גילוי רגשות חרטה אצל חולדות עשוי לסייע בחקר התמכרויות
“אוי, לא”, אמרה שרון. “תראה איזה תור יש כאן! היינו צריכים להישאר במסעדה הקודמת ולחכות שם”. כשהיינו שם, התור נראה לנו ארוך מדי. “את מצטערת על ההחלטה?”. שרון הסתכלה שוב על התור המתסכל שהשתרך לפנינו, ואז נשאה עיניים לכיוון הכללי של המסעדה שעזבנו. “לא מצטערת, פשוט מתחרטת שלא נשארנו שם”. “זה מעניין”, אמרתי. “בדיוק השבוע התפרסם מחקר כזה על רגשות חרטה של חולדות”.
תקופת ההמתנה
הרעיון לניסוי עלה במוחו של אדם סטיינר (Steiner), תלמיד מחקר במדעי המוח באוניברסיטת מינסוטה בארה”ב, כששם לב שחולדות במעבדה שלו מתבוננות לאחור במה שנראה לו כמו חרטה, לאחר שהפסידו הזדמנות לארוחה מועדפת מבחינתן. סטיינר והמנחה שלו, דייויד רדיש (Redish) תכננו ניסוי שיאפשר להם להבחין בין סתם אכזבה מארוחה שהוחמצה, לתחושת חרטה הכוללת הרהור במה שיכול היה להיות. מערכת הניסוי כללה מסלול מעגלי ולאורכו ארבע “מסעדות”, שבכל אחת מהן יכולה החולדה לקבל מנת מזון בטעם שונה. בכל תחנת האכלה כזו, כשהחולדה לוחצת על הכפתור לקבלת המזון, נקבע באקראי כמה זמן עליה להמתין לקבלת המנה: בין שניה אחת ל-45 שניות. משך ההמתנה משתקף בצפצוף שהחולדה שומעת: ככל השצליל גבוה יותר, היא יודעת כי ההמתנה תהיה ארוכה יותר. ואולם, אם החולדה מוותרת ועוזבת, תחנת המזון נסגרת לזמן מה, והחולדה אינה יכולה לשוב אליה. לאחר שהסתגלו החולדות למתקן, ניתנה להן שעה אחת בכל ניסוי להשיג כמה שיותר מזון. החוקרים הניחו כי אם החולדה עזבה תחנה שבה היה עליה להמתין זמן רב מאוד, ואז גילתה כי עליה להמתין שוב, היא תחוש אכזבה, ולא חרטה, משום שהחלטתה היתה הגיונית נוכח ההמתנה הארוכה. ואולם, חולדה שהתייאשה מההמתנה לאחר שעבר זמן מה, ואז עברה לתחנת ההאכלה הבאה רק כדי לגלות שההמתנה שם ארוכה עוד יותר, צפויה לחוש חרטה, משום שהערכתה כי המזון בתחנה הבאה יהיה זמין יותר, היתה שגויה.
מבטים אל העבר
החוקרים צפו בקפידה בהתנהגות של החולדות, ובעיקר התמקדו באלה שעזבו תחנת האכלה, וגילו כי גם בתחנה הבאה מצפה להן עוד המתנה ממושכת. במאמר בכתב העת Nature Neuroscience, החוקרים מדווחים כי החולדות פעלו ממש על פי המודל שצפו החוקרים. בתרחישים שהוגדרו “אכזבה”, הן התבוננו בעיקר לעבר תחנת האוכל שבה המתינו למנה הבאה, או לכיוון התחנה הבאה שבה התכוונו לאכול. לעומת זה, בתרחישים שבהם ציפו החוקרים לחרטה, מבטן של החולדות הופנה בעיקר את עבר התחנה האחרונה שעזבו, ועכשיו הצטערו על כך.
בשלב הבא השתילו החוקרים אלקטרודות זעירות במוח החולדה, באזור האורביטו-פרונטלי, זה אזור בחלק הקדמי של קליפת המוח, המזוהה עם תחושת חרטה אצל בני אדם ואצל קופים. אנשים שהאזור הזה במוחם נפגע, מאבדים במקרים רבים את היכולת לחוש חרטה על מעשיהם. מעקב אחר הפעילות המוחית של החולדות העלה כי בשעת החרטה, דפוס הפעילות של תאי המוח שלהם (תבנית ההפעלה של האותות החשמליים במוח), דומה לזה שהיה במוח של החולדות בעת שציפו לארוחתן בתחנה הקודמת, זו שכעת הן מתחרטות על עזיבתה. לדברי החוקרים, הממצא הזה מוכיח שהחולדות היו שקועות במחשבות על העבר, אולי מדמיינות לעצמן כיצד היו נהנות מהסעודה אלמלא מיהרו לנטוש את המסעדה, אף על פי שהדבר אינו תורם כלל להשגת הארוחה הבאה שלהן.
שינוי התנהגותי
בשלב הבא צפוי המחקר לבדוק את ההשפעה הרחבה יותר של החרטה על הפעילות במוח, ולנסות לברר כיצד הפעילות בחלק הקדמי של קליפת המוח משפיעה על אזורים אחרים במוח, וברמת ההתנהגות – כיצד תחושת החרטה משפיעה על קבלת ההחלטות של החולדה בהמשך. החוקרים מקווים כי הממצאים החדשים יתרמו לחקר תחום ההתמכרויות, משום שלדבריהם התמכרות היא אחת הדוגמאות לתהליך שבו נפגעת יכולת קבלת ההחלטות… לפתע חשתי מכה עזה בצלעות. זה היה המרפק של שרון “כמה אתה מדבר!? אתה לא רואה שהגיע התור שלנו סוף-סוף? כדאי שתבוא עכשיו או שתתחרט על זה באמת!”.
קישורים נוספים:
מאמר המחקר בכתב העת Nature Neuroscience
