‫מדעי הבריאות – מתי עזרה עצמית אכן עוזרת? / מאיה שלביץ‬

תעשיית העזרה עצמית בארה”ב מגיעה להיקף של 12 מיליארד דולר, אך טמונות בה סכנות. כיצד תזהו את סימני האזהרה?

קירבי בראון לא פחדה ליטול סיכונים. המעצבת בת ה-38 למדה לרכוב על סוסים כילדה וגלשה על גלי ענק במפרץ קליפורניה במקסיקו כמבוגרת. עם זאת, היא לא הייתה פזיזה. “היא אהבה הרפתקאות, אך הייתה לה גם מודעות גבוהה לבטיחות,” אומרת אמה, וירג’יניה בראון. כך שכשהחליטה קירבי ב-2009 להשתתף בסדנה רוחנית במדבר אריזונה, שאורגנה על ידי הגורו הידוע לעזרה עצמית, ג’יימס ארתור ריי, היא ודאי לא סברה שחייה בסכנה.

הסדנה, שנמשכה חמישה ימים, הוגדרה כ”זרז לשינוי עצמי” וכללה 36 שעות מדיטציה ברציפות בלי מזון או מים שלאחריהן התקיים טקס בבקתת הזעה מאולתרת. קירבי ומשתתף נוסף לא שרדו את הטקס. משתתפת שלישית נכנסה לתרדמת ומתה לאחר שבוע. שמונה-עשר משתתפים אחרים אושפזו עקב פגיעות שונות, ממכת חום ועד אי ספיקת כליות. “בעצם, האנשים האלו נשלקו,” אומרת כריסטין ווילן, סוציולוגית אורחת באוניברסיטת פיטסבורג החוקרת את תעשיית העזרה העצמית.

מקרי המוות באריזונה, וכן התאבדויות והתקפים פסיכוטיים שנגרמו במהלך סדנאות דומות ובעקבותיהן, הם דוגמאות קיצוניות לסכנות העשויות לארוב בתעשיית העזרה העצמית בארה”ב, שהיקפה מגיע לכ-12 מיליארד דולר. פילוסופיית העזרה העצמית נובעת מן ההנחה ההגיונית שאנשים רבים מסוגלים להתמודד בכוחות עצמם עם מגוון בעיות, החל בכספיות וכלה בנפשיות, ושעזרה מקצועית בתשלום אינה נחוצה תמיד. המטרייה הרחבה של גישות “העזרה העצמית” כוללת סדנאות כמו זו של ריי, קבוצות תמיכה שמטרתן לשפר את הבריאות הנפשית או לשנות התנהגות, ויותר מ-45,000 ספרים ואפליקציות שמתוכננים לעזור לאנשים לחיות חיים שמחים יותר. בפרט, ספרי עזרה עצמית פופולריים כל כך עד שיש בניו יורק טיימס רשימה נפרדת של רבי מכר במיוחד בשבילם.

על אף שעשרות מחקרים מעידים שעזרה עצמית מבוססת ראיות יכולה באמת להועיל, בייחוד במקרים של חרדות, דיכאון והתמכרות לסמים, יותר מ-95% מספרי העזרה העצמית ומן התכניות לשימוש בה מעולם לא נבחנו באופן מדעי, כך אומר ג’ון ס’ נורקרוס, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סקרנטון ואחד ממחברי הספר “עזרה עצמית יעילה” (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2013). ואולם, לדברי נורקרוס וחוקרים אחרים אנשים יכולים להגן על עצמם טוב יותר מפני טקסי עזרה עצמית העשויים להיות מסוכנים על ידי לימוד והכרה של סימני אזהרה כנגד מומחים מפוקפקים ועל ידי הבנת הדרכים שבהן לחץ חברתי פוגע בשיקול הדעת ובכושר השיפוט.

תחת בדיקה קפדנית

חוקרים העריכו עד כה את היעילות והבטיחות של כ-50 תכניות לעזרה עצמית בלבד, אומר נורקרוס. והתוצאות מראות שחלק מן התכניות האלה אכן עוזרות. לדוגמה, הגישות הנחקרות ביותר לטיפול בבעיות פסיכולוגיות, מדגישות את שיטות הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי (CBT), המלמדות כיצד לזהות ולהסיט חרדה, דיכאון או מחשבות שליליות אחרות. מאמר סקירה מ-2013 של ארגון קוקריין, ארגון הנחשב לאורים ותומים בתחום הבריאות ושמפרסם מאמרי סקירה נרחבים ושיטתיים, מציין, למשל, שכשמדובר בהפרעות חרדה, פגישה פנים אל פנים עם מטפל עדיפה ככל הנראה על ספרי עזרה עצמית ואפליקציות, אבל “עזרה עצמית כנראה עדיפה על היעדר טיפול.”

מלבד בחינת הגישות המבוססות על CBT, חוקרים גם ייחדו תשומת לב רבה לקבוצות הפועלות בשיטות “12 הצעדים”, כמו אלכוהוליסטים אנונימיים (AA), שבהן חברי הקבוצה מעודדים איש את רעהו לעמוד בקווים מנחים מחמירים כדי להתגבר על התמכרות. אמנם סקירה של קוקריין מ-2006 הסיקה “שאין מחקרים ניסויים המדגימים באופן חד-משמעי” את יעילות 12 הצעדים, מחקרי תצפית רבים מראים שאנשים המצטרפים מרצונם מפסיקים לשתות יותר מאשר מי שלא השתתפו מרצונם. (מחקרי תצפית, בניגוד למחקרים ניסויים, אינם כרוכים בשינוי התנאים שהמשתתפים חווים כדי לקבוע האם השיטה הטיפולית יעילה.) מחקר אחד כזה העלה ששני שליש מן האנשים שהתמידו בתכנית במשך 27 שבועות לפחות, הצליחו להימנע מאלכוהול גם לאחר 16 שנים. אבל על פי סקרים של ה-AA עצמם, רק שיעור קטן מן האנשים המצטרפים לתכנית ממשיכים להגיע לקבוצה לאחר החודשים הספורים הראשונים.

לחץ חברתי

קריאת ספר עזרה עצמית בכורסה בבית אולי אינה נראית כמו פעילות מסוכנת. אך כל מי שפועל באופן עיוור על פי הוראות שגויות, כמו לדבוק בתזונה לקויה, מחפש צרות בטווח האורך, כמו למשל מחלות חניכיים במקרה של תזונה.

עזרה עצמית נעשית מסוכנת עוד יותר כשמצטרפים לקבוצה, והלחץ החברתי מתחיל לבטל את כושר השיפוט העצמי. בתכניות 12 הצעדים, למשל, מזכירים לרוב למשתתפים שלא להעמיד את עצמם במקום הרופאים, כי משתתפים האיצו לפעמים במצטרפים החדשים להפסיק ליטול תרופות פסיכיאטריות בהנחה שתרופה מכל סוג תעכב את ההחלמה. אנשים פגיעים שלא רצו לצאת כנגד שאר חברי הקבוצה, אכן נענו לעצה וכתוצאה מכך לקו שוב בדיכאון, בפסיכוזה, בחרדה או בהפרעות אחרות, לפעמים עד כדי התאבדות.

הוסיפו לחץ פיזי ורגשי ללחץ החברתי, וקיבלתם תערובת מסוכנת אף יותר. סמינרים כמו זה שריי ארגן במדבר אריזונה מכונים בפי פסיכולוגים “אימוני מוּדעות בקבוצות גדולות”. במרכזן של סדנאות כאלה, הכוללות לעתים הבטחות מעורפלות לגבי שיפור עצמי, עומד מנהיג כריזמטי שמנחה קבוצת אנשים במהלך כמה ימים רצופים של מדיטציה, היפנוזה עצמית, צום, טקסים ודיונים שבהם הם חושפים פרטים אינטימיים על חייהם. במשך זמן זה, המדריך נוזף במשתתפים ומשבח אותם לסירוגין, ומונע מהם צרכים בסיסיים, כדי שיישארו פגיעים מבחינה פסיכולוגית.

לדוגמה, בימים שלפני שקירבי וחבריה נכנסו לבקתת ההזעה, הוגבלו כמויות המזון והמים שלהם והם הוגבלו במספר הפסקות השירותים ושעות השינה. די ברעב, בצמא ובחסך בשינה לבדם כדי להכניס את הגוף למצב של עקה ולשנות את המודעות. הטקס הוסיף גם עומס רגשי. ריי טען בזמנו שההתנסות תקרב אותם אל המוות, ולאחר מכן יעברו לידה מחדש רוחנית. (בקשותיי הנשנות לראיון עם ריי, שהופנו אל נציגיו, לא נענו.)

תנאי לחץ כאלה מייצרים לעתים קרובות רגשות חזקים הנעים מייאוש ועד אקסטזה, ויוצרים תחושת אינטימיות וחיבה בין זרים. תחושת אחווה זו גורמת לאנשים להיכנע עוד יותר ללחץ חברתי ולהיות צייתנים יותר לנוכח דמויות סמכותיות. לחץ גם מפחית את זרימת הדם לאזורים במוח החשובים לתכנון, לשליטה עצמית ולהיגיון. אפילו לחץ קטן לכאורה, כמו מניעת האפשרות ללכת לשירותים, יכול לשחוק את יכולתנו להתנגד ללחץ חברתי, אומרת וילן.

התוצאה הסופית היא שאפילו אנשים מאד אינטליגנטיים ומשכילים יכולים להתנהג באופן לא היגיון, ולהישאר, למשל, בצריף מכוסה יריעות ברזנט שהטמפרטורה בו גבוהה כל כך עד שאנשים מתחילים לאבד את הכרתם. האנשים החכמים ביותר מצויים, למעשה, בסיכון הגבוה ביותר, כי הם נוטים לחשוב שהם חסינים מפני לחץ חברתי. אחד המשתתפים שמת הוציא קודם לכן אישה מן הצריף, ואז חזר פנימה. נראה שהוא לא הבין שהוא מצוי בדיוק באותה סכנה. “כשאנשים ראו מה קרה [באריזונה], רובם אמרו לעצמם, ‘האנשים האלו היו אידיוטים.'” אומרת וילן. “אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו שונים, אבל אנחנו לא, ומדובר בשיטות רבות עוצמה. לו הייתם שם, ייתכן שגם אתם הייתם מתים.”

בהתחשב בקלות שבה המוח נכנע ללחץ חברתי, מומחים ממליצים להימנע ממצבים קבוצתיים שבהם המנהיג מעורר לחץ בכוונה, שיטה שעל פי המחקרים הרלוונטיים אינה מובילה לשינויים פסיכולוגיים מועילים. אם תגיעו למצב כזה, שימו לב שהשיטות האלה עלולות להשפיע באופן ניכר על החשיבה ועל ההתנהגות ואל תחליטו החלטות שישנו את חייכם.

לְמה כדאי לשים לב

אם כן, מהם המרכיבים של תכניות טובות לעזרה עצמית? ראשית, התגברות על דיכאון, על חרדה, על התמכרות ועל הפרעות אחרות כרוכה ברכישת כישורי התמודדות חדשים במהלך חודשים או שנים, ולא במשך ימים או שבועות. זאת הסיבה שבגינה שיטות מוצלחות של עזרה עצמית מכינות אותנו לתקופה ארוכה של שיפור עצמי ושקבוצות כמו AA ממליצות על השתתפות לאורך זמן. חוויות אינטנסיביות וחד-פעמיות לרוב אינן מספקות את התמיכה המתמשכת הדרושה לצורך שינוי ארוך טווח.

שנית, על תכניות מוצלחות יש נתונים בלתי תלויים המעידים על יעילותן, ולא רק אנקדוטות, והן לרוב מושתתות על טיפולים קונבנציונליים יותר ומוכחים, הניתנים בידי מומחים. אם אין ספרות מדעית התומכת בתכנית, ולא משנה עד כמה היא פופולרית, זהו “דגל אדום”.

וילן מכהנת כעת בוועדה המייעצת של ארגון Seek Safely (חפשו בבטחה), שהקימה משפחת בראון ושמייעץ לאנשים העשויים להימשך לתכניות עזרה עצמית מסוכנות. הארגון גם ניסח התחייבות עליה יכולים לחתום גורואים של עזרה עצמית, שבה הם מבטיחים לנקוט אמצעי זהירות נדרשים כדי להימנע משימוש בלחץ הגורם אנשים להיות כנועים יותר.

ריי, שהקים מחדש את עסק העזרה העצמית שלו, לא חתם על ההתחייבות. הביוגרפיה באתר האינטרנט שלו אינה מזכירה את המיתות בבקתת ההזעה, את הרשעתו בגרימת מוות ברשלנות ואת 20 חודשי המאסר שנגזרו עליו, אף על פי שהוא רומז על כך בקצרה בבלוגים ישנים. בנוסף, במקום בולט בדף הבית שלו מוצג וידאו של הופעתו בתכנית של אופרה וינפרי ב-2007, לפני האסון. בסופו של דבר, כמובן, חתימה על התחייבות לבטיחות אינה תחליף לעשיית שיעורי בית, כלומר בדיקת הטענות המדעיות ושמירה על מנה בריאה של ספקנות. חשוב להבין שאינסטינקט ההישרדות של כל אחד מאתנו עלול לקרוס בתנאים מסוימים, והבנה זו חשובה כדי לשמור עלינו מפני נזקים.

על המחברת

מאיה שלביץ (Maia Szalavitz) כותבת על מדעי המוח וגרה בניו יורק. מאמריה פורסמו במגזין טיים, בניו יורק טיימס, ב-Elle ובוושינגטון פוסט.

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל