מדוע מנצחים ממשיכים לנצח, ומפסידים ממשיכים להפסיד?

רוזאבת' מ. קאנטר, אחת מחמישים הנשים העוצמתיות ביותר בעולם לפי הניו-יורק טיימס, מסבירה מדוע רצפי נצחונות ורצפי הפסדים מכלכלים את עצמם – וכיצד ניתן לשבור את המעגל * רשמים מהרצאה שנתנה השבוע בטכניון

כאשר אנו מתבוננים באתרי החדשות המקוונים, קשה להשתחרר מהתחושה הכבדה שאנשים רבים אינם מרוצים מהדרך בה מדינת ישראל מתנהלת. לא משנה אם אתה חילוני, חרדי או דתי, מוסלמי או נוצרי, אשכנזי, מזרחי או אתיופי – הדבר העיקרי שמאחד את כולם היא התחושה הקשה שבאיזשהו מקום אתה מקופח.

מה התגובה האוטומטית למצב כזה, בו כולנו חשים שאנו מפסידים כל העת? האם מצב כזה משמר את עצמו? וכיצד ניתן להיחלץ ממנו?

על שאלה זו ניסתה לענות פרופסור רוזאבת' מוס קאנטר (Rozabeth Moss Kanter), פרופסור למנהל עסקים בהרווארד ואחת מ- “חמישים הנשים העוצמתיות ביותר בעולם”, לפי הניו-יורק טיימס. קאנטר מוכרת מזה שנים רבות כהוגה חברתית וכלכלית מוכשרת, המעבירה הרצאות ברחבי תבל. היא מייעצת לממשלות, לחברות פרטיות ואפילו למגה-קורפורטים כיבמ. ביום שלישי האחרון היא הגיעה להרצות בטכניון ולהסביר מדוע אנשים שמתחילים לנצח, ממשיכים לנצח – בעוד אלו שמתחילים להפסיד, ממשיכים להפסיד.

“…ברור שכאשר דברים מצליחים, אנשים מתחילים להאמין שהם תמיד יצליחו. מצב הרוח בשמיים, ההשקעות טובות וזה גורם להצלחה להמשיך כי כולם מוכנים להשקיע. האנשים נדיבים יותר ויש יותר פילנתרופיה. אנשים מוכנים לעזור יותר לאחרים וכולם מאמינים שהמנהיגים שלנו מעולים.” אומרת קאנטר, אך מוסיפה כי, “כשמפסידים, אנשים מאמינים שתמיד נפסיד. הם משקיעים פחות, נדיבים פחות לעמיתיהם ולקהילותיהם מכיוון שהם מרגישים שהם צריכים לשמור על רכושם. ואותם מנהיגים, שבמחזור הטוב היו נפלאים – במחזור הרע נראים בטלנים. ובלי קשר, רובם באמת כאלו.”

קאנטר הדגישה כי מחזורים של נצחונות והפסדים קיימים תמיד. קבוצת המחקר שלה התמקדה בקבוצות ספורט ובדקה את תכונותיהן הבולטות של קבוצות שחוו רצפי נצחונות ארוכים במיוחד, לעומת קבוצות שחוו רצפי הפסדים ארוכים במיוחד. קאנטר התמקדה בספורט בעיקר מכיוון שבמשחקים קל מאד לקבוע מי ניצח ומי הפסיד, בעיקר בהשוואה להתקדמות של חברות וארגונים בשוק. מתוך המחקרים הפיקה מספר מסקנות חשובות, אותן שטחה במהלך ההרצאה.

מסקנתה הראשונה של קאנטר היתה פשוטה למדי: הנצחון טוב בהרבה מההפסד. למרות שמסקנה זו נראית טריוויאלית במבט ראשון, חשוב להבין שעצם הנצחון מביא אנשים למצב-רוח של הצלחה. בקבוצות המנצחות יש מצב-רוח טוב יותר, ותחושה ש- “אנחנו יכולים לעשות הכל”. לאנשים יש יותר אנרגיה והם יקחו פחות ימי מחלה. הם ירצו לתקשר יותר, מכיוון שאנשים שחווים הצלחה רוצים לדבר עליה הרבה יותר מאלו שחווים כשלון. לפי קאנטר, שלושה-רבעים מהסקרים ששלחה, מולאו על-ידי אנשים שחוו הצלחה בחברות ובקבוצות שלהם.

קאנטר מדגישה כי כאשר קבוצה או חברה עושות טעות, חובה לערוך דיון ולהבין מה היתה הבעיה. אבל כאשר אנשים אינם מוכנים לדבר על הטעויות שלהם, כפי שקורה לעיתים קרובות בקבוצה שחוותה רצף הפסדים, גם אין יכולת לשפר. כאשר מוקפים בהצלחה, קל יותר לדבר על הטעויות שנעשו ולדעת שבפעם הבאה תעשו יותר טוב. ובפשטות – הצלחה משפרת את יכולתנו לתקן את הטעויות שעשינו.

לא פחות קשה מחוסר היכולת לתיקון עצמי היא העובדה שהמפסידים נמצאים תחת פיקוח מתמיד. בנקים שמתחילים להפסיד כספים נמצאים תחת ביקורת קשה ובלתי-פוסקת. בבתי-ספר בהם ציוני התלמידים מדרדרים, המורים צריכים לעבור הליכי בירור הגוזלים זמן יקר, בו יכלו להשתמש כדי להבין בעצמם מה הבעיה ולשפר אותה. מנצחים, לעומת זאת, זוכים בהזדמנויות כמעט מבלי משים. הם מוזמנים למסיבות יוקרתיות שם ייצרו קשרים חדשים ורווחיים, מוזמנים לפורום הכלכלה העולמי ומקבלים יתרונות רבים שעוזרים להם להמשיך לנצח ולקבל עסקאות במחיר פחות בהרבה מזה שהמפסידים מקבלים.

אם הנצחון מכלכל את עצמו, כיצד ומתי מתהפכים המזלות? מתי מתחלפים המחזורים, וקבוצה שחוותה רצף נצחונות מתחילה להפסיד ולאבד עצמה לדעת?

מסקנתה העיקרית של קאנטר לגבי חילופי המזלות היתה שהנצחון משעמם. הנצחון הוא פריה של עבודה קשה. הוא אינו מתבסס על מזל או הברקה של גאונות, אלא על עבודה קשה, ארוכה ומשעממת. חברות המנצחות לאורך זמן עושות יותר עבודה. רצף נצחונות מסתיים בגלל יהירות ועצלנות. אנשים יחידים – ולעיתים הקבוצה כולה – מתחילים להאמין שרק בגלל שנצחו בעבר, הם עומדים לנצח גם בעתיד מבלי להשקיע את העבודה הקשה הדרושה לכך. זו הסיבה שמנהיגים צריכים לשמור תמיד על הלך-רוח בקבוצה בו האנשים מתעניינים ואחראיים למעשיהם. זו גם הסיבה שמנהיגים טובים לא אומרים לאנשים שלהם שהקבוצה נמצאת ברצף נצחונות. הם אומרים שהקבוצה מנצחת בזכות העבודה הקשה של כל חבר בה, ושאסור להפסיק להתאמץ. מנהיגים טובים מתעקשים על אחריות אישית של כל אחד מחברי הקבוצה לתפקידיהם, ומספקים בעצמם שפע של דוגמאות אישיות לכך.

במהלך המחקרים שערכה, סיקרה קאנטר קבוצה שחוותה רצף הפסדים ארוך במיוחד. לאורך תשע שנים, אותה קבוצה הפסידה תשעים משחקים, אחד אחרי השני, ללא יוצא מן הכלל. כאשר הקבוצה ניצחה סוף-סוף במשחק הראשון שלהם לאחר תשע שנים, התחושה המיידית במגרש היתה של אופוריה. אחד השחקנים צעק כי, “הרצף נגמר!” אחר ענה לו שרצף ההפסדים נגמר – אך רצף הנצחונות רק מתחיל. במהרה עלתה הקריאה כי, “עכשיו נזכה באליפות!”

אותה קבוצה לא זכתה באליפות באותה שנה. למעשה, תוהו-ובוהו פרץ במגרש, רבים מהשחקנים השתכרו והקבוצה כמעט ולא הורשתה לשחק במשחק הבא, בו הפסידה בלאו הכי. השחקנים נטשו את האחריות האישית שהיתה להם על מעשיהם, והתוצאה היתה המשך של רצף הכשלונות.

מסקנתה השלישית של קאנטר לגבי רצפי הצלחה, מפריכה את המקובל כיום בשוק העבודה, בו המעסיקים מחפשים רק את הטובים ביותר. אותם מעסיקים שוכחים לפעמים כי לא ההצלחה האישית היא הקובעת, אלא ההצלחה הקבוצתית. בדומה לכך, לא הכשרון האישי הוא הקובע – אלא הכשרון המופק במסגרת הקבוצה.

“אנו שוכחים שאנשים יכולים לבצע מעל ליכולת הכשרון שלהם או מתחת לה, בהתאם לארגונים בהם הם נמצאים. במחקרים שלי ראיתי שאנשים עברו מארגון לארגון והביצועים שלהם השתנו.” אומרת קאנטר, ומוסיפה כי, “אפילו לקבוצות מפסידות יש כוכבים, אבל לעיתים, הכוכבים בקבוצות המפסידות אינם עושים דבר עבור הקבוצה. הקבוצה המנצחת באמת היא זו בה הכשרוניים ביותר מחוייבים לחלוק את חכמתם עם אלו שכשרוניים פחות ולשפר את הביצועים הכוללים. ”

לקראת סיום ההרצאה חזרה קאנטר להתחלה, והדגישה כי אחד היתרונות החשובים ביותר של הנצחון, היא היכולת ללמוד מתוך ההפסד. “מנצחים לומדים יותר מההפסדים שלהם. בכל משחק יש תמיד את הרגע בו אתה טועה או מתבלבל, וזה יכול להיראות כהפסד. במהלך כל התקדמות לקראת הנצחון, יש רגעים שנראים כהפסדים, במיוחד אם מעולם לא עשית את זה בעבר. זה המקום בו תרבות של נצחון היא שעושה את ההבדל.”

במיוחד בזמן הפסד, אתה צריך את המשמעת העצמית, את מצב הרוח הטוב, את המנהיגים שמאמינים שאתה עומד להצליח. אם יש לך את כל אלה, ואם אתה ממשיך להבין שפעולות קטנות אחת-אחרי-השניה יעשו את ההבדל, הרי שאתה גם תנצח.

מנהיגי החברה, לפיכך, צריכים להיות חדורים לא רק בבטחון עצמי, אלא בעיקר בבטחון באנשים אחרים. צריכה להיות להם האמונה שאנשים אחרים יצליחו, אם רק תינתן להם ההזדמנות. ומתוך בטחון כזה באנשים אחרים, נבנה גם הבטחון העצמי של החברה כולה.

מהי הדרך לשיקום החברה הישראלית? אולי הדרך הטובה ביותר מתחילה בהבנה שהחברה הישראלית עודנה מבוססת על יסודות חזקים ואיתנים של אחווה ורעות אחים. כולנו – חילוניים, דתיים, מוסלמים ונוצרים – חיים באותה מדינה. למרות שיש לכולנו חילוקי-דיעות לגבי הדרך בה היא צריכה להתנהל, אנו חייבים לזכור כי אנו חלק מקבוצה גדולה ושכל אחד מאיתנו חייב לתרום לקבוצה ולשמור על לכידותה – אחרת כולנו ניפול ביחד.

לעת עתה ניתן למצוא את ספרה של פרופסור רוזאבת' מוס קאנטר באנגלית בלבד – ” Confidence: How Winning Streaks & Losing Streaks Begin & End “