ברוכים הבאים למסע למאדים (או לפחות למקומות הכי דומים לו)

חקר של אזורים בכדור הארץ שבתנאיהם מזכירים את מאדים יכול לסייע בהכנה לקראת טיסה מאוישת, אומר רוברט זוברין, נשיא אגודת מאדים 

מאת: ד"ר רוברט זוברין , נשיא אגודת מאדים (תרגום: דיקלה אורן) 
 
 פורסם לראשונה ב-9/1/2004
 עלינו ללמוד על מאדים. מאדים, כוכב הלכת החוץ-ארצי הכי ידידותי לחיים, משול לאבן רוזטה ביכולתו לספר לנו האם תופעת החיים ייחודית לכדור הארץ, או שמא היא תופעה שכיחה ביקום.

ככוכב הלכת הקרוב ביותר בעל כל המשאבים הדרושים לציביליזציה טכנולוגית, מאדים יהיה גם המבחן המכריע, שיקבע האם האנושות מסוגלת להתפשט מעבר לפלנטה המקורית שלה וליהנות מהאפשרויות הבלתי מוגבלות, שפתוחות בפני מינים, המטיילים בחלל.

עד כה, חקרנו את מאדים בעזרת טלסקופים וגשושיות רובוטיות, אך הכלי החזק ביותר, שעומד לרשותנו במחקר של עולמות חדשים, החוקר האנושי, נשאר לחמם את הספסל עד כה.

כעת, ייתכן שזה עומד להשתנות.

לא, אין הכוונה שחלליות מאויישות עתידות להמריא למאדים. ואולם, קבוצת מדענים החלה בקיץ 2000 בתהליך של למידת הדרכים לחקירת כוכב הלכת האדום ע"י יציאה למשימה באחד מהמקומות בכדור הארץ הדומים ביותר לסביבה במאדים.

האי דבון ממוקם כ-75 מעלות לצפון בחבל הארץ הקנדי נונווט. האי, שמורכב בעיקר ממדבר קרח ומכתש בקוטר 24 ק"מ ונוצר מפגיעת מטאוריט, צחיח לחלוטין ואינו מיושב כלל.
הפגיעה, שהתרחשה לפני 23 מיליון שנה, הכחידה את על החיים על האי והותירה אחריה קרקע מצולקת, שמעריכים כי היא דומה למדי לפני הקרקע במאדים.

מהסיבה הזאת בדיוק, מדעני סוכנות החלל האמריקאית נאס"א החלו לחקור את האזור בשנת 1997 במטרה ללמוד על מאדים על ידי עריכת השוואה גיאולוגית.

ואז, ב-1998 הוקמה אגודת מאדים, ששמה לה למטרה לקדם את חקר כוכב הלכת האדום.

החלטנו שהפרויקט הראשון שלנו יהיה בניית תחנה להדמיית מחקר מאויש של המאדים על האי דבון.

מטרת תחנת המחקר תהיה להמשיך במחקר הגיאולוגי של דבון, אך לעשות כן באותו אופן ותחת הרבה מהאילוצים שנתקל בהם בניסיון לבצע פעולות כאלה על מאדים.

על ידי כך לחוקרים לא יהיה מנוס מהתמודדות עם כמה מהבעיות האמיתיות של מחקר מאויש של מאדים, וכמו כן הם יאלצו להתחיל את התהליך של פיתוח טקטיקות שטח מתאימות.

מחקר מסוג זה הוא הכרחי ביותר. לדוגמא, הליכה באזור ניסוי של מפעל בחליפת חלל חדשה והדגמה כי לובש החליפה יכול להרים מפתח ברגים הן עניין אחד; זהו סיפור אחר לחלוטין לבחון את אותה חליפה לאחר חודשיים של עבודת שטח אמיתית.

השימוש במים הוא נקודת מפתח לתכנון הדרישות הלוגיסטיות במשימה למאדים, שכרגע אינן ידועות ותיוותרנה לא ידועות, עד שתוכנית למחקר שטח פעיל תניב אומדן לגבי הדרישות הללו.

מחקרים פסיכולוגיים של ההיבטים האנושיים של משימה כזאת, בין השאר הבידוד וארכיטקטורת סביבות המגורים, כמעט חסרי תועלת, אלא אם הצוות הנחקר באמת מבצע עבודה כלשהי.

כמו כן, ניתן לאמוד את ההשלכות של פעולות הצוות או של הליכים שונים על דרישות התחזוקה של תת-מערכות שונות רק אם הצוות אכן פועל.

בנוסף, קיימת בעיית תכנון פעולות מורכבת ביותר שיש לפתור.

משימה מאוישת למאדים תכלול שחקנים שונים בעלי יכולות, חוזק וחולשות שונים, ביניהם הצוות של סביבת המגורים במאדים, אסטרונאוטים הולכי רגל מחוץ לסביבה זו, אסטרונאוטים בכלי רכב ללא לחץ אוויר אך קלי תנועה, שפועלים במרחק בינוני מסביבת המגורים, אסטרונאוטים, שעובדים במרחקים גדולים מסביבת המגורים ומשתמשים בכלי רכב כבדים יותר אך בעלי כושר עמידות גבוה ולחץ אוויר, צוות בקרת משימה שנמצא על כדור הארץ, הקהילה המדעית בכדור הארץ במלוא הדרה, רובוטים וכד'.

כדי לגרום לכל הגורמים האלה לעבוד ביחד בתיאום במטרה לחקור את מאדים כמה שיותר, יש צורך לפתח את המיומנות לבצע פעולות משולבות.

פרויקט הבסיס הארקטי למחקר מאדים יתחיל במשימה המכריעה של פיתוח המיומנות הזו.

אם כן, בסתיו 1998 הוקם כוח פעולה כדי לקדם את הפרויקט הלאה, ובמהלך שנת 1999 גויסו קרנות הון פרטיות, שאפשרו לפרויקט לקרום עור וגידים.

בינואר 2000, חברת "אינפראקומפ" (Infracomp) מקומרס סיטי, קולורדו, זכתה בחוזה ייצור. הטכנולוגיה של החברה לייצור פיברגלאס בשיטת יערת דבש הייחודית, שמניבה פייברגלאס חזק במיוחד אך עם זאת יחסית קל משקל וחסין בפני פגעי מזג האוויר סיפקה אפשרות מושכת לבסיס באי דבון.

מכיוון שאין בדבון שדה תעופה, שביכולתו לאפשר הנחתת פריטים גדולים כמו מרכיביה העיקריים של תחנת המחקר, הגענו להסדר עם חיל הים האמריקאי, כי ננחית את החומרים שלנו על האי בעזרת מטוס ההרקולס 130-C.

בנקודה הזו העניינים החלו להשתבש. חמש החבילות הראשונות שהורדו לאי בעזרת מצנחים ונשאו את חלקי הקירות, הרגליים וכיפת הגג של מבנה המגורים, התרחשו ב-5 ביולי.

למרות רוחות נגדיות, שנשבו לסירוגין, המצנחים הצניחו את החומרים בבטחה אל האי, אך נפלו הרחק מאתר הבנייה בהיינס ריידג', שם היו אמורים לנחות.

ההצנחה השישית בשמונה ביולי, שנשאה את שארית כיפות הגג וציוד נוסף, עברה בשלום. ואולם, ההצנחה השביעית והאחרונה בשמונה ביולי הייתה אסון מוחלט.

הציוד נפרד מהמצנח בגובה 300 מטר, מה שגרם להרס מוחלט של רצפות הפיברגלאס, קרון משא, שנשלח לאזור הארקטי בפעם בה הצליחו להצניח את החומרים למקום המתאים כדי לסייע בהעברת לוחות הפייברגלאס במשקל 360 ק"ג, ועגורן, שתפקידו לסייע בבניית תחנת המחקר.

לאחר אובדן קרון המשא, הרצפות והעגורן, צוות הבנייה, שאגודת מאדים שכרה כדי לטוס לדבון ולהרכיב את תחנת המחקר, הכריז, שבניית תחנת המחקר בלתי אפשרית, ועזב את האי במהרה.

בשלב זה, רבים העריכו, כי נחרץ גורלו של הפרוייקט. אכן, עיתונאי אחד, שסקר את האירועים, הרחיק לכת עד כדי פנייה אליי ושאילתי: "ד"ר זוברין, האם אתה רואה קווים דומים בין כשלון התוכנית שלך וזה של נחתת הקוטב של מאדים?"

השבתי לו בתגובה: "קו הדימיון המשותף הוא ששנינו פגענו בסלעים, אך ההבדל הוא שהתוכנית שלנו כוללת צוות אנושי, ואנו נמצא את דרכנו החוצה מהסבך הזה."

סרבנו לוותר והרכבנו צוות בנייה ארעי, שהורכב משילוב של מדעני אגודת מאדים, אסקימואים ועיתונאים.

בנינו קרון חדש מעץ וחלקי קרון מזוודות הרוס, שמצאנו בשדה התעופה רזולוט ביי.

כמו כן רכשנו פיגום וגלגלת רעועים וישנים מרזולוט ביי. בעזרת פריטים אלה עלה בידו של הצוות המעורב של המתנדבים לאלתר היכן שהיה צורך במהלך השבועיים של ימי עבודה העמוסים של 15 שעות ולבנות את התחנה.

כך נולדה תחנת מחקר המאדים הארקטית "פלאשליין".

כתוצאה מהעיכובים, שגרמה תאונת המצנח, והקשיים שיצרה, לא נותר לנו זמן רב בשנת 2000 להדמיות של משימות.

אך החל ב-2001 סדרה של צוותים, שהורכבו משישה אנשים, החלו לאייש את התחנה. הצוותים ביצעו תוכניות ארוכות של מחקרים בשטח בנושאים של גיאולוגיה ומיקרוביולוגיה, בעודם נתונים תחת רבים מהאילוצים, שהיינו נתקלים בהם במשימה למאדים.

איש אינו מורשה לצאת החוצה ללא מכשירים מגושמים, המדמים חליפת חלל ומגבילים את הזריזות, יכולת התנועה, מיומנות וערנות כללית של המשתמש בדרכים דומות לאלה, שכופה חליפת חלל אמיתית. כמו כן המכשירים כופים על הצוותים החוקרים, שעובדים מחוץ לרכבים, לתקשר אחד עם השני בעזרת רדיו.

על הצוות, המוגבל למשאבים שברשותו, לבצע את כל עבודת השטח, מעבדות, תיקוני ציוד, העבודות היומיומיות ולהסתדר, וכל זאת בעודם שולחים דיווחים הנדסיים ומדעיים למרכז הסיוע של המשימה בדנבר.

תוכנית המחקר המבצעת הזאת הורחבה משמעותית בפברואר 2002, כשפתחנו את התחנה השנייה שלנו, תחנת מחקר המאדים המדברית (MDRS – Mars Desert Research Station) בדרום יוטה.

תחנה שלישית, תחנת מחקר המאדים הארקטית האירופאית "יורומרס" נבנתה, ובמגבלות התקציב תוצב באיסלנד בקיץ 2004.

בין תחנת הפלאשליין וה-MDRS נערך מחקר מקיף ונרחב.

הצבנו 26 צוותים שונים, שכללו כ-150 אנשים שונים מ-20 מדינות.

נעשו יותר מ-2000 התנסויות של אנשים במחקר בשטח. בחנו צוותים ממגוון רחב של גילאים, כישורים, משני המינים, מלאומים שונים ובעלי אופי שונה.

בדקנו סוגים שונים של מערכות ניידות בשטח, מכשירים מדעיים ומסייעים רובוטיים. ניסינו לפקד על המשימה מדנבר ומהמקום עצמו (צורת התקשורת השנייה עובדת טוב יותר – המשימה למאדים תהיה חייבת להיות מנוהלת מהחזית.)

ערכנו ניסויים במערכות עזר החל במצפים אסטרונומיים וכלה בחממות לעיבוד ומחזור פסולת. כמו כן חקרנו דרכים שונות להעברת מידע מבצעי.

מסקנות מדעיות רבות הופקו מהבסיס הניסויי הזה, החל בדרישות המים והחשמל של הצוות וכלה בתזמון מחזורי השינה, המסקנות המדעיות הולידו עד כה 25 מאמרים מדעיים ושלושה ספרים.

ייתכן שהלקח החשוב ביותר הופק במהלך הבנייה הסוערת של תחנת פלאשליין.

לא הכול הלך חלק באי דבון במהלך קיץ 2000. ואולם, אין עלינו לצפות כי הכול ילך כמצופה במשימה המאוישת הראשונה למאדים.

בצבא ישנה אמרה: "כל התוכניות נכשלו, ברגע שנוצר מגע עם האויב."

בקוטב הצפוני הפרוע כל התוכניות מתרסקות, ברגע שנוצר מגע עם המציאות. זה יהיה אפילו נכון יותר על מאדים.

כאשר מעזים לפרוץ אל הבלתי ידוע, הבלתי צפוי יתרחש, אך צוות רב תושייה יוכל להתמודד עם כך.

בטיסות המאוישות למאדים הצוות האנושי יהיה החולייה החזקה ביותר בשרשרת.
ד"ר רוברט זוברין הוא מהנדס אווירונאוטיקה ונשיא אגודת מאדים. הוא מספר על התנסויות המחקר בקוטב ובמדבר של הארגון, שהוא עומד בראשו, בספרו החדש "מאדים בכדור הארץ" (Mars on Earth). 
 
 
קישור לכתבה המקורית ב-BBC News Online

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן