הבריטים מתכננים לנטוע 50 מיליון עצים וליצור יער ענק בצפון אנגליה

מטרת “היער הצפוני” – להילחם בשינוי האקלים ולסייע לסביבה. גם הסינים, ההודים והקנדים הולכים עם רון בלב ואת ביד ושותלים מיליוני עצים – האם גם ישראל צריכה להצטרף לחגיגה?

מאת רן בן מיכאל, זווית, סוכנות ידיעות למדע וסביבה

בתחילת 2018, הכריזה ממשלת בריטניה על יצירתו של יער חדש: “היער הצפוני”. הבריטים החליטו לנטוע כ-50 מיליון עצים בעלות כוללת של חצי מיליארד ליש”ט כדי ליצור רצועה ירוקה שאורכה כ-200 קילומטר מליברפול ומנצ’סטר במערב דרך לידס ושפילד ועד לעיר האל בחוף המזרחי של האי.

למה בכלל בריטניה צריכה יער חדש? אנחנו הרי רגילים לחשוב על הצבע הירוק כמאפיין העיקרי של תמונת הנוף האנגלי המסורתית: החל מהגבעות המוריקות של אזור הכפר ועד ליער שרווד העבות, שבו רובין הוד מוצא מסתור. אולם, כיום מקורם של גווני הירוק באנגליה הוא בעיקר בגידולים חקלאיים ומצמחים נמוכים ולא מהעלווה של עצים רחבי עלים.

איפה כל העצים?

האיים הבריטיים הם מקום מצוין לצמיחתם של עצים: העונתיות, המשקעים, הקרקע והטופוגרפיה, כולם עובדים לטובתם. בעבר הרחוק, כיסוי העצים היה נרחב אך ניצול ובירוא לשם שימושי קרקע אחרים כמו חקלאות ורעייה הוביל לירידה ניכרת בכיסוי עד לרבע בלבד משטח הקרקע כבר במאה הראשונה לספירה. לאחר מלחמת העולם הראשונה ירד הכיסוי עוד יותר עד ל-5 אחוזים בלבד בגלל ניצול יתר של העצים. בעקבות זאת, הוקמה ב-1919 ועדת הייעור הלאומית לניהול משאב טבע זה. כיום, עומד שיעור הכיסוי על כ-13 אחוז בממלכה המאוחדת כולה. עם זאת, כיסוי היער בבריטניה עדיין נופל מהממוצע האירופי, שנע סביב ה-30 אחוז ורחוק מאוד מזה של פינלנד, למשל, שם כמעט 75 אחוז משטחה מיוערים.

בחלק שבו יוקם יער הענק החדש, היתה באופן מסורתי יותר תעשייה כבדה. לכן, כיסוי העצים כיום שם עומד על פחות מ-8 אחוזים ותוספת פסיפס יחידות יער על פני 250 קמ”ר עד 2050 תשנה משמעותית את פני השטח.

להסתגל לשינוי האקלים

יערות ועצים הם שחקני מפתח במאבק בשינוי האקלים ובמאמצי ההסתגלות אליו. יש להם תועלות רבות בתחום הבריאות והנופש באזורים עירוניים וכפריים כאחד כמו צמצום רעש, ספיחת מזהמים  ואספקת נוף ירוק שמשפיע באופן חיובי על הבריאות הגופנית, המצב הנפשי ויכולות הלמידה והריכוז . לעצים יש גם ערך שיקומי בהשבת מגוון ביולוגי ומניעת סחף קרקע או הצפות. הערכה כלכלית של יערות בארה”ב שביצע ארגון שמירת הטבע הבינלאומי TNC מעלה כי שוויָם הוא כ-1,000 דולר לדונם בשנה.

ואכן, הממשלה הבריטית הודיעה שהיא רואה את מהלך הייעור החדש כמרכיב בתמיכתה בחקלאות המקומית לאחר ההיפרדות מהגוש האירופי וגם במחויבותה להתמודדות עם שינוי האקלים העולמי. למעשה, זהו מרכיב בתכנית מדיניות הסביבה החדשה של הממשלה השמרנית בבריטניה, שכללה, בין השאר, הקמת ועדה ממשלתית לנושא ההון הטבעי שהמליצה על נטיעות בהיקף עצום של 625 מיליון עצים חדשים, בעיקר בשולי שטחים עירוניים, שיניבו תועלת כלכלית בהיקף של חצי מיליארד ליש”ט בשנה.

זו לא הפעם הראשונה שפרויקט מסוג זה יוצא לפועל באנגליה: ב-1991 הוכרז על טיפוחו של יער הלאום (The National Forest), שטח בן כ-500 קמ”ר ליד הערים דרבי ונוטינגהם, אזור שבו כיסוי היער היה נמוך מהממוצע – רק 6 אחוזים.  עד כה נשתלו ביער הלאום למעלה מ-8.5 מיליון עצים כדי לשחזר את הנוף שנפגע, בעיקר בשל פעילות כרייה. יער הלאום, שממשיך לגדול בקצב צנוע של כ-2.5 קמ”ר מדי שנה, נחשב לסיפור הצלחה בעיקר בזכות ההקפדה על שילוב שמירת טבע ושימוש במינים מקומיים לצד עבודה פורה עם בעלי הקרקע הפרטית באזור, שמחזיקים ברוב הקרקעות (זאת בניגוד למצב אצלנו, שבה מרבית הקרקע בכלל – והיערות בפרטים – נמצאת דווקא בידי המדינה או הקרן הקיימת לישראל).

פגעת – נטעת?

אף על פי שיש הערכות כי ליער הצפוני פוטנציאל כלכלי של יותר מ-2 מיליארד פאונד ממקורות כמו תיירות פנים ועליית ערך הנדל”ן יחד עם כ-2.5 מיליארד ליש”ט בשירותים אקולוגיים (כמו קיבוע פחמן והגנה על 190 אלף בתים מפני הצפות), בבריטניה כבר נמתחת לא-מעט ביקורת על התכניות לנטוע את היער החדש. יש כאלה שמבקרים את ההחלטה לממן חלק מהפרויקט באמצעות תקציבים של פרויקטים גדולים של עבודות ציבוריות, כמו קו הרכבת המהירה החדש בין בירמינגהם ללונדון, שכוללים גם רכיבים של מימון פיצוי על נזקים למערכת האקולוגית למשל באמצעות נטיעת יערות חדשים, זאת משום שפרויקט הרכבת עלול להשמיד או לפגוע בכ-100 אתרים של יער המסווג כעתיק (כלומר קיים ברציפות לפחות מאז 1600).

ביקורת דומה מופנית כלפי תכנית גלובלית של האו”ם שנקראת REDD+ המפצה על אובדן כיסוי יער, משום שהיא לא מונעת בירוא יערות טרופיים, בעיקר בדרום אמריקה תוך פגיעה בקהילות המקומיות, על ידי חברות הכרייה וזאת רק מפני שהן משלמות על ייעור במקומות אחרים.

הסינים וההודים יכולים יותר

נטיעות היער הצפוני יחלו במרץ הקרוב. הן אולי נראות שאפתניות ונרחבות אבל תמיד אפשר יותר. ממשלת סין, למשל, מתכננת לנטוע ב-2018 עצים בשטח של כ-65 אלף קמ”ר, יותר מפי שלושה מגודלה של מדינת ישראל. מינהל הייעור של סין מבקש להגדיל את כיסוי השטח המיוער מ-21.7 אחוז היום ליותר מ-26 אחוז ב-2030. זו תוספת של 412 אלף קמ”ר (קצת פחות מגודלה של שוודיה) בהשקעה של כ-80 מיליארד דולר.

נטיעות עצים כאמצעי להתמודדות שינוי האקלים מתרחשות בכל העולם. קנדה – עוד מדינה שנדמית לנו כיער אינסופי – מבקשת לנטוע 3,000 קמ”ר של יער מקומי בבריטיש קולומביה. מאמצים דומים מתרחשים ביערות הגשם של ברזיל, באקוודור, בפרו, באינדונזיה ובמדינות אחרות.

עם זאת, השיא העולמי בנטיעת עצים מהירה שייך להודים: ביולי 2017 נטעו 1.5 מיליון מתנדבים במרכז הודו 66 מיליון (!) עצים תוך 12 שעות.

נטיעות המוניות בהיקפים גדולים הם לא פתרון קסם לבעיות סביבתיות. לצד סיפורי הצלחה, יש גם כישלונות מפוארים בתחום הזה. כך, למשל, בין 1978 ל-2014 ניסתה ממשלת סין להילחם בהתרחבות מדבר גובי באמצעות יצירת “חומת סין הירוקה הגדולה”, אך השימוש במינים לא מקומיים לא הוביל לתוצאות הרצויות, בעיקר משום שהנטיעות לא עמדו בתנאי היובש הקשים באזור. חומת יער ירוקה שאפתנית אף יותר החלה להיבנות ב-2007 גם באפריקה ותוכננה על פני 7,700 קילומטרים שחוצים 11 מדינות כדי להתמודד עם ההתרחבות לכאורה של מדבר סהרה. אולם, לאחר השקעה של 4 מיליארד דולר, שוּנה הכיוון לניהול שימושי קרקע ומים שיפיקו תועלות רבות יותר עבור הקהילות המקומיות מאשר הייעור.

ככלל, חיזוק מערכת יער קיימת יהיה יעיל יותר מיצירת יער מאפס. לכן מניעת בירוא יערות יהיה יעיל יותר מאשר נטיעות חדשות. הדבר נכון במיוחד במקומות כמו קליפורניה שם מתרחש בירוא – לא מכוון ברובו – בשל שריפות הענק, המתפתחות ומתחזקות בדיוק בגלל שינוי האקלים שהייעור מבקש להתמודד אתו.

עץ לכל שני ישראלים

ומה אצלנו? על פי מאמר מ-2105 בכתב העת Nature, בישראל יש שני עצים לכל אדם, כמו בדג’יבוטי האפריקאית, זאת לעומת 47 עצים לתושב בבריטניה, אבל זו לא הצגה שנאמנה לגמרי למציאות. ייעור הוא חלק מההתערבות במשאבי הטבע בישראל וניהולם כבר מראשית ימי המנדט הבריטי (מתברר שכאן הקדמנו את מה שמתרחש במדינת האם). כיום, ליער הנטוע בישראל אין כמעט לאן לגדול ובנוסף לכך ניטש ויכוח – לעתים עז וסוער – האם נטיעות בהיקף גדול מתאימות לאקלים ולטבע המקומי והאם יש לצאת מגבולות השטחים המיוערים באופן שדורש תשומות מים, קרקע ושינויים אחרים במערכת האקולוגית.

פרופ’ אבי פרבולוצקי, לשעבר מנהל המחלקה למשאבי טבע במכון וולקני של משרד החקלאות מסביר: “בישראל ננקטו מאמצי ייעור הדומים לאלה שמרחשים מסביב לעולם זה כמאה שנים. רבים מהם יכולים להיחשב מוצלחים, בין השאר משום שרוב העצים הם מינים מקומיים והיער הישראלי הוא בלי ספק סיפור הצלחה בתחום אספקת שירותי נוף ונופש. כיום מוצה כמעט לחלוטין החלק של שימושי הקרקע המוקצה לייעור ומתקיים דיאלוג על המתח שבין המשך הייעור, בעיקר בדרום הארץ, והגנה על הטבע ואופיו”.

על פי נתוני דוח מצב הטבע של המארג, נכון ל-2016 כיסוי העצים בישראל עומד על כ-13.5 אחוז, שמתוכם 4 אחוזים הם יער נטוע והשאר חורש ים תיכוני – טבעי או מנוהל. עיקר היער הוא בחלק הצפוני של ישראל, שם הכיסוי הוא כ-10 אחוזים. יכול להיות שהמלחמה שלנו בשינוי האקלים צריכה לברור לעצמה אמצעים אחרים. פרופ’ פרבולוצקי צופה שכך יכולים להתפתח הדברים: “לקק”ל תכנית ניהול יער מבוססת ידע אקולוגי ויש לקוות שהיא תיושם כך שהיער בישראל אכן ימשיך לספק תועלות מבלי לפגוע באותם מקומות שרגישים להמשך התפשטותו”.