קטעים מנאומו של מנהל נאס”א מייקל גריפין בכנס החלל AIAA שנערך בלונג ביץ', קליפורניה ב-19 בספטמבר 2007
השנה אנו בעסקי החלל חוגגים חמישים שנים של טיסות חלל, החל מהיום שבו שוגר הספוטניק ב-4 באוקטובר 1957. ביום זה אנו מכבדים את מורשתו של הלווין ומעריכים את השפעתו על מסלול האירועים האנושיים. אגיע לרוסיה ביום זה לחגוג את ההשג. עבורי תמיד חשוב להסתכל קדימה, ואני אוהב לנצל ציוני דרך הסטוריים כדי למדוד את הצלחותינו וכמדריך להצבת מטרות מאתגרות לעתיד. תקוותי היא שימינו הטובים נמצאים עוד לפנינו. ואולם, עם זאת אומר, כי אחת מאמונותי החזקות היא שאנחנו חייבים ללמוד מההסטוריה והשיעורים הזמינים לאמריקנים מהצד שלנו של חווית הספוטניק אינם יוצאים מכלל זה.
כמו כל אחד בגילי (גריפין בן 58) בקירוב, אני זוכר את הצלחת הסובייטים עם הספטוניק כגורמת מבוכה לארה”ב. המציאות של אירוע זה הסיטה אותנו מהתדמית שלנו ושל מקומנו בעולם. למרות המאמצים של מדינות אחרות, היתה זו העליונות הטכנית, התעשייתית והלוגיסטית האמריקנית שאיפשרה את הניצחון במלחמת העולם. מדינות אחרות, מנוצחות היו כנועות למשך דור לאחר המלחמה. יפן וגרמניה נחרבו. סין ומרבית מדינות אירופה היו רק במצב מעט טוב יותר. 55 מיליון בני אדם ברחבי העולם נהרגו, מתוכם 20 מיליון בברית המועצות לבדה. ארה”ב איבדה כמה מאות אלפים והתשתית התעשייתית שלנו לא נפגעה. האומה שלנו עמדה כמו פסל מתנשא מעל העולם שלאחר המלחמה.
היו לנו תוכניות משלנו לבנות לווין כדי לתמוך בשנה הגיאופיסית הבינלאומית, ולהציב את הלווין, ונגארד, במסלול היה פרויקט גלוי. הרעיון שמישהו יכול להכות בנו היתה אירוע משנה פרדיגמות.
ראשית וישירות, האמריקנים חשו פגיעים בפני הטילים הסובייטיים שאם יכלו להציב לווינים במסלול גם יכלו להכות בכל מקום בארה”ב. במשך דור מאז ייסוד המדינה שלנו אף יריב לא הציב בפנינו איום כזה, ולא תיארנו לעצמנו שמישהו יוכל. הכרזתו של ניקיטה חרושצ'וב בנובמבר 1956 “אנחנו נקבור אתכם” הדהדה בתודעה הציבורית.
ואולם יש עוד. באמצעות הכאתנו באופן כה ציבורי בידי אומת איכרים, אומה שהממשלה הטוטאליטרית שלה אימצה סדרת ערכים נתעבים בפני כמעט כל האמריקנים, אנו חשים כי אנו נשכרים מאחור בידע המדעי וביכולת הטכנולוגית. כדור המתכת הקטן שמצפצף מעל ראשינו, נראה לעין בשמי הסתיו לכל מי שצופה בשמים, וכמעט כולם עשו זאת, הזכירו לנו זאת. הרגשנו כי אנו נמצאים במקום השני בזירה חדשה, שאנו מפגרים בגילוי מה שהנשיא קנדי קרא מאחורי ותר כל כך במדויק “האוקיאנוס החדש” והרגשנו שהוא משנה.
כבר בגיל שמונה עקבתי אחר האירועים, בסריקת עיתונים כגון וויקלי רידר ובולטימור סאן אחר חדשות על החלל. אני זוכר שצפיתי בספוטניק מביתי באברדין, מרילנד. לא הייתי היחיד. כאומה, הסתכלנו למעלה ושקלנו את משמעות ההישג הסובייטי. העיתונים היו מלאים בניתוחים ובניחושים. חקרנו את התוכנית הצבאית, את תוכניות המחקר האזרחיות, את מערכת החינוך וביצענו שינוי בכל התחומים הללו ויותר. המוכנות של אמריקה – או ליתר דיוק, העדר מוכנותנו – לגלות ולחקור את החלל הוכרעה בבחירות לנשיאות.
כך התחיל מירוץ החלל. ספוטניק שינה הכל. כאשר נכשל שיגור הואנגארד הראשון בדצמבר 1957, הדבר דירבן את הנשיא אייזנהאור להחתים את הגנרל ג'ון מדאריס ואת אנשי צוותו, וורנר פון בראון ברדסטון וויליאם פיקרינג ב-JPL לבנות את המשגר ג'ופיטר C, ואת הלוויין אקספלורר 1, שחזרו באיחור של 4 חודשים על ההישג הסובייטי. ההישג גם דירבן את הקמת נאס”א באוקטובר 1958, כמו גם המשרד שהיה אז מסווג למודיעין ואת לווייני CORONA הראשונים שלו. הוא דחף את צוותו של גנרל ברנרד שרייבר מחיל האוויר לפתח את האטלס, טיטאן וטילים שהועמדו במצב הכן ואת האדמירל רד ראדבורן ואנשי צוותו לפתח את טילי פולאריס וצי של צוללות הנושאות טילים בליסטיים לשאת אותם. האירוע דחף את האומה להשקיע במדע, מתמטיקה וחינוך הנדסי כדי להצעיד את האורינות הטכנולוגית שלנו קדימה. בסופו של דבר צעדים אלה איפשרו לנו לזכות במירוץ החלל ובסופו של דבר במלחמה הקרה.
