אנליזה חדשה של נתונים שהתקבלו מתוך שתי משימות ירח הולידה ראיה לכך שהמים שעל גבי הירח פרושים לאורך נרחב על פני השטח והם אינם מוגבלים לאזור מסוים או לסוג קרקע יחיד.
![[באדיבות: NASA's Goddard Space Flight Center]](https://www.hayadan.org.il/images/content3/2018/02/moon.0001_print-500x281.jpg)
מתוך הנתונים נראה כי המים נוכחים הן ביום והן בלילה, למרות שהם אינם נגישים בקלות. הממצאים החדשים יוכלו לסייע לחוקרים להבין מהו המקור של המים על פני הירח וכיצד ניתן יהיה לרתום אותם בעתיד לטובת האנושות כמקור זמין למים. אם בירח יש כמות מספקת של מים, ואם ניתן יהיה להגיע אליהם בקלות יחסית, משלחות חקר עתידיות תוכלנה להשתמש בהם כמי שתייה או להמיר אותם למימן ולחמצן ואלו יוכלו לשמש בתור דלק לחלליות או כחמצן לנשימה.
“מצאנו כי ללא תלות בשעות היממה ובעומק שאליו צפינו, אות המדידה הראה כי המים תמיד נוכחים בירח”, אמר Joshua Bandfield, חוקר בכיר במכון המדעי לחלל בבולדר קולורדו, והכותב הראשי של מאמר חדש המתאר את ממצאי המחקר ואשר פורסם בכתב העת המדעי Nature Geoscience. “לא נראה כי הנוכחות של המים תלויה בהרכב הקרקע, והמים נותרים יציבים בשטח”.
הממצאים החדשים סותרים חלק משלל מחקרים קודמים שהציעו כי כמות גדולה יותר של מים אותרה בקטבים של הירח וכי עוצמת המדידה של אות המים גדל וקטן בהתאם ליום הירחי (29.5 ימים של כדור הארץ). בהסתמך על ממצאים קודמים אלו, חלק מהחוקרים הציעו כי מולקולות המים מסוגלות “לדלג” לרוחב פני השטח של הירח עד אשר הן חודרות לתוך ‘מלכודות קרות’ בתוך מכתשים אפלוליים בסמוך לקוטב הצפוני והדרומי של הירח. בתחום המחקר של מדעים פלנטריים, ‘מלכודת קרה’ מתייחסת לאזור שהוא כה קר עד כי אדי המים ואדים של חומרים אחרים המגיעים במגע עם פני השטח נותרים יציבים למשך זמן ארוך, ייתכן שאפילו עד מיליארדי שנים.
הוויכוח המקצועי ממשיך בשל פרטי הפרטים באשר לאופן שבו הושגו הממצאים עד כה. הראיה העיקרית הגיעה מתוך מכשירי מדידה המבוססים על חישה מרחוק המודדים את עוצמת קרני השמש המשתברות מפני השטח של הירח. כאשר יש נוכחות של מים, המכשירים מהסוג הזה קולטים טביעת אצבע ספקטרלית באורכי גל של כשלושה מיקרו מטרים, אורך גל הנמצא מעבר לתחום האור הנראה ומתקרב לאזור הקרינה התת-אדומה. אולם, פני השטח של הירח מסוגלים להתחמם מספיק על מנת “ללהוט”, או לפלוט אור משל עצמם, בתחום הקרינה התת-אדומה של הספקטרום. האתגר הוא להבדיל בתוך התערובת הזו בין האור המשתבר לבין האור הנפלט. על מנת להבדיל בין שני הסוגים הללו של הקרינה, החוקרים צריכים להשתמש במידע מדויק אודות שינויי הטמפרטורה.
החוקרים פיתחו שיטה חדשה להכללת המידע אודות שינויי הטמפרטורה, תוך קבלת מודל מפורט מתוך המדידות שהתקבלו בעזרת מכשיר שנועד לגלות מים תת-קרקעיים (Diviner) ואשר נמצא על גבי מקפת לסקר הירח של נאס”א (LRO). החוקרים הריצו את מודל הטמפרטורה הזה על הנתונים שנאספו קודם לכן על ידיMoon Mineralogy Mapper, ספקטרומטר בתחום האור הנראה והתת-אדום הנמצא על הלוויין ההודיChandrayaan-1 החג סביב הירח.
הממצאים החדשים אודות העובדה כי המים שבירח עשויים להיות נייחים ופרושים על שטח רחב מציעים כי ייתכן והם הופיעו בראשית בתור הצורון OH, צורון פעיל יותר יחסית למולקולת המים H2O, צורון המורכב מאטום אחד של חמצן ואטום אחד של מימן. הצורון הזה, הקרוי בשם הידרוקסיל, אינו נותר יציב בצורתו זו והוא נוטה לחבור למולקולות אחרות או למולקולת הידרוקסיל נוספת. לפיכך, צורוני ההידרוקסיל יהיו חייבים להיפלט מתוך המינרלים במטרה להיות שמישים. החוקרים גם מציעים כי מולקולות המים הנמצאות על פני הירח אינן נקשרות באופן רופף לפני השטח. “בעזרת הפעלת מספר מגבלות באשר לניידות של מולקולות המים או ההידרוקסיל, אנו יכולים להעריך מהי כמות המים שתגיע למלכודות הקרות באזורי הקטבים”, אמר אחד מהחוקרים. בעזרת הבנת המנגנונים המתקיימים על פני הירח, החוקרים יוכלו אולי להבין מהם המקורות של המים וכיצד הם נשמרים לאורך זמן בגופים סלעיים אחרים ברחבי מערכת השמש.
החוקרים עדיין דנים באשר לתובנות המתקבלות מהנתונים החדשים בנוגע למקור של המים בירח. הממצאים מצביעים על כך כי מולקולות ההידרוקסיל או המים נוצרו על ידי הרוח הסולארית שחיממה את פני השטח של הירח, אף על פי שהצוות לא שולל את האפשרות שהמולקולות הללו יכלו להגיע מהירח עצמו, תוך שחרור איטי שלהן מהמינרלים הנמצאים במעמקי הקרקע, שם הן נמצאו מאז היווצרותו של הירח.
ראו עוד בנושא באתר הידען:
