סיקור מקיף

האיש שלא הִפסיק להמציא

הוא היה ממציא גאוֹן, ובלעדיו לא הייתה האנוֹשוּת נראית כפי שהיא היום. אך הוא היה גם תלמיד בעייתי ואדם חסר התחשבות ולא נעים לסביבתו. סיפורו של תוֹמָס אַלווה אֵדיסוֹן

תומס אדיסון במעבדתו בניו ג'רזי, 1901. צילום: shutterstock
תומס אדיסון במעבדתו בניו ג’רזי, 1901. צילום: shutterstock

 

כתבה: תמר הירדני, גליליאו צעיר

זהו סיפורו של ילד מוּכשר וסַקרן שלמד רק שלושה חודשים בבית הספר לפני שסולק ממנוּ בבוֹשׁת פנים; זהו סיפורו של הילד שנהיה מבוגר בּעייתי אשר הזניח את משפחתו וילדיו ומעסיק קשוח שהעביד את עובדיו בפרך וניצל את כישוריהם כדי להאדיר את שמו; זהו סיפורו של תומס אלווה אדיסון, האיש שכּישרוֹנו הנדיר, רעיונותיו המהפּכָניים והמצאותיו הנפלאות האפילו על אישיוּתוֹ הבעייתית וזיכּו אותו בתואר “האזרח המוֹעיל ביותר באמריקה”.

הילד שקרא שׁייקסְפּיר
כמעט בכל כיתה יש “ילד בעייתי”; זה שמתחצף למורים, לא לומד למבחנים וההורים שלו עומדים בקשר לאו דווקא נחמד עם המורה, אך המקרה של הילד תומס אלווה אדיסון היה מיוחד. בשנת 1854 הגיע הילד הסקרן והמוכשר לכיתה א’ בבית הספר היסודי בעיר מישׁיגֶן שבאַרצוֹת הבְּרית, אך בּמהרה נוֹדע בכל בית הספר כילד מוּפרע. את האָסָם (מחסן התְּבוּאה) המשפחתי הוא שרף רק כדי לראות כיצד יבער, ובפעם אחרת שִׁכנע חבר לבלוע סם משַׁלשֵׁל שגורם גזים קשים בטענה שכך יוכל לעוף. בכיתה הִטריד את חבריו, לא הִצליח ללמוד קְרוֹא וכְתוֹב, ועשה רושם כללי של “מטוּשטש ועַצלן”, כפי שהגדיר אותו מחנך הכיתה. אַחד המורים הסַלחניים יותר הִציע כי קשייו של הילד נובעים מהחירשוּת החלקית שהוא לקה בה בעקבות מחלה.

כך או כך, לאחר שלושה חודשים בלבד סולק אדיסון הקטן מבית הספר, בצירוף המלצה חמה להוריו לשלוח אותו לעבוד. אמו ננְסי, מורה במקצועה, סירבה לקבל את רוע הגזֵרה. “אמא שלי הייתה בטוחה בי כל כך”, סיפר אדיסון לימים, “שהרגשתי שיש לי בשביל מה לחיות ושאסור לי לאכזב אותה”. אמו של אדיסון לימדה אותו בבית, ובזכותה הוא השתלט בתוך זמן קצר על הקריאה ועל הכתיבה, ועוד לפני שמלאו לו 12 כבר קרא את כתבי שייקספיר, שאינם קלים לקריאה. לסקרנותו לא היה גבול, ובכל יום היה יוצא ועורך ניסויים בחומרים שמצא בטבע.

תאונת מעבדה ברכבת
בגיל 12 נשלח אדיסון לעבוד, כמו מַרבּית בני גילו באותה תקופה. הוא היה מוכר עיתונים וממתקים ברכבת ממישיגן לדֶטְרוֹיְט ובחזרה, אך העבודה שיעממה אותו מאוד, ולא פעם נטש את משמרתו ונעלם באחד מקרונות המטען. הנוסעים לא שיערו אז כי הנער עורך ניסויים במעבדה מאוּלתֶרת שהֵקים בקרון. הקריירה הקצרה שלו ברכבת הסתיימה כאשר באחת הנסיעות חלה תקלה, ובעקבות ניסוי כּוֹשל התפוצצה המעבדה המאולתרת ושרפה את הקרון כולו.

כשהיה אדיסון בן 15 הוא בנה מַכבֵּש דפוס וייסד עיתון משל עצמו, וכשהיה בן עשרים החל לעבוד כמפעיל טֵלֶגרָף – שהיה המכשיר שקדם לטלפון – והעביר מְסָרים מילוּליים על ידי תִּשדוֹרת אותות אֵלֶקטרוֹמַגנֵטיים. העבודה הִציתה את דמיונו של אדיסון הצעיר, והוא הִמציא מכונה שתתרגם אוֹטוֹמָטית את האותות משׂפת מוֹרְס לאנגלית בזמן שהוא יָשֵׁן. גם הפעם הסתיימה הקריירה הקצרה במַפּח נפש – אדיסון פוצץ תחנת טלגרף בעוד ניסוי כּוֹשל שערך.

פָּטֵנְט ראשון שנכשל
אדיסון החליט שלא לעבוד עוד אצל איש, אלא להקדיש את חייו להמצאות ולפטנטים משל עצמו. הייתה לו סבלנות מדהימה, והוא יכול היה לערוך ניסוי שוב ושוב, לעִתים אלפי פעמים, עד שהגיע לתוצאות שרצה. בגיל 22 הוא רשם על שמו פטנט ראשון, אחד מ-1,093 פטנטים שרשם בימי חייו: מוֹנה קולות חשמלי. זו הייתה מכונה שסופרת במהירוּת פִּתקי הצבעה לבית הנִבחרים. למרבה הצער, לא היה לה כל ביקוש, שכן הציבור התעקש על עין אנושית ועל יד אנושית כשהדבר מגיע לספירת קולות בבחירות. תקוותיו של אדיסון לכסף מהיר התבּדוּ, והוא קבע לעצמו כלל: “אם אי אפשר למכּור את זה, אני לא רוצה להמציא את זה”. עוד כלל שקבע הוא לחפש פתרון רק לבעיה אמִתית בעולם, ומהסוג שאפשר למצוא לה פִּתְרון טֶכנוֹלוגי. בתוך זמן קצר הוא ניהל מעבדה מצוידת היטב, ובה העסיק לא מעט טֶכנאים מוכשרים שעמלו אִתו על המצאות ועל פטנטים רִווחיים.

בית חרוֹשת להמצאות
מרי סטִילוֵל הייתה נערה בת 16 שעבדה באחת החנויות של אדיסון כשהיה בן 24. הוא חיזר אחריה במרץ במשך חודשיים, עד שנישאה לו בחג המולד של שנת 1871. מרי חשבה שחתנהּ הטרי יֵצא עִמה לירח דבש, ואולם היא התבּדתה במהירות: שעה אחרי הטקס כבר שב אדיסון למעבדה שלו. מרי המסכנה לא ידעה מה מחכה לה: בשנים הקצרות שהיא חיה לצִדוֹ של אדיסון הוא הִזניח אותה ואת שלושת ילדיהם והִשקיע את כל כולו בפטנטים שלו. וכאשר נפטרה מרי בת 29 מגידול במוח, הוא אפילו לא טרח לשלם לרופא על הטיפול בה.

אדיסון נהג בחוסר התחשבות לא רק במשפחתו. כמה שנים לאחר נישואיו הוא עקר לעיירה קטנה במדינת ניוּ גֶ’רזי, שם פתח מעבדה משוּכללת ביותר שכּוּנתה “בית החרושת להמצאות”. הוא גייס מדענים וטכנאים שנדרשו לעבוד במשך כל שעות היממה, עד שתושבי העיירה כינו אותם בשם “פְּלוּגוֹת נדודי השינה”. הוא גם רשם את כל הפטנטים וההמצאות על שמו, אפילו שלא מעט מהן היו פרי פיתוח של עובדיו, סביב גרעין רעיון שהוא הגה. למרות זאת, רק מעטים ויתרו על הזכות לשהות במחיצתו של גאון הפטנטים. תושבי העיירה סיפרו על ניצוצות אור שהיו מבזיקים מבעד לחלונות בחצות הלילה ויוצרים סביב בית החורשת הילה קסומה ומסתורית. הם היו נותנים הרבה כדי לראות במו עיניהם איך אדיסון מספק פעם אחר פעם לעולם מכונה או מכשיר משוכללים שאיש לא חשב עליהם לפניו.

אז מה הוא הִמציא?
רוב ההמצאות של אדיסון נולדו במקרה, כאשר עבד בכלל על משהו אחר. אחת מהן הייתה הפוֹנוֹגרָף (פונו – צליל, גרף – כתב, כלומר כותב צלילים) – המכשיר הראשון בעולם שאִפשר להקליט קולות. זה קרה בשנת 1877, כאשר עמל אדיסון עם הצוות שלו על דרכים לרישום תִּשדוֹרות טֵלֶגרפיוֹת. בעוד הצוות כולו התרכז לגמרי בעניין הטלגרפי, הִרהר אדיסון באפשרות לנצל את הטֶכנוֹלוגיה הזאת להקלטה של צלילים ולהשמעתם שוב ושוב.

בחודשים הבאים הוא השקיע מאמץ עצום בפיתוח תיבת נגינה המבוּסֶסת על גליל מתֶכת מצוּפּה בְּדיל, הנחרץ בעדינות במחט על ידי תְּנוּדת גלי קול. כשהיה הפונוגרף מוכן, נעמד אדיסון מול השְׁפוֹפרת ופצח בזִמרת שיר הילדים הפּוֹפּוּלרי, “למרי היה טלה קטן”. גלי קולו הרועם הִרעידו את מה שצריך היה להרעיד, וכשהסתיימה ההקלטה סובב אדיסון את הגליל הפנימי והדהים את כל הנוכחים ששמעו את קולו בוקע מתוך התיבה בשירת “למרי היה טלה קטן”. במשך שנים נמכר הפונוגרף בכל העולם וסיפק פַּרנָסה יפה לממציאוֹ הגאה, עד שהוכרע על ידי המצאה משוכללת וזולה יותר – הפָּטֵפוֹן.

הנוּרה החשמלית
שנה לאחר שהמציא אדיסון את הפונוגרף, והוא רק בן 31, הוא הסתער על המצאה חדשה: הנורה החשמלית. באותה עת נהגו להשתמש במנורות נֵפְט וגָז, אך תַּחזוּקתן דרשה מילוי מייגֵע של חומרי בעֵרה יקרים ומסוכּנים לשימוש. באירופה כבר שימשו אז נורות חשמליות, אך אלה הֵפיקו אור מסנוור ופלטו אֵדים רְעילים ממוֹטות הפּחם שבערו בתוכן. אדיסון ביקש להמציא נורה קטנה וסגורה שתאיר את סביבותיה בלי להבה בכלל, ותספק תאורה זולה.

במשך שנה הוא עמל עם אנשיו על מציאת החומר המתאים ביותר לסליל ליבּוּן, שיאיר בלי להתלקֵח. עשרות חומרים עברו במעבדה, ובהם ניקֵל, חוט דייגים, סיבֵי קוקוס ואפילו זהב. הזוכה המאושר היה חוט כּוּתנה מפוחם, שנותר מלובּן יותר מ-13 שעות בלי להיקרע. כולם התפעלו מההמצאה הנפלאה, אך נאלצו לחכות בסבלנות עד שנת 1883, שאז חנך אדיסון את תחנת הכוח הראשונה בעולם במדינת מסָצ’וּסֵטְס, אשר שינתה לגמרי את פני האנושות. פחות מעשרים שנה לאחר מכן כבר הֵאירו את אמריקה 24 מיליון נורות חשמל.

אדיסון הממציא ואדיסון האיש
אדיסון נהיה איש עשיר, והעסיק בבית החרושת להמצאות שלו 3,600 עובדים. הוא ואנשיו הִמציאו מאות פטנטים בארבעים השנים הבאות, ובהם מקרֵן ומסרֵטה לראינוֹעַ – שקדם לקולנוע (קולנוע בלי קול), פונוגרף משוּפּר, תקליטים אְריכֵי נֶגֶן ועוד. על בסיס הרעיונות וההמצאות שלו נבנו לימים מכונת הכתיבה החשמלית, הקַטר החשמלי, הטוֹרפּדו המוּנחה, ועוד המון המצאות.

התקדמותו המקצועית של אדיסון לא הִשפיעה, למרבה הצער, על התנהגותו או על אופיו. הוא נותר עקשן, יָהיר וחסר התחשבות באחרים, ולימים גם החל להזניח את עצמו וחדל להתקלח. אשתו השנייה התלוננה על מנהגו הגס לירוק על הרצפה ועל התעלמותו המוחלטת מכל ששת ילדיו. הוא נהג להתקוטט עם ממציאים ועם מדענים אחרים, ועשה הכול כדי שההמצאות שלו יתקבלו, ולא של אחרים. בשנת 1931 הלך אדיסון לעולמו. בן 84 היה. העולם שעזב היה עשיר ביותר מאלף המצאות נפלאות אשר הגה ואשר עשו את עולמנו טוב ונוח משהיה לפניו.

הידעתם?
לא כל הפטנטים של אדיסון זכו להצלחה. אחת ההמצאות המעניינות ביותר שלו שלא הצליחה היא בניין הבּטוֹן הטְרוֹמי, שהקירות בו, הרהיטים, המקרר ואפילו הפסנתר אמורים להיות עשויים מבֵּטוֹן עָמיד וזול. עוד המצאה שהוא הִשקיע בה רבות ולא זכתה להצלחה היא המַצבֵּר האַלקָלי למכוניות חשמליות. הוא נדחק הצִדה מול מכוניות הבֶּנזין, ויותר ממאה שנים יעברו עד שתכיר האנושות בנזקי מכוניות הבנזין ותעבור אט-אט למכוניות חשמליות.

תחום אחר שאדיסון נכשל בו הוא מערכת החשמל: אדיסון ניסה לקדֵם מערכת זרם ישר (כמו בסוֹללה חשמלית). לעומתו, המדען הגאון ניקולה טֶסלה (שגם הוא החל כמפעיל טלגרף, ואף עבד זמן-מה במעבדתו של אדיסון) קידם את רעיון השימוש בזרם חילופין (שהוא יעיל הרבה יותר), וזוֹ השיטה המשמשת במערכות החשמל בעולם כולו.

בימים אלה עולה לבמות ההצגה “אדיסון” של תֵּאטרון אורנה פּוֹרת לילדים ולנוער. לצפייה בקטע מההצגה: http://youtu.be/G5E_cOjdm6E

ראו גם

אדיסון, טסלה ווסטינגהאוז – מלחמת הזרמים

הכתבה פורסמה בגליון פברואר של כתב העת גליליאו צעיר

רוצים לקרוא עוד? לקבלת מגזין גליליאו צעיר במתנה

בקרו בעמוד הפייסבוק שלנו

5 תגובות

  1. מנגו
    אני לא מכיר שאדיסון לקח קרדיט שהגיע למישהו אחר. הוא היה איש עקשן ולא תמיד “נחמד”, אבל אי אפשר לקחת ממנו את גאוניותו.

  2. כל הקרדיט מקבל אדיסון, איש עסקים רמאי ומלוכלך שדאג להשתיק את כל הממציאים של אותה התקופה ולרשום פטנט על כל דבר אפשרי. אפילו את הנורה החשמלית המציאו כמה אנשים ברחבי העולם הרבה שנים לפניו
    ניקולה טסלה זה בין האנשים שראויים לכבוד אבל הוא לא זכה לזה בחייו

  3. ממציאים מהמוזיאון.

    הממציאים החשובים של היום הם אלון מאסק (בטוח) ואנדראה רוסי ( אולי, יאומת השנה).

  4. ניקולה טסלה היה יכול להיות אדם עשיר כמו אדיסון.אבל את ההמצאות שלו מכר בפרוטות לווסטינג האוס (חברה על שמו). רמי פורטיס הקדיש את השיר :החבר אני ,לניקולה טסלה.