דברים שכדאי לזכור -גנרל בילי מיטשל

עוד נזכרתי בגנרל האמריקאי בזיקה למה שמתרחש בישראל, בכל הקשור לעתיד יחסי המדינה עם שכנותיה העויינות, מהות ההרתעה, כוננות למלחמה גם בזמן שלום והצורך הרצוף לתכנן ביטחון לאומי

גנרל בילי מיטשל (1878-1936) מי שהיה קצין מקצועי בצבא ארה"ב ומפקד יחידות התעופה שלה במלחמה"ע הראשונה, הוא דמות היסטורית- צבאית-תעופתית חשובה מהדרגה הראשונה. ערך "חתימת" בילי מיטשל על החשיבה הצבאית מודרנית בכלל, קשור לדעותיו החדשניות, כפי שבאו לבטוי בחלק הראשון של המאה העשרים. אומץ לבו האישי והציבורי של הקצין והלקח שניתן ללמוד, אם רוצים, מסיפור משפטו הצבאי הסנסציוני (הוסרט בשעתו בכיכוב גרי קופר המנוח) קביל גם בימינו. לאחרונה שוב הרהרתי בגנרל שלחם על דעותיו בעקשנות האופיינית למאמינים הדבקים באמונתם כמעט עד כלות. עוד נזכרתי בגנרל האמריקאי בזיקה למה שמתרחש בישראל, בכל הקשור לעתיד יחסי המדינה עם שכנותיה העויינות, מהות ההרתעה, כוננות למלחמה גם בזמן שלום והצורך הרצוף לתכנן ביטחון לאומי.

במשך שנות ידידותי עם רא"ל רפאל "רפול" איתן ז"ל, שהכרתי מעבר "לפוזה" הציבורית, ניהלנו לפעמים שיחות "בטחוניות" בהן עלה שמו של בילי מיטשל והטיפול לו זכה מצד הממסד ובעיקר הפנטגון של בין שתי מלחמות עולם. בפרשת בילי מיטשל מצאנו דוגמא לקוצר ראיה בה לוקים, לעיתים קרובות, פוליטיקאים וגנרלים כאחד, הטועים עד סף אסון, טעויות המקרינות באופן שלילי על הלכי רוח בציבור הרחב ועיצוב דעת קהל. .
משנת בילי מיטשל נעה סביב ציר עיקרי של קידום תפישת בניין כח- אוירי על בסיס תחזית נכונה של התפתחות טכנולוגית מדעית ותעשייתית, בעיקר הזינוק התעופתי המדהים מטיסת קיטי-הוק של האחים רייט עד תחנות החלל, כל אלה מהשגי המאה ה20. מחשבתו של בילי מיטשל הצטיינה בראייה חדשנית "קדימה" גם בכל הקשור ליחסים בינלאומיים ובדיקת תרחישים אתגריים שלא תמיד היו נוחים לעיכול מדיני.

דעותיו של בילי מיטשל באו לידיעת הציבור מייד אחרי מלחמת העולם הראשונה שבה השתתף לראשונה כח אוירי אמריקאי, שהיה חלק מזרוע הצבא. בילי מיטשל, אז בריגדיר (תא"ל) מונה קצין המטה הבכיר לנושאי תעופה, תקן שהגדרתו "ראש שירות האויר" שהיה ענף בחיל הקשר. כאשר בשנת 1919 הגיע שמיטשל לפנטגון, הוא לא הסתיר דעותיו המהפכניות בזכות כח אוירי עצמאי אלא עסק בהפצתן. בראשית שנות העשרים, עידן בו האמינו שמלחמת העולם הראשונה היתה "המלךחמצה האחרונה" הוגדר בילי "נודניק" שהטריד בכירי הפנטגון וראשי זרועות הצבא. בין השאר טען מיטשל שכח אוירי יכול לגבור על כח ימי. הויכוח הסתיים באופן זמני, אחרי שהצי "נידב" לניסוי חדשני אוניות מערכה וסיירות שלל גרמניות. בילי, שלמד לטוס רק כשהיה בן 38 , הדגים הפצצה מהאויר, שלתדהמת הצי טיבעה אחת לאחת אוניות השלל. ההפצצה בוצעה לעיני משקיפים ובהם חברי קונגרס וסנט, נספחים צבאיים ועיתונאים. ההישג חיזק בין השאר שדולת קצינים תומכי אויריית- צי, שהחלו לשקול ירידת חשיבות אוניות מערכה וסיירות כבדות שהיו עמוד- השדרה של הצי האמריקאי. הויכוחים שליוו הטבעת כלי השיט הגרמנים, הביאו בסופו של דבר לבניית זרוע האויר של הצי, שבתחילה צויידה בספינות אויר ורק אחר כך במטוסים ונושאות מטוסים.

הטרדותיו החוזרות ונשנות של בילי מיטשל ותביעתו לפתח ולארגן זרוע אויר עצמאית, שתופרד מהצבא, הביאו מספר קטן של סנטורים וחברי קונגרס לתמוך ברעיון מול מספר גדול של נבחרים מתומכי הגנרלים והאדמירלים "המסורתיים" שהצליחו להביא להרחקת בילי הטרדן מפיקוד על אויריית הצבא, הורדתו לדרגת קולונל (אל"מ) שהיתה דרגת הקבע שלו והצבתו במובלעת תעלת- פנמה ואחר כך בטקסס, שם קבל תפקיד לא אוירי. כל אלה לא שברו הקצין שהמשיך להפיץ מזכרים, מחקרים, תרגומי מאמרי קצינים ואסטרטגים זרים מפרטים טכניים ועוד -הכל להוכיח נחיצות ודחיפות הנושא שבעיניו היה בלתי ניתן לערעור, גם במחיר הקריירה הצבאית שלו.

בעקבות מספר אסונות תעופה, שארעו בשנות העשרים בצי ובצבא, כולל התרסקות "השנדנואה" שהיתה ספינת האויר הראשית של הצי. הפיץ מיטשל מזכר שהגדיר המשך שימוש בציוד וחימוש ששרדו ממלחמת העולם הראשונה -כמצב פלילי. אחרי שפרסם מאמר שכותרתו "אסון תוצאת הפקרות" שהופץ בצבא, החליט בילי להוציא דעותיו מתחום התכתובת הצבאית ולהביאן לידיעת הציבור. הקצין ידע שבמעשיו הוא עובר על חוקי הצבא ובכל זאת, נאמן לתפישתו, פנה מיטשל לעיתונות הכל תוך שימוש בביטויים קשים, שציירו קציני מטה בכירים כחסרי דמיון החוששים מחידושים או דעות לא שגרתיות. לחבריו אמר מיטשל שצעדיו נועדו לאלץ הפנטגון להעמידו לדין, מהלך שלהערכתו יאפשר להרצות באריכות ובפומבי על רעיונותיו ודעותיו, הכל במסגרת הגנתו בבית הדין הצבאי.

משפטו של בילי מיטשל שנערך בשנת 1926 היה לסנסציה תקשורתית בין לאומית. התביעה עשתה כל שלאל ידה להוכיח שהקצין אינו אלא הוזה המנבא מצבים לא אפשריים. נאמן להחלטתו להשתמש במשפט כבמה חזר בילי ותאר חזון הקמת יחידות מוצנחות או מונחתות דאונים, הפצצות אסטרגיות, מטוסים בעלי טווח ארוך בין יבשתי, תדלוק באויר, טיסות במהירויות גבוהות ביותר, הקמת שייטות- צי שיתבססו על גרעין נושאות מטוסים ולא אוניות מערכה, הקמת חיל- אויר כזרוע עצמאית, ביצור איי הוואי כבסיס אוירי שולט באוקיאנוס השקט ועוד. במהלך המשפט הציגה התביעה רעיונותיו של מיטשל "כחלומות מוח קודח" רק מעטים העריכו שתחזיותיו עד הפרט האחרון שבהן תתגשמנה לפני תום המחצית הראשונה של המאה.

במהלך חקירת בילי שעלה ביוזמתו על דוכן העדים ושיחזור "דברים בלתי מתקבלים על הדעת" שאמר במשך השנים על חזון בניין כח אוירי, שאל התובע הצבאי הלועג מדוע יש לבצר את איי הוואי ומי האויב הצפוי באיזור האוקיאנוס השקט ?.. . בילי השיב ללא היסוס שהאויב הצפוי היא יפן.. . . . התשובה הקפיצה ממקומם לא רק גנרלים ואדמירלים , אלא אנשי מחלקת- המדינה , שנדרשו להבטיח לשגריר היפני בוושינגטון שדעותיו של בילי מיטשל אינן מייצגות גישת הממשל. במחלקת המדינה הדגישו בפומבי שקיסרות יפן היא מדינה ידידה ואוהדת, אומה שעמדה במלחמת העולם הראשונה לימין בעלות הברית. שבחי יפן, כפי שקלחו ממחלקת המדינה, כללו נתונים על היקף הסחר בין ארה"ב לקיסרות וקביעה חד משמעית "שליפן לא יהיה עניין לאיים על ארצות הברית" אחרי שמיטשל הוסיף תרחיש לפיו יפן תתקוף ביום מהימים לא רק את הוואי אלא גם המאחז האמריקאי החשוב בפילפינים, תפלוש לסין ותכבוש את סינגפור הונג קונג ומלאיה, קפצו גם הבריטים ממקומם, אלא שבניגוד למצב בוושינגטון פעלו בבריטניה הוגי דעות צבאיים ומדינאים שהעריכו נכון הצורך לבנות חיל אויר גדול ומצוייד הייטב, שלמזלה של בריטניה היה מוכן לפעולה כמעט ברגע האחרון שבא עם פרוץ מלחמת העולם השניה.

המשפט הצבאי הסתיים בענישת מיטשל שנדון לסילוק מהצבא לתקופה של חמש שנים. בית הדין הצבאי לא העז להטיל על הנאשם עונש מאסר, או ביטול דרגת קצונה. מיטשל היה מגיבורי מלחמת העולם הראשונה ואחד הלוחמים היותר מעוטרים בתולדות ארצות הברית, קצין שמעמדו הציבורי הגן עליו מפני עונש שמשמעותו קלון. מיטשל החליט להתפטר מהצבא ולהקדיש חייו לקידום רעיונותיו. למזלה של ארה"ב יצר הקצין העיקש "חוג חשיבה לא רשמי בעניני תעופה צבאית" מעגל שהתפשט בעיקר בקרב קצינים בדרגי ביניים שתוך שנים מעטות הנהיגו את הצבא והצי ש/ל ארצות הברית ואלה המשיכו ללחוץ לפיתוח חיל- אויר ואויריית צי. התפתחויות בין לאומיות, כפי שארעו בשנות השלושים, בעיקר עליית הנאצים והפאשיסטים בגרמניה ואיטליה, המילטריזם היפני, לקח ההפצצות הפאשיסטיות- גרמניות בספרד (ע"י לגיון קונדור הגרמני וחיל האויר האיטלקי) ההפצצות האיטלקיות בחבש, והפעלת חיל האויר היפני בסין ועוד, דחפו בסופו של דבר לאימוץ רוב רעיונות הקצין העקשן, שלפי דרכו אימץ משנת הרוצה שלום יכון למלחמה.. . . . . .

באחד הלילות הקרים של 1980 הזדמן "רפול" ז"ל לביתי במטולה. עוד הוא ממתין לידיעות מכח קטן שיצא לפשוט על מאחז מחבלים, שוחחנו על טיסה וכך הגענו לבילי מיטשל. השיחה התפתחה לשאלת מורכבות קבלת החלטה לפעולות מנע נגד יריב, או אויב בפועל, שלכאורה אינו יוצר בעיה בטחונית מסוכנת. דברנו על מה שהתרחש במלחמת יום- כיפור 1973, על יזמת הפתעה אסטרטגית עליה חייב להחליט דרג מדיני ועל הסכנות הצפויות לישראל כתוצאה מהסכם השלום עם מצריים. דעתו של "רפול" היתה שהמהלך המדיני ההסטורי שליווה ביקור הנשיא סאדאת בירושלים -השמיט מישראל יתרון חיוני של איזור חיץ בינה לבין מצריים. פירוז חצי האי סיני לא נראה בעיניו עניין בטוח ומצב בלתי הפיך, בדיוק כפי שקרה בשנת 1967 כאשר הנשיא נאצר החליט לגרש כח האו"ם והפך הערכות צבאית בסיני לאיום מיידי על קיומה של מדינת ישראל. חברי הספיק לבקר במצריים ובין השאר התפעל ממהירות שיקום הכח הצבאי המצרי וכדרכו ואמונתו העריך שמלחמה נוספת ומפתיעה עם המצרים היא עניין בלתי נמנע, שיבוא בעתוי עליו יחליטו בקהיר ולא בירושלים.. . . "רפול" היה חשדן בכל הקשור למגמות המצרים והבטחותיהם וחשש שרוה"מ דאז, מנחם בגין ז"ל, מוכן לוותר גם על רמת- הגולן בחזקת "נוסחאת שלום ישראלי סורי תמורת נסיגה מהנכס האסטרטגי".

לימים "רפול" רמטכ"ל ואני אזרח, הוחלט לעצור כמעט בכל מחיר תכנית הגרעין העירקית. אחרי שכור אוסעירק חוסל, סיפר "רפול" על דרך החתחתים שהובילה לפעולה. מפיו למדתי שבדרג המוביל היו "בעלי סוד" שהתנגדו למבצע, כולל טיעון אבסורדי שההפצצה בעירק תסכן ביום מהימים. . . . . . שלום ישראלי עירקי.. . . . אחדים ובהם מנהיגי האופוזיציה דאז, הזהירו שההפצצה תבודד ישראל בעולם ועוד כהנה וכהנה. ההפתעה הגדולה ביותר, שנועדה "לרפול" בעת "בישול" התכנית ומייד אחרי הביצוע, היתה לדבריו בורותם המוחלטת של רבים וטובים בממשלה ובוועדת החוץ והבטחון של הכנסת, שהמתרחש בעירק היה בעיניהם "רחוק מעבר לאופק".. . . . לפני ימים אחדים צפיתי בראיון טלוויזיה עם רוה"מ אריאל שרון. המראיין שאל על חיסול האיום הגרעיני העירקי בהשוואה לאיום הגרעיני האירני. שרון חמק מתשובה ברורה לעניין האירני, אך חייך כשציין שהיה בין מקבלי ההחלטה לתקוף את אוסעירק. מהלך שהוכח כאחד החשובים בתולדות ישראל והסכסוך הישראלי ערבי.

בשולי הדברים, הבאים "כהרהור לכבוד בילי מיטשל" שנפטר בשנת 1938העלתי תרחיש דמיוני של נסיון ניתוח "מה ל-א היה מתרחש בשלש השנים האחרונות במזה"ת, או בתגובה לפלישה העירקית לכווית אם אוסעירק לא היה מחוסל?".. . כאן אפשר לשחרר דמיון ולהעריך לאן היה העריץ צאדם חוסיין מוליך האיזור ומה היה מתרחש בישראל אם עירק היתה משלבת יכולת רקטית/טילאית עם ראש נפץ גרעיני.. . .
אפשר שבימים אלה ובעניין הכור האירני מגיע רגע "סגירת השער" והטיפול בנושא המסוכן ישאר בידי המעצמות. קברניטי הביטחון של מדינת ישראל חייבים, לעניות דעתי, להתייחס לאפשרות שהאייתולות יצטיידו בנשק גרעיני והמעצמות לא יגיבו בזמן ובכח, גם כשאיום על ישראל יהיה בחזקת "איום קיומי".. . . באותה מדה אין להתעלם מסכנות אפשריות שהן תוצאת שינויים פוליטיים המתבשלים במדינות אסלם שכנות לא יציבות, למשל הפיכות מזן ההקצנה האיסלמית ואפילו אפשרות ביטול הסכמי שלום. מעטים זוכרים שבעיצומה של "הילולאת שכרון של"ג" נחתם הסכם שלום ישראלי לבנוני, שבדיעבד הוכח כנייר חסר תועלת. הלקח הוא שבמצב פוליטי בין-לאומי לא יציב, כזה המאפיין את המזרח- התיכון , חייב ממשל אחראי להשגיח בשבע עיניים על מה "שמדינות השלום הקר" מצריים וירדן עושות בכל הקשור להמשך הסכסוך הישראלי ערבי בכלל. שיטת משאלות לב תמימות, השקפת עולם יפה של "לעולם לא מלחמה" וחתירה לשלום אוטופי עלולות להתגלות ביום מהימים כשאננות פושעת, הזנחה שכמוהה כהתאבדות. כאן המקום להזכר בבילי מיטשל וסיפור חייו המרתק.
שלום כמוהו המלחמה הם מהלך מדיני יזום או כפוי. משהושג שלום בין אויבים "כשלום קר" העלול להתדרדר "לשלום קפוא" שישמר ללא אש, רק אגב שמירת יכולת הרתעה שנתח חשוב שלה דורש התייחסות ראלית, לא חולמנית, לסכנות שטרם חלפו.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן