים לאחר הפגישה השנייה שלנו בבית קפה תל-אביבי נטול הדר וכמעט נטול שם. “אז הנה לך שאלה קטנה שמטרידה אותי כבר הרבה שנים: למה החוט של הטלפון מסתבך סביב עצמו, אפילו אם אני לא מסלסל אותו אף פעם? למה צריך כל פעם מחדש להתיר את הפקעת של החוט? למה לא עושים חוטי טלפון חלקים? שאלתי כבר כמה מומחים ולא קיבלתי תשובה. זה ממש מרגיז ומטריד”.

אפילו שיחת הטלפון הזאת לא יכולה להטעות. ינאי, “מר מדע” הישראלי – מי שערך במשך 20 שנה את כתב העת “מחשבות” של חברת איי-בי-אם ומי ששימש במשך ארבע שנים כמנכ”ל משרד המדע – מתעניין בשאלות הגדולות. הטכנולוגיה דוהרת קדימה, אבל היא אף פעם לא עניינה אותו באמת: המחשב בשבילו הוא רק “תקע שמכניסים לחשמל”, ובטלפון נייד הוא משתמש רק כשהוא בנסיעות, במכונית. ינאי רוצה לדעת איך נוצר היקום, מה קרה רגע לפני המפץ הגדול, איך נוצרו החיים ואיך עובדת התוכנית שגורמת לתאים של האצבע לדעת להיות אצבע, איך עובד המוח ואיך יודעים מיליוני הנוירונים המתרוצצים בו להיהפך מחומר למחשבה, לרגשות. אבל התשובות שהוא מקבל נעשות יותר ויותר מפורטות ומבלבלות וסותרות. יותר ויותר קטנות.

הספר החדש שהוא מוציא בימים אלה, “מסע לתודעת הטבע” (הוצאת עם עובד), מנסה לתת סקירה של מצב המדע כיום. הוא נולד מתוך צורך פנימי של ינאי, שמעיד על עצמו כי במשך השנים שהיה במשרד המדע (97-'93') ניתק בעצם מקריאת חומר מדעי טהור, משום שהיה עסוק במחקר שימושי יותר, יישומי יותר (ומשעמם יותר, הוא אומר). עכשיו, בגיל 70, הוא פנסיונר, גם ממשרד המדע וגם מאיי-בי-אם, ויש לו זמן לשוב ולצלול אל הדברים שעניינו אותו תמיד, קודם כל לטובת עצמו. התוצאה של הצלילה המחודשת הזאת היא הספר.

כמו ברומן רוסי ישן, לפעמים טובע הקורא ב”מסע לתודעת הטבע”, ספרו הרביעי של ינאי, בין הגיבורים הרבים: קווארקים, לפטונים, גלואונים, פוטונים, פוזיטרונים, פרוטונים ואנטי פרוטונים, אקסיונים, מואון, טאו וניטרינו – אם לתת רשימה חלקית בלבד, אך ורק מתחום הפיסיקה, ולפני שהגענו לשמותיהם של כל הדברים שמתרוצצים לנו במוח ובגוף. אבל הסך הכל מרתק, במיוחד שני השערים העוסקים באבולוציה, בדי-אן-אי ובמוח. שם, מתברר בשיחה אתו, הוא גם מרגיש יותר בנוח מבחינה תיאורטית. המקריות של האבולוציה נראית לו הגיונית, שלמה, אסתטית. עם המקריות של מכניקת הקוואנטים הוא מרגיש פחות בנוח.

איי-בי-מחשבות

ינאי קבע את הפגישה בבית קפה “הוורד” בתל אביב אחר הצהריים. הוא תיאר לי את המקום, הגעתי ולא מצאתי. יצאתי לרחוב וראיתי את ינאי צועד במרץ לעברי. בסנדלים הוא נראה הרבה פחות מאיים מהדמות עם הקרחת והגולף השחור המשתקפת מהטלוויזיה ומהעיתונים. נראה קצת קיבוצניק. מתברר שאפילו על בית הקפה שאליו שלח אותי חל איזשהו חוק של מקריות. “בבוקר קוראים לנו מסעדת 'בא לי', בערב קוראים לנו 'קפה הוורד'”, מסבירה המלצרית למה לא הצלחתי לאתר את המקום. “ומה אתם עכשיו?” מתעניין ינאי. “עכשיו אנחנו באמצע”, עונה המלצרית.

הוא התפרסם כעורך המיתולוגי של “מחשבות”. לא רבים קראו את “מחשבות”, אבל רבים דיברו עליו (ורבים עוד יותר דיברו על אלה שדיברו). בשנות ה-70 וה-80 היתה מעין הסכמה כללית בקרב אנשים יודעי דבר ש”מחשבות” הוא כתב העת הטוב ורציני ביותר שיוצא בארץ: דיונים על מדע, פילוסופיה ומה שביניהם. כיצד נהפך ביטאון סתמי למדי של חברת איי-בי-אם ישראל לכתב עת מרכזי וחשוב כל כך? במקרה, אומר ינאי. כיצד הוא הגיע אליו ונהפך לבר-סמכא בענייני מדע? גם כן במקרה.

אחרי כמה שנים של נדודים על וספה ברחבי הארץ בין עבודות מזדמנות, התחתן ינאי, היום גרוש ואב לארבעה, והחליט שהוא צריך לעבוד בעבודה מסודרת. הוא התחיל לעבוד במטווייה, אף שמאז ימי הקיבוץ שלו העבודה היחידה שנראתה ראויה בעיניו היתה עבודת השדה. אבל אחרי זמן לא ארוך הוא הסתכסך עם בעל המטווייה (“רציתי לעשות מכסה כפולה וללכת הביתה מוקדם, הוא רצה שאשאר עד סוף המשמרת”), והחליט לעזוב. הוא ראה מודעה בעיתון על משרה של “קצין עיתונות” במשרד פרסום, התקבל אף שלא היה לו שום ידע מוקדם, עבר ממשרד למשרד וב-1970 קיבל מאיי-בי-אם הצעה לבוא לנהל את מחלקת יחסי הציבור שלהם.

איי-בי-אם הוציאה אז לאור מעין ידיעון על הנעשה בחברה, שחולק בין מנהלים במשק. שמו היה “מחשבות”. “זה היה בוליטין שיווקי”, מספר ינאי. “הידיעות נראו ככה: 'בענף החלב בתנובה הכניסו מערכת של איי-בי-אם, והיום התוצרת היא בשמים'. זה היה הסגנון, פחות או יותר. זה

ינאי. הייתי תובע את אלוהים בבית הדין הבינלאומי בהאג

שיעמם אותי”. הוא התחיל לשלב בבוליטין מאמרים מסוג אחר. שיחה על מדע ומוסר עם ישעיהו ליבוביץ' ואהרן מגד, לדוגמה. בהתחלה קצת עיקמו את האף בחברה, לא הבינו מה הקשר בין הבוליטין של החברה שלהם ובין המאמרים האלה. אבל התגובות של קהל הלקוחות היו נלהבות והמנהלים נתנו לו יד חופשית, “ועל כך מגיע להם כל הכבוד”.

גם כך לא חסרו לו תקלות עם ההנהלה העולמית של החברה. באחד הגיליונות פירסם ינאי כתבה על “מאיה העירומה”, הציור המפורסם של הצייר הספרדי גויה. “באיי-בי-אם היה קוד התנהגות מאוד חמור, ספר שלם שהיה כתוב בו מה מותר ומה אסור לעובד איי-בי-אם לעשות. הגיע מכתב מההנהלה העולמית שתהה מה עושה ציור תועבה במגזין שלהם. עניתי להם שמה שמקובל על כל המוזיאונים בעולם יכול להיות מקובל גם ב'מחשבות'. הם השיבו לי שאיי-בי-אם היא לא המקום להציג דברים מהסוג הזה”.

ממאמר אחד על ענייני מדע זה התרחב לשני מאמרים ואחר כך החוברת כולה עסקה בענייני מדע ותרבות והקשר ביניהם. מפה לשם היה “מחשבות” ללהיט, הודפס ב-15 אלף עותקים אף שלא נמכר בחנויות וניצנץ על מכתבתו של כל מי שהחשיב את עצמו; ינאי עצמו הפך בזכותו למרצה, יועץ ואיש תקשורת מבוקש, ובמאמרים הרבים מספור שכתב הפך לגורו של המדע הפופולרי בישראל. למעשה, בזכות “מחשבות” הוא נולד מחדש, בגיל 35, כאיש מדע. “המדע היה רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב, לא היתה לי שום גישה והבנה בזה. מה שעניין אותי היה מחזות, סרטים, ספרים בכלל. לאט לאט, תוך כדי העבודה על העיתון הזה, התחילה הסקרנות. תחילה לעניין הטכנולוגי ואחר כך מהטכנולוגיה למדע הטהור. זה היה מקרי”.

היתרון כאאוטסיידר

גם לישראל ולקיבוץ הוא הגיע במקרה. סיפורו מדהים, ממש כך. אין פלא שהוא יושב היום וכותב את סיפור משפחתו על פי צרור מכתבים שנשלחו לאמו, ולכן הוא לא רוצה להרחיב עליו את הדיבור. “תחכה לספר”, הוא אומר. הוא נולד ב-1935 בפסקרה שבאיטליה, עיר נמל קטנה על חוף הים האדריאטי, בן להורים ילידי הונגריה. אמו היתה יהודייה. “הורי היו אמנים נודדים, אבי היה זמר, אמי היתה רקדנית. הם עברו ממקום למקום, בכמה מקומות הם הולידו ילדים והשאירו אותם עם אומנת עד גיל שלוש ואז אספו אותם. ככה נולדנו אני ושתי אחיותי, הגדולות ממני. עברתי עם הורי בכל מיני ערים עד שהשתקענו ב-1939 בקסטיליון פיורנטינו, עיירה עתיקה ליד ארצו ופירנצה. שם נשארתי כל המלחמה עד שברחתי מהאנגלים לצפון”.

ברחת מהאנגלים?

“היינו נוצרים. התפללנו והלכנו לכנסייה. הורי היו בני חסותם של הגרמנים ולכן ברחנו אתם בשיירה לצפון”.

אז מלחמת העולם השנייה בשבילך היא פחד מהבריטים?

“כן. היה מטוס בודד שטס בלילות וכל מקום שהיה רואה אור, היה מפציץ. מטוסי הבי-17 היו עוברים מעלינו לכיוון רומא. יום אחד הם הטילו את המטען שלהם עלינו, על קסטיליון פיורנטינו. בית הספר נהרס, הרבה נהרגו. אהבה גדולה לא היתה לנו לבריטים ולאמריקאים. היו סיפורים על אכזריותם, ועל הכושים שאונסים נשים איטלקיות לבנות”.

ואיך נראה בעיניך המשטר הפאשיסטי?

“הוא היה הדבר הכי טוב שיכול לקרות. אמא קנתה לי את 'הלב' של ד'אמיציס, והספר כבש אותי. זה ספר פאשיסטי ממדרגה ראשונה. המולדת היא האמא. כל ילד בנפרד אפשר לשבור, אגודה של ילדים אי אפשר לשבור. דברים כאלה. אני עצמי הייתי בנוער הפאשיסטי ומוסוליני היה מודל לחיקוי. יש לי תמונה עם המדים, מצדיע במועל יד. היתה לנו גאוות יחידה. ותבין שבאותו הזמן את סבתא שלי שלחו לאושוויץ”.

אבל אתם לא ידעתם את זה.

“אמא ידעה”.

אז היא לא יכולה באמת לאהוד את המשטר.

“לא, אבל היא התפרנסה ממנו, היא היתה מתורגמנית במטה של הוורמאכט בארצו”.

עם הכיבוש הבריטי של צפון איטליה, ברחו ינאי ואחיותיו למנזר, שם המשיכו כמובן לקיים חיים נוצרים. “הייתי פרח כמורה למופת. בתור ילד לא היתה לי שום בעיה עם אלוהים הקתולי. אלוהים היה כל הטוב שבעולם. בבשורות של ישו, בדברי ישו, יש הרבה חמלה, חסד, אהבה לחלש. כילד אתה ניזון מהסיפורים האלה. ביני לבין ישו לא חצצה הכנסייה. הייתי מחובר לישו כמו שהייתי מחובר למריה ולשליחים, קשר מיידי, חזק”.

אמו ואביו מתו, ויחד עם אחיותיו הוא אמור היה לנסוע חזרה לבודשפט. אבל אז גילה אותם דודו, אחיה של אמו, שחי כבר בארץ ישראל. הדוד הצליח לשלוח אליהם את הבריגדה היהודית שישבה אז באיטליה. “הבריגדה כמעט חטפה אותנו מהמנזר ולקחה אותנו ארצה. בדרך עוד עברנו בקסטיליון פיורנטינו, האנשים שם הסתכלנו עלינו מוזר. היינו בני חסות של הגרמנים, יצאנו אתם צפונה והנה אנחנו חוזרים עם בריטים. התחושה שבגדתי בגרמנים, באיטלקים, בפאשיזם היתה לי שם”.

המעבר לישראל לא היה קל. ינאי ואחותו הובאו לקיבוץ רמת דוד. שם, בהסתר, הם המשיכו לקיים את הטקסים הקתוליים. “כמו אנוסים”, הוא אומר. אחרי שנתיים הוא החליף זהויות, “עשיתי את הסוויץ'”. את ההזדהות שלו עם הפאשיזם האיטלקי הוא המיר בהזדהות עם ישראל. “לכן התנדבתי לצנחנים, התנדבתי למילואים. היום זה מאוד התערער. לא ברור לי עד כמה אני מזדהה עם המדינה”. את הקתוליות, הוא מספר, הוא המיר ב”דת הקיבוצניקית: אמירת אמת, עבודה, שירות, נורמות שמלוות אותי עד היום, ואני חייב עליהן תודה לקיבוץ”. אחת מאחיותיו לא עשתה את הסוויץ' ונשארה קתולית.

במסגרת הנתק מהעבר הוא התנתק גם מהאיטלקית. הוא שכח לחלוטין את השפה, ורק בגיל מאוחר יותר למד אותה מחדש ועדיין לא ממש שולט בה. הוא אומר שהתנתק גם מאלוהים הקתולי ומהדת הקתולית, שלמד בגיל מאוחר יותר איזה ארגון רצחני היתה הכנסייה הקתולית. “אם הייתי יכול, הייתי תובע את אלוהים בבית הדין הבינלאומי בהאג. הוא עשה פשעים נגד האנושות”.

ובכל זאת, דומה שלפחות דבר אחד נשאר לו מהקתוליות: השאיפה לשלמות של העולם, השאיפה להשיג את “הסודות של הזקן”, כפי שקרא להם איינשטיין, התפישה הדוגלת בעליונות התיאוריה על המציאות. “התיאוריות לא נמצאות בטבע, הן נמצאות בתודעה שלנו, והתיאוריה מכתיבה הכל. התיאוריה מכתיבה לך מה תמצא ומה יהיו פניה של המציאות. התיאוריות משתנות והמציאות משתנה בהתאם לתיאוריה. התיאוריה מכתיבה למציאות איזה פן היא חושפת בפניה”.

לא כל המדענים חושבים כמוך.

“אני חושב שכן. התיאוריה שלנו לגבי המלח לא יכולה להשתנות. אנחנו יודעים ממה הוא מורכב, אבל בכל מה שנוגע ליקום, למוח, לחיים – התיאוריה משתנה, ואיתה משתנה המציאות”.

אבל המחשבה שעולה מהספר שלך היא שככל שהמדע מפתח תיאוריות חדשות, ככה הוא מתרחק מהבנת המציאות. מכניקת הקוואנטים מסבירה את ההתנהגות של חלקיקים בניסויי מעבדה, אבל לא יכולה להסביר את היווצרות היקום, את “המפץ הגדול”. מיפוי הגנום האנושי מראה לנו כמה גנים יש לנו, אבל גם חושף את העובדה שהגנים לא יכולים כל כך להסביר לנו מה השוני בינינו ובין התולעת.

“אני חושב שיש פה שני דברים סותרים. מצד אחד יש הכורח להבין את עצמנו ואת העולם שסביבנו. הכורח העמוק הזה חותר לתשובות מוחלטות. המדע רוצה למצוא חוק וסדר בכל הדברים כי בלי חוק וסדר אתה נמצא בכאוס, וזה בדיוק הפוך ממה שהמדע רוצה. מצד שני, במאמץ למצוא את החוקיות, אתה נתקל באותו יסוד של אקראיות. האבולוציה היתה בעיקר תוצאה של מוטציות אקראיות. אירועים אקראיים כמו אותו מטאור שפגע בכדור הארץ לפני 60 מיליון שנה והודות לו אנחנו נמצאים פה. אתה נתקל בעוצמה של האקראיות בתורת הקוואנטים. אני לא יודע אם העולם נעשה מורכב משום שהוא באמת יותר מורכב ממה שחשבנו, או משום שהתיאוריות שלנו נעשות מורכבות יותר. יש פה מין משחק שבו אתה לא יכול למצוא בדיוק את הקצה של החוט. יש עשרות אלפי חוטים. יש פה מהומה עצומה, שככל שאתה מנסה לדעת את הדברים בצורה יותר מדויקת, אתה מקבל אותם יותר מעורפלים ויותר סתומים.

“זה דבר מרתק, ואין מתודה אחרת. כי המתודה האחרת היא להאמין שיש איזה כוח עליון שברא את העולם. אבל ההסתברות שיש אלוהים היא הרבה יותר קטנה מההסתברות שבין 100 מיליארד כוכבים וגלקסיות יש באיזשהו מקום חיים תבוניים שונים ואחרים משלנו. תראה את רוזנקנרץ וגילדנשטרן במחזה של סטופרד. בהתחלה הם זורקים מטבע, ופעם האחד מנצח, ופעם השני מנצח, וזו נראית להם אקראיות נורמלית. אחר כך המטבע נופל 92 פעם באותו צד וזה אות שמישהו מכוון את הדברים, והמישהו הזה רוצה במותם”.

אתה רואה יופי באקראיות?

“אתה תופס אותי במשהו שאני לא יודע את התשובה עליו, והוא עד כמה המקריות, ששיחקה תפקיד כל כך מרכזי בחיים שלי, משפיעה גם על האובססיה שיש לי לכל האקראיות שיש בטבע. אבל אם אתה שואל אותי עם מי אני מזדהה, עם מכניקת הקוואנטים – שלפיה אני יכול להשפיע על פוטון דרך צפייה במיקרוסקופ, באופן רטרואקטיווי, אחרי חמישה מיליארד שנים, אם הוא יעבור בין שתי גלקסיות או יתפזר – או אם אני מזדהה עם איינשטיין שנלחם נגד המכניקה הזו? אני מזדהה עם איינשטיין”.

בספר אתה מתאר את איינשטיין כפתטי.

“הוא סיים את חייו בצורה מאוד פתטית, כי הוא סירב לקבל את המכניקה הקוואנטית אפילו שהיא הוכיחה את עצמה באלף ואחד ניסויים. הוא פתטי במובן הזה שהוא נדחק לשוליים של הזרם המרכזי בפיסיקה: הבדידות שלו בפרינסטון, המוזרויות שלו, ההתעקשות שלו למצוא את תורת השדה המורחב שתחזיר את האובייקטיוויות למיין-סטרים של הפיסיקה. ודאי שהוא פתטי, אבל זה לא אומר שאני לא מזדהה עם הכמיהה שלו לגלות את 'הסוד של הזקן'. לא כל כך מעניינת אותי הטכנולוגיה. לא מעניין אותי לדעת איך טלוויזיה בנויה ואיך היא פועלת, מה שמעניין אותי זה איך להשתמש בזה ככלי. אותי מעניין הסוד, העיקרון, החוק, התיאוריה”.

זה אולי בגלל שאתה לא מדען קלאסי, שאתה לא עוסק ביומיום של המחקר?

“לא. אני נתלה באילן גבוה כמו איינשטיין שהיה מדען קלאסי. אני חושב שיש סדר מתחת אי סדר הזה”.

אבל הרושם, גם מהספר הזה וגם מספר השיחות עם מדענים שהוצאת לפני כמה שנים (“החיפוש האינסופי”), הוא שהמדענים היום דווקא מתעניינים יותר בגילויים הקטנים ולא כל כך מחפשים את הסוד.

“בין השאלה שלי איך נוצר העולם ובין התשובה, יש אלף צעדי ביניים. יש אנשים שיכולים לעקוב כל החיים אחרי חלבון מסוים או מולקולה מסוימת, כמו שני בעלי פרס נובל מהטכניון. הם מצאו איזה סוג חלבון, שאני אפילו לא זוכר מהו, והקדישו לו את מיטב שנות חייהם. אותי זה היה משעמם. עבודת המחקר עצמה לא שונה בהרבה ממה שעשיתי במעבדה במטווייה. אני מניח שלא היה מעניין אותי לפענח את הגנום של תולעת הנמטודה, למרות החשיבות העצומה שיש לחשיפת הגנום של התולעת הזו. לכן אני לא מדען. אני מעוניין במסקנות, במשמעויות. בפרשנויות, במטאפורות. היתרון שלי כאאוטסיידר היא היכולת ללוות כמה תחומים, לראות את האנלוגיה ביניהם. זה לוקסוס כזה שאיש מדע מהשורה לא יכול להרשות לעצמו אם הוא רוצה להתקדם ולפתח קריירה”.

המחשבים נשארו טיפשים

אז מה ינאי רואה מבחוץ? בפיסיקה הוא רואה כאמור יציבות תיאורטית ומזהה שליטה של מכניקת הקוואנטים, על כל המוזרויות שלה. הוא מקווה שיימצא הסבר אחר לתופעות החומריות שחושפת מכניקת הקוואנטים, אבל בינתיים אין הסבר כזה באופק. בביולוגיה ובמדעי החיים הוא רואה התפצלות, ודווקא אחרי סיום פרויקט פיענוח הגנום האנושי שתלו בו כה רבות. “היתה ריצה אחרי הגן כי היתה תחושה שאם אתה פותר את הגן, תדע הכל. פתאום מתברר שהפרח נפתח ובמקום למצוא גבעול עלי אחד, אתה מוצא כמה גבעולים. ואין קוד אחד אלא ישנם ארבעה או חמישה קודים, שיכול להיות שכל אחד מהם הרבה יותר חשוב מהקוד הגנטי”.

דבר דומה קרה בתחום האינטליגנציה המלאכותית. ניצחון של המחשב על אלוף העולם בשחמט נחשב במשך שנים רבות כשלב חשוב בדרך לפיתוח אינטליגנציה מלאכותית. לפני שבע שנים ניצחה תוכנת “כחול עמוק” את גרי קספרוב, אבל הניצחון הזה רק חשף את המרחק העצום העומד לפני פיתוח בינה מלאכותית של ממש. “ב-1958 ניבא אחד המומחים לבינה מלאכותית שתוך עשר שנים ינצח המחשב את אלוף העולם. מומחה אחר ניבא שחמש שנים אחרי שהמחשב ינצח את אלוף העולם, יהיה לנו מחשב שיוכל לחשוב אפילו טוב יותר מהאדם. לקח 40 שנה עד ש'כחול עמוק' ניצח את קספרוב, ושבע שנים אחרי הניצחון הזה, המחשבים נשארו טיפשים בדיוק כמו לפני 50 שנה. הרי אם תכניס למחשב את המשפט 'דני אוהב כלבים' ואת המשפט 'דני אוהב תפוחים', הוא יחשוב שמדובר באותו סוג של אהבה. המחשב לא מסוגל להתגבר על המכשול הסמנטי שמובן לכל ילד. נכון, בונים היום מחשבים עם עוצמה של 1,000 מיליארד פעולות בשנייה. יש מי שאומר שמעוצמת מיחשוב כזו אפשר יהיה לפתח אינטליגנציה עצמאית. זה נראה לי מפוקפק, אני לא מאמין בזה”.

גם תיאוריית המפץ הגדול, הוא אומר, היתה אמורה לתת תשובה משכנעת לשאלות על יצירת היקום. במבט לאחור, היא לא פתרה הרבה. אם כל הממדים הפיסיקליים, כולל ממד הזמן, אינם קיימים בזמן “המפץ הגדול”, איך אנחנו יכולים להתייחס לזמן שקדם למפץ הגדול, לזמן שלפני הזמן? בספר הוא מספר איך ניצלה הכנסייה הקתולית את המפץ הגדול כדי להכניס את אלוהים חזרה למדע: אם היקום נולד מנקודה סינגולרית אחת, יכולה הכנסייה לטעון שאלוהים הוא-הוא הנקודה הסינגולרית הזאת. יוחנן פאולוס השני אפילו אירח כנסים על “המפץ הגדול”.

ינאי רחוק מלהשתכנע. את אלוהים הוא דחה עם הגיעו לקיבוץ לפני 60 שנה, והוא לא מתכוון לתת לו לחזור דרך הדלת האחורית. “זה שאני לא יודע משהו, זה לא אומר שאני מוכן לתת לאלוהים להיכנס לזירה. אפילו אנשים דתיים שעוסקים במדע, ויש כאלה לא מעטים גם בישראל, לא מביאים את אלוהים בתוך החישובים שלהם. אלוהים צריך להוכיח לי שהוא קיים, והוא עדיין לא הוכיח את זה. אני מוכן לחיות יפה מאוד בעולם שאין בו תשובות סופיות, בעולם שאין בו ידיעה, אבל אני לא מוכן לחיות בעולם שיש בו אלוהים”.

הוא חושש גם מהמגע האלוהי של ההנדסה הגנטית. אם יש דבר מושלם בעיני ינאי, זהו תהליך האבולוציה. תהליך שהצליח להשתכלל כל הזמן, תוך שמירה על שונות ועל אקראיות. הוא מצטט את הפיסיקאי לי סמולין שהשווה את האקראיות בעולם הפיסי ובין תהליך התפתחותן של ערים: מה שהופך עיר למעניינת ואסתטית היא העובדה שהיא בנויה מטלאי על טלאי, מחלומות על חלומות. ככה התפתחה גם האבולוציה: מטלאי על טלאי. ההנדסה הגנטית עלולה לשבור את האיזון העדין הזה. “חלק מההסתייגות שלי מההנדסה הגנטית היא בכך שהיא מצמצמת את השונות ומגבירה את התכליתיות. תומכי האלוהים מאמינים בתכליתיות בטבע. ההנדסה הגנטית מחזירה את התכליתיות למשחק”.

תורת הגזע, הדור הבא

תכליתיות היתה שם המשחק גם בימים שהיה מנכ”ל משרד המדע. למרות נטיית הלב שלו למחקרים תיאורטיים, הוא תמך בהעברת תקציבים למחקרים שיש להם היתכנות כלכלית ולא למחקרים מופשטים “על קרני הגאמה”, ועורר בכך התנגדות לא מעטה בקרב מדענים. מצד שני, הוא מודאג מכוחה ההולך ומתגבר של התעשייה. “התעשיות לוחצות על מוסדות המחקר להוציא את המוצרים לשוק, ולכן אין מספיק זמן לעשות את ניסויי המעבדה הנחוצים. אנחנו מכניסים לשוק מוצרים שאנחנו לא יודעים מה יהיו התוצאות שלהם. אנחנו ממהרים במניפולציות גנטיות בלי שאנחנו מכירים מספיק את האיזונים העדינים הפנימיים בצמחים שיצר הטבע, בלי שיש לנו את מבחן הזמן ואינספור ניסויים. אסור לתת לתעשיות לקבוע את הקצב ואסור לתת להן דריסת רגל בקביעת כיוון המחקר”.

וזה מה שקורה עכשיו?

“בוודאי. מה שחברות ביו-טכנולוגיות עושות הוא לחסום את הפרסומים בהתאם לתכנון השיווקי שלהם. הן משתיקות תוצאות של מחקרים כי התוצאות לא נוחות להן ומפסיקות את התמיכה במחקרים לא נוחים להן, או שהן מעכבות תגליות חדשות כדי לא לפגוע בתרופות קיימות. חייבים לפרסם במדויק את החוזים של מכוני המחקר עם החברות הביו-טכנולוגיות כדי שהציבור יוכל לבקר אותן. זה לא קורה כרגע”.

הוא רואה בהנדסה הגנטית בעיקר סכנה חברתית, יותר מאשר סכנה אתית. אם ההשבחה הגנטית תגיע לבני האדם, והיא תגיע, הוא רואה מצב שבתוך 100 שנה עשויים להתפתח שני גזעים נפרדים של המין האנושי. גזע מושבח גנטית, עם תכונות “טובות”, וגזע של בני אדם “רגילים”. “מי שישקיע הרבה כסף בשיפור הגנטיקה של הבן שלו לא ירצה שהבן שלו יתחתן עם מישהו לא מפותח מבחינה גנטית. וככה ייווצר גזע חדש. כבר עכשיו הוועדה לביו-אתיקה מסכימה שמי שיש לו ארבעה בנים יוכל לקבוע שהתינוק הבא שלו יהיה נקבה. לכאורה זו החלטה אישית, אבל זה אומר שהחזית מתערערת”.

הפנסיה טובה לו. הוא חי בתל אביב, מקדיש את הזמן לכתיבה ומרגיש “הכי טוב שהרגיש אי פעם”. גם הבריאות בסדר, “עד הודעה חדשה”. הוא שוקל לעזוב את העיר ולעבור לכפר, ובמהלך כתיבת הספר על תולדות משפחתו מקווה לאתר את תולדותיו של אחיו שאבד אי שם במלחמת העולם השנייה. המדע נותן לו פחות תשובות ממה שציפה, אבל זה כבר לא מפריע לו. “אני ממשיך להאמין במדע. פעם האמנתי בו יותר, אבל למדתי את המגבלות שלו. למרות שאני לא יודע אם הוא מסוגל לקרב אותי לאמת, אבל אני יודע שהוא דבר היחיד שיכול לקרב אותי למציאות החומרית”. *

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~286725609~~~242&SiteName=hayadan