ישו – אדם שהפך לאגדה, או אגדה שלבשה דמות אדם?

דמותו של ישו הנוצרי מעסיקה את האנושות יותר מ-2,000 שנה, אך עד היום כמעט ולא אותרו ממצאים מדעיים אמינים שיוכלו להוכיח כי לא מדובר בדמות מיתית. ארון הקבורה שעליו דווח בימים האחרונים יכול להפוך לאחת העדויות המשמעותיות

יאיר שלג

גילויו של ארון קבורה בישראל (גלוסקמה – ארון קבורה שלא שימש לקבורת גופות אלא לקבורת עצמות בלבד) ועליו הכתובת “יעקב בן יוסף, אחיו של ישוע”, שעליו דווח בשבוע שעבר, מצית את דמיונם של חוקרים ושל מאמינים נוצרים. אם אכן מדובר באחיו של ישו הנוצרי – ובשאלה זו כנראה לא יהיה אפשר להכריע בוודאות – הרי שזוהי עדות פיסית ראשונה לקיומו של האיש שהביא ליצירתה של הדת הגדולה ביותר בעולם. ישו עצמו לא ייסד את הנצרות, אלא היה יהודי בעל נטיות משיחיות, כמו לא מעט יהודים באותה תקופה. כמה מתלמידיו, ובראשם פאולוס, הם שהפכו את הנצרות לדת חדשה, נפרדת מהיהדות. עד כה לא נמצאו ממצאים חומריים המזכירים במפורש את שמו של ישו, אך יש כמה ממצאים חשובים הקשורים לאותה תקופה. כזה למשל הוא ארון הקבורה שנמצא באזור הטיילת הירושלמית ועליו כתובת המתייחסת לכייפא, הכוהן הגדול המוזכר בברית החדשה כמי שרדף את ישו לאחר שהאחרון ביקש להמריד את ההמונים נגד שחיתות הכוהנים. תצלום: אי-פי “הבד של טורינו” הוצג לציבור בפעם האחרונה ב-,1998 בקתדרלה של טורינו. סימנים של דמות אדם שספג מלקות ממצא חשוב יותר התגלה ב-1968 בחפירות בשכונת גבעת המבתר בירושלים. שם נמצאו שרידים יחידים במינם של יהודי צלוב בן זמנו של ישו – יוחנן בן חגקול. מן השרידים ההם למדו החוקרים פרטים חדשים על שיטת הצליבה, שסתרו את המקובל במסורת הנוצרית: המסמרים לא ננעצו בכפות הידיים אלא בזרועות, שנקשרו בחבלים למוט האופקי של הצלב. התברר גם שבאמצעו של המוט האנכי של הצלב היה מוט אופקי נוסף, בערך בגובה הישבן, שנועד כנראה להאריך את ייסוריו של הצלוב. לפני שנים אחדות, באחת הנסיגות העונתיות של מפלס הכנרת, נמצאה גם סירה שהמחקר מייחס אותה לתקופתו של ישו, אולם איש אינו מנסה לטעון ברצינות שדווקא ישו הוא ששט בה. למרות זאת הסירה מוצגת בקיבוץ גנוסר, על שפת הכנרת, כמוצג תיירותי מושך קהל. הממצא החומרי המפורסם ביותר, שלפחות המאמינים הנוצרים משוכנעים שהוא קשור לישו, ידוע בשם “הבד של טורינו”. מדובר באריג פשתן שאורכו ארבעה מטרים ורוחבו מטר, שהמסורת הקתולית גורסת שישו נעטף בו לאחר שהורד מהצלב, ולמעשה שימש תכריך. הבד נזכר במסמכים מהמאה ה-.14 הוא הועבר לטורינו במאה ה-,18 כחלק מרכושה של משפחת דוכסי סבויה שלימים נהפכה למשפחת המלוכה האיטלקית. האריג צולם לראשונה ב-1898 בידי צלם חובב, וזה טען שזיהה בו צל של דמות אדם פצוע בכפות ידיו ורגליו במעין פצעי צליבה. ב-1902 קבעו מדענים שבדקו את הבד, שאכן מצויים בו סימנים של דמות אדם שספג מלקות. כן זוהו בו כתמי דם וזיעה. פרופ' יהושע שוורץ, מומחה לנצרות הקדומה ודיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, אומר שחלק מתהליך התקדשותו של האריג נעוץ במסורת דומה המצויה כבר בברית החדשה, ולפיה אשה ושמה ורוניקה, שפגשה את ישו באחת מתחנות הוויה דולורוזה (דרך הייסורים – הדרך שבה עבר ממקום המשפט עד מקום צליבתו), ניגבה את זיעתו במטפחת ולאחר מכן הבחינה שסימני ראשו הוטבעו במטפחת. דמות הצלוב על הבד המחלוקת על האריג העסיקה את העולם הנוצרי לאורך המאה העשרים. בבדיקה של סיבי האריג, שעשו ב-1988 שלוש אוניברסיטאות שונות – אוקספורד, ציריך ואוניברסיטה באריזונה – נקבע שהוא נוצר בין 1260 ל-,1390 כלומר, בוודאי אינו יכול להיות מיוחס לתקופת ישו. עם זאת, מדענים אחרים מתעקשים כי על הבד מופיעה דמותו של אדם צלוב, ולפיכך הוא חייב להיות מוקדם יותר. יש אף הטוענים כי אותיות מטושטשות מאוד הנראות על הבד הן למעשה כתובת יוונית האומרת: “הנוצרי נידון למיתה”. אחרים, ובהם הקרדינל של טורינו, טענו כי הפנים בדמות האדם הטבועה בסדין דומות מאוד לתיאור פניו של ישו בברית החדשה. לנוכח המחלוקות אף הוקם “מכון בינלאומי לחקר האריג”, שקיים כמה ועידות בינלאומיות וטרם הצליח להגיע למסקנה סופית בנוגע למהות הבד. מה שלא הפריע למיליוני מאמינים לבוא ולצפות בבד באותן פעמים ספורות שבהן הוצג לציבור. עם זאת, גם האפיפיור, יוחנן פאולוס השני, נזהר מלזהות בוודאות את הבד עם ישו. הוא אמנם כרע ברך והתפלל לפני הבד, אך ציין כי מכיוון שזיהויו של הבד איננו שאלה דתית, “הכנסייה משאירה את התארוך והזיהוי של הסדין למדענים”. עד אז, קבע, מותר למאמינים להתפלל מול הסדין כפי שהם מתפללים מול כל ציור ואיקונין של ישו, אך אין לייחס לו קדושה עצמית. נוסף לאריג, שלפחות היה בגדר ממצא פיסי, היו בהיסטוריה עדויות שונות על ממצאים שנקשרו לישו אך בלא שהממצאים עצמם התגלו. בין אלה אפשר למנות את הסיפור על המלכה הביזנטית הלנה, שכאשר התהלכה ברחובות ירושלים במאה הרביעית לספירה “מצאה” את הצלב שעליו נצלב ישו. הגילוי הזה הוא שגרם לבנה הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, האחראי להתנצרותה של האימפריה הרומית, להקים באותה נקודה את “כנסיית הקבר”. על פי המסורת הנוצרית, הצלב הזה נלקח כקמיע במלחמות נוצריות ובכמה מפלות אף נגזל על ידי אויבי הנצרות, עד שנעלם לגמרי בקרב בקרני חיטין, ליד הכנרת, שבו הביס המצביא המוסלמי צלאח א-דין ב-1187 את הממלכה הצלבנית. נוסף לצלב של הלנה, כנסיות רבות החזיקו במשך ההיסטוריה בגזירי עץ שנטען כי נלקחו מהצלב שעליו נצלב ישו. מספרם של גזירים אלה כה רב, ששוורץ אומר: “אילו כל העדויות האלה היו נכונות, אפשר היה לבנות מגזירי העץ האלה חצי מעיריית ניו יורק”. באותה רוח טענו כנסיות שונות לאורך ההיסטוריה כי בידן נמצאת עורלתו של ישו, שנימול בהיותו יהודי. ברור שאילו היו כל העדויות נכונות, צריך היה להניח שישו נימול פעמים רבות. מבין המקורות הכתובים, החשוב ביותר הוא כמובן הברית החדשה, שספריההשונים נכתבו כמה עשרות שנים לאחר מות ישו. הדמות המצטיירת ממנה היא של ילד שמוצא משפחתו מנצרת אך הוא עצמו נולד בבית לחם, ב שלהי תקופת שלטונו של הורדוס. בערך בשנתו ה-30 החל קרוב משפחתו, יוחנן המטביל, להתנבא על “מלכות השמים” הקרבה ועל הצורך להתכונן ליום הדין. במסגרת ההכנות הללו הוטבל גם ישו בידי יוחנן והחל במסע דרשות משל עצמו, שגם הן עסקו ביום הדין הקרב, בצורך בחזרה בתשובה ובחשיבותה של ההתנהגות המוסרית, עד כדי ביטול עצמי (הגשת הלחי השנייה). בברית החדשה מתוארים גם מעשי נסים ומרפא שעשה. ישו תקף את כוהני המקדש על שחיתותם ועל שהעדיפו בצע כסף על פני עבודת האלוהים הטהורה. לפי הברית החדשה, לאחר שישו החל להיתפש כמקור סכנה לממסד הדתי היהודי, ולאחר שנתפש כמוקד התססה פוליטי גם בעיני השלטון הרומי, נחרץ דינו: הסנהדרין היהודית דנה אותו למוות בגין התחזותו למשיח. זה המקור לטענתם של מאמינים נוצרים בכל הדורות, כי היהודים אחראים למותו של ישו. בפועל הוא הוצא להורג בפקודת הנציב הרומאי אז, פונטיוס פילאטוס. במקורות היסטוריים אחרים מן התקופה ישו כמעט שאינו מוזכר. ייתכן שאפשר לייחס זאת לעובדה שבימי חייו חשיבותו כמעט שלא הוכרה. הוא היה רק אחד מכמה דמויות משיחיות שונות שפעלו באותה תקופה. המקור החיצוני היחיד מאותה תקופה המזכיר אותו בשמו הוא ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס, המקדיש לו פסקה אחת בספרו “קדמוניות היהודים”: “בזמן ההוא חי ישו, אדם חכם, אם מותר לקרוא לו בשם אדם, שהרי מעשים נפלאים עשה, והורה את בני האדם את האמת שקיבלוה בשמחה”. ואולם, כפי שמציין ד”ר סרג' רוזר, מומחה לנצרות הקדומה מהמחלקה למדע הדתות באוניברסיטה העברית, “המחקר ההיסטורי מעריך שלפסקה הזאת יש אמנם בסיס אותנטי, אבל היא עברה במשך השנים עריכה ושכתוב על ידי מעתיקים נוצרים”. ייתכן שזה היה לטובה, שכן האזכור של ישוע בידי פלביוס, בין שהיה אותנטי ובין שלא, עורר אצל הנוצרים מוטיווציה מיוחדת לשמר את כתבי פלביוס, שבדרך זו אף הגיעו לידינו. מקור אחר הוא ההיסטוריון הרומי טקיטוס, שאינו מזכיר את ישו בשמו, אך כותב כי “אבי השם 'כריסטיאנים' הוא כריסטוס (מושיע בלטינית) אשר בימי שלטונו של טיבריוס הוצא להורג על ידי הפרוקורטור (הנציב) פונטיוס פילאטוס”. ישו או “אותו האיש” בתלמוד, שנכתב כמה מאות שנים אחרי זמנו של ישו, מוזכר ישו פעמים אחדות. האזכור המעניין ביותר מייחס את האחריות ל”כפירתו” של ישו למורו היהודי, התנא ר' יהושע בן פרחיה. לפי הסיפור הזה, נידה ר' יהושע את תלמידו לאחר שזה גינה בעלת אכסניה אחת שבה התארחו ובכך הוכיח כפיות טובה. הוא לא הסכים לקבלו גם לאחר שחזר בו והתרצה רק כשכבר היה מאוחר מדי וישו החל, לפי הסיפור התלמודי, בעבודת אלילים. מבחינה היסטורית הסיפור לא אמין, מכיוון שהוא מיוחס לתקופת אלכסנדר ינאי, ששלט בעשורים הראשונים של המאה הראשונה לפני הספירה. ישו נולד בתחילת הספירה הנוצרית, אם כי לא בשנת אפס, כפי שטוענים המאמינים, אלא כמה שנים מוקדם יותר. אבל חשיבות הסיפור בכך שהחכמים, או לפחות אחד מהם, קיבלו עליהם את האחריות לכפירתו של ישו ואף הסיקו מכך את הכלל החינוכי “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כר' יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיים”. אגב, בכל האזכורים של ישו בתלמוד הוא מופיע בשם זה, ומכאן גם שמו במסורת היהודית לדורותיה – ולא כישוע, כפי שהוא מוזכר בברית החדשה וכפי שהיה כנראה שמו האמיתי. במשך הדורות יוחסה לשם הזה משמעות של ראשי תיבות: יימח שמו וזכרו, ביטוי לתגובת היהודים על שנאת הנוצרים כלפיהם. אולם במחקר מועלית גם האפשרות שהשינוי נבע ממסורת שונה של הגיית השם, וראשי התיבות נוספו כהסבר רק בתקופה מאוחרת יותר. במשך דורות רבים נהגה החברה היהודית, שתיעבה את ישו בגלל מעשי מאמיניו, להימנע מאזכור שמו. כאשר בכלל נזכר, הוא כונה “אותו האיש”. רק בדורות האחרונים החלו משכילים יהודים לנסות ולבודד את ישו מתלמידיו ומאמיניו ולהחזיר אותו לחיק היהדות. אחד הראשונים והבולטים מאלה שנהגו כך היה פרופ' יוסף קלוזנר, שככל הנראה עשה זאת גם מטעמים אידיאולוגיים – הרצון לפרוץ את גבולות הגטו היהודי ולחבר את היהדות למורשת האוניוורסלית של ישו. המשיך בכך, אם כי מנימוקים מחקריים נטו, חוקר הנצרות פרופ' דוד פלוסר, שהיה בעצמו יהודי שומר מצוות. השאלה המרתקת היא כמובן שאלת האותנטיות של העדויות השונות על ישו. פרופ' שוורץ, מומחה לנצרות הקדומה ודיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, מציין שאמנם היו במשך השנים, במיוחד במאות האחרונות, מי שכפרו בעצם קיומו של ישו ומצטט בהקשר זה גם את ד”ר אלברט שוייצר. אבל לדברי שוורץ, “הגישה המקובלת כיום היא שישו היה דמות אותנטית, שלתיאורה נוספו בברית החדשה מסורות מיתיות. הסיבה לכך היא בעיקר שהתיאורים הבסיסיים של דמות ישו מתאימים לרקע ההיסטורי הידוע על אותה תקופה, שבה הסתובבו אנשים כריזמטיים שונים שטענו לסגולות ריפוי, והם גם משקפים תיאורי מציאות כלליים המתאימים לארץ ישראל של אותה תקופה”. בין שאר העדויות שנבדקו במחקר היתה השאלה שהעסיקה יהודים רבים, בנוגע לאחריותה של הסנהדרין לפסק דין המוות על ישו. הטענה הרווחת היא שלא ייתכן שהתיאור בברית החדשה בעניין זה אכן אותנטי, בין השאר בנימוק ששם מתואר משפט שנערך לישו בערב פסח, בשעה שעל פי כללי הסנהדרין היא לא ישבה לדון בערבי שבתות וחגים, וגם לא בלילה, כמתואר במסורת הנוצרית. השופט חיים כהן פירסם מחקר משפטי על משפטו של ישו בספר “משפטו ומותו של ישו הנוצרי”. כהן הגיע למסקנה ש”עובדות רבות מאלה המסופרות בסיפורי האוונגליונים (כתבי הבשורה שבברית החדשה, י”ש) עולות בקנה אחד עם ניקיון כפיהם של היהודים, ואולי אף הרבה יותר מאשר עם אשמתם, במותו של ישו”.