דברים שיורמים יודעים: למה אסור לגעת במוצגים במוזיאון?

לכאורה שאלה טריוויאלית, אסור לגעת במוזיאון כי זה יהרוס את המוצגים אז זהו שלא

גיל שואל “למה אסור לגעת במוזיאון”?

לכאורה שאלה טריוויאלית, אסור לגעת במוזיאון כי זה יהרוס את המוצגים .
אז זהו שלא.

אם תיגע בתמונה תשאיר אולי טביעת אצבעות אבל לרוב המוצגים התלת מימדיים: פסלים, תכשיטים, ממצאים ארכאולוגים, מטבעות לא יגרם נזק ממגע. עובדה: הרבה ידיים נגעו בהם עד שהגיעו לארון התצוגה. כל מטבע שניתן לצפות בו כיום מבעד לזכוכית עבה עוצב כדי שבני אדם יאחזו בו באצבעותיהם וכל תכשיט נועד למגע עם עור אנושי ולצפייה בו כשהוא מוחזק בכף היד מול העיניים.

“נימוסי המוזיאון” המוכרים לנו ושתלמידי בתי הספר המובלים לשם מוזהרים עליהם שוב ושוב נולדו במאה ה19. עד אז נחשב המגע חלק חשוב בהכרות ובלמידה של החפצים הללו. אביו של המוזיאון הוא “חדר הפלאות” (Cabinet of curiosity) בו הציגו אצילים לראווה ובערבוביה אמנות, עתיקות, אבני חן, צמחים נדירים, תכשיטים ושאר חפצים מעוררי השתאות או עניין. מבחינת בעל הבית מטרת התצוגה הייתה האדרת שמו והצופה מצידו ביקש להשביע את סקרנותו.

המוזיאון הקדום היה ליברלי וכאוטי: באולמות המקושטים לא הופרדו הפריטים אלה מאלה לפי תחומי דעת מוגדרים (אמנות, ארכאולוגיה, פולקלור, טבע..) ולא הייתה היררכיה מוסכמת של חשיבות – פוחלץ של דב חי שם בשכנות נינוחה בין דיוקן בעל האחוזה לפסל רומאי עתיק. באווירה כזו של סקרנות ופליאה לא היה גם לחוש הראיה מעמד מועדף על יתר החושים. מתוך יומני תיירים ניתן ללמוד שהמבקרים הרימו, מיששו, הריחו ואפילו לבשו או ענדו מוצגים. מי שרגיל בסטריליות של המוזיאון המודרני יוכל רק לקנא בחוויה של תייר שביקר במוזיאון הבריטי ב-1753 והותיר תיאור נלהב של מדידת קסדה מקרתגו העתיקה. הרעיון נשמע לנו מזעזע אבל במחשבה שנייה: איזה נזק יכול לגרום קודקוד בן זמננו לכובע מתכת ששרד את מלחמות חניבעל?

יומני מסע מהמאות ה17 וה18 מכילים אפילו תלונות על חוסר נימוס מוזיאוני אבל מי שנזקק לפי מסמכים אלו לחינוך מחדש הם דווקא שומרים עצלים שאיחרו לפתוח מגירות וארונות לבקשת תיירים שביקשו לבחון תכשיטים כשם שבודקים אותם בחנויות: תוך גלגול בכף היד. אפילו מי שהסתקרן מתכשיטי הכתר המוצגים במצודת לונדון יכול היה לגעת בהם (אם כי תחת פיקוח צמוד). המגע היה חשוב במיוחד באמנות הפיסול, המשורר והפילוסוף הגדול גיתה כתב בשלהי המאה ה18 כי המישוש חיוני להערכת פסל “התבונן בעין ממששת, חוש ביד רואה” ציווה על שוחר האמנות. למעשה גיל, כל יצירת פיסול שתראה שגילה מעל 150 שנים בערך נוצרה בידי אמן שמעולם לא ראה ולא יכול היה לחזות בדמיונו אולם מוזיאון מצויד בשלטי “לא לגעת” ובשומרים חמורי סבר.

אז איך בכל זאת נולדו נימוסי המוזיאון?

במאה ה-19 צמחו המוזיאונים הגדולים וקיבלו מעמד של מוסדות לאומיים. תחילה הלובר בפריז ואחריו מוזיאונים בערי הביר האחרות של אירופה. המוזיאון הפך מתצוגה שנועדה לסיפוק סקרנות ולימוד למוסד רשמי המשמר מורשת וערכים של אסטטיקה והיסטוריה. בהתאם, שוכנו המוזאונים בארמונות או במבנים בהשראת מקדשים עתיקים. אוצרי המוזיאון שוב לא היו בעלי האוסף אלא מי שהוכרו כסמכות בענייני אסטטיקה ותרבות. עליית יוקרתו של המוסד הביאה להיפוך היחס שבין המוצג לחלל התצוגה. המוזיאון אינו רק אוסף של חפצים בעלי עניין או ערך אסטטי אלא שעצם ההצגה במוזיאון נותנת ליצירה “הילה” , חשיבות ומכובדות.

אמן הדאדא מרסל דושאן חשף את המנגנון הזה כשהפך משתנה ציבורית ליצירת אמנות לכל דבר ע”י ניתוקה ממקומה ותפקידה המקורי והצבתה במוזיאון. הביקור במוזיאון הפך לטקס בו אדם הולך למעין “מקדש אמנות” ומקשר את עצמו לתרבות גבוהה שיש מי שטורח להגדיר את גבולותיה. וכמו כל טקס גם הוא זקוק לכללי התנהגות נוקשים, הסקרנות והפליאה פינו את מקומם ל”חווית המוזיאון” בה אדם זוכה, לפחות בעיני עצמו, למעמד של איש תרבות הסוגל להעריך יצירות מופת.

המאה ה19, בה עוצב המוזיאון המוכר לנו היא גם תקופת דעיכה של חוש המישוש. אמנם כבר הרמב”ם, בעקבות אריסטו, סבר ש “חוש המישוש הוא חרפה לנו .. ובגללו אנו מתאווים לאכילה, שתייה ומשגל” (מורה נבוכים חלק ג’) אך היציאה מימי הביניים סימנה לגיטימציה זמנית לתחושות המגע. במאה ה17 הצהיר רוברט הוק, מאבות המהפכה המדעית (ומי שגילה את הקשר שבין הכח המועל על קפיץ להתארכותו) שהיה גם אוצר מוזיאון “החברה המלכותית” שחוקר רציני וחרוץ צריך למשש ולחוש “בטעם, בריח, בקור או בחום, במשקל, בחספוס או החלקות, הקשיחות, המתיחות, השבירות, החלקלקות..ולא להסתפק כמו ילדים בצפייה בתמונות”. מגפת הקורונה מבחינה זו היא נוק אאוט של הרמב”ם לרוברט הוק כאשר כל קשר עם העולם המתווך בחוש המנודה כולל חיבוק לסבתא ומישוש ירקות בשוק מעורר פחד.

במאה ה-19 היו אלא כלי המדע החדיש המיקרוסקופ והטלסקופ שהגדירו מהי “תצפית מדעית” ונתנו את הבכורה לחוש הראייה. המידע המדעי הופץ בספרים ובעיתונות מקצועית ונקלט רק דרך העיניים. עבור ההוגים והמדענים הללו הזזה, מישוש או הרחה שוב לא נחשבו אמצעי חקר רציניים ואפילו לא דרך לגיטימית לחוויה אסטטית. המוזיאון שעכשיו שאף ל”רצינות” ולמכובדות שיקף את התפיסה הזו וצפייה שקטה ומרוחקת הפכה לדרך הלגיטימית היחידה לחוות אותו. לנימוסים החדשים היה יתרון נוסף, מוסווה, מי שהתקשה להתרגל להתנהגות כה מאופקת פשוט נמנע מביקורים במוזיאון. כך נהדפה הסכנה שהלאמת המוזיאונים תציף אותם בבני המעמדות הנמוכים והגלריות נשארו, ממש כבימי המשטר הפיאודלי מקום מפגש לאליטות.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]