סיקור מקיף

נקמתן של הכינים העמידות

חשיפת־יתר לקוטלי חרקים הובילה להתפתחות של עמידות בקרב הטפילים והיא מקשה יותר מתמיד על הטיפול בהדבקות

כינת הראש. צילום: Gilles San Martin.
כינת הראש. צילום: Gilles San Martin.

מאת קארן וינטרוב, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 15.08.2017

קארן סוקולוף חשה סיפוק מסוים כשהיא פולה כינים מן הקרקפת של מישהו, מחליקה שמן זית אל בין קווצות השיער ומעבירה ביניהן מסרק מתכת כדי ללכוד את אלה שנותרו ביניהן. מזל שהיא נהנית מזה: היא המייסדת השותפה של LiceDoctors, אחד מקומץ ארגונים בארה"ב של פולי כינים, ומדובר בעסק משגשג, בין השאר מפני שהטיפולים המסורתיים בכינים נעשו בלתי יעילים במידה ניכרת.

כדי להיפטר מכיני ראש, השתמשו אנשים במשך עשרות שנים בתכשירים מיוחדים לחפיפת שיער המכילים קוטלי חרקים מקבוצת חומרים ששמם פּירֶתְרינים, המופקים מצמחים, או מן התחליפים הסינתטיים שלהם הקרויים פּירֶתְרואידים. כשהופיעו לראשונה בשוק, פעלו החומרים האלה היטב. אבל שימוש מתמשך בהם גרם לטפילים מוצצי הדם לפתח עמידות כלפיהם. מחקר בעמידות של כינים שנערך לאחרונה בארה"ב על ידי הטוקסיקולוג של חומרי הדברה ג'ון מרשל קלארק מאוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט ועמיתיו, העלה כי בין שני־שלישים לשלושה־רבעים מאוכלוסיית הכינים עמידים להשפעות של חומרי ההדברה. הן הפכו ל"כיני־על."

השכיחות הגבוהה הזאת של עמידות משמעה שרוב האנשים מבזבזים את כספם כשהם קונים תכשירי שמפו נגד כינים, שמחיריהם מצויים בטווח של 30 עד 120 שקל לבקבוק, והם עדיין הנשק המועדף על מי שנאבקים בכינים. השימוש בסוגי השמפו נגד כינים עשוי אפילו להאריך את מצוקתם של המטופלים, שכן נדרש לפחות שבוע כדי לגלות שהטיפול נכשל. הבעיה מציקה במיוחד לילדים, הקורבנות השכיחים ביותר של כינים, שכן בארה"ב יש גנים ובתי ספר הדורשים מן הילדים להישאר בבית עד שראשיהם נקיים לגמרי מכינים ומביצים.

בעיית העמידות הזו דִרבנה את המדענים לנסות למצוא שיטות אחרות לטיפול בכינים. באירופה, כמה חומרים שאינם קוטלי חרקים נחלו הצלחה. בארה"ב, רופאים הוסיפו לאחרונה כמה תרופות מרשם חדשות למאגר אמצעי הטיפול. אבל מדענים מזהירים מפני שימוש לא זהיר בתרופות החדשות, כדי למנוע התפתחות עמידות גם כלפיהן באוכלוסיית הכינים.

טפיל נפוץ בכל מקום

הכינים נפוצות יותר מכפי שאנחנו סבורים, או מבחינים במבט ראשון. במחקר מ-2001 שערכו קוסטה מומצ'וגלו ועמיתיו באוניברסיטה העברית בירושלים, הם בדקו קרקפות של 280 ילדים ישראלים. קבוצה אחת של חוקרים חיפשו כינים שאפשר להבחין בהן בהסתכלות בלבד. הם מצאו שיעור הידבקות של יותר מ-5%. קבוצה אחרת שבה ובדקה אותם ילדים תוך שימוש במסרקי כינים. בבדיקה הקפדנית יותר נמצאו כינים על הראשים של ילדים בשיעור גדול פי ארבעה מן הבדיקה הקודמת. חוקרים דיווחו על שיעור גבוה של הדבקה בארצות נוספות, לרבות  טורקיה ואנגליה. לדברי מומצ'וגלו, הממצאים מלמדים על כך שבממוצע, ילד אחד מתוך חמישה בארצות המפותחות נגוע בכינים.

כינים מתפשטות בעיקר כשיש מגע בין ראשיהם של אנשים. ילדים חשופים במיוחד מפני שכשהם משחקים, הם מצויים במגע גופני קרוב יותר לעומת  מבוגרים. סוקולוף, שרשת רופאי הכינמת שלה מעסיקה עובדים ב-40 מדינות בארה"ב, אומרת שבחברה שלה מבחינים בעלייה בולטת בהדבקה כשהילדים חוזרים הביתה ממחנות קיץ, וגם אחרי חופשות החורף הארוכות, כשהם ישנים יחד עם חברים או עם קרובי משפחה.

רמת ההיגיינה האישית כנראה אינה הגורם הקובע מי יידבק. שיער ארוך מסתיר את הכינים בקלות רבה, ומקשה על סירוק וסילוק הביצים.

כיני ראש וכיני גוף משתייכות לאותו מין ביולוגי, Pediculus humanus. אבל כיני גוף מסוגלות להפיץ מחלות לרבות טיפוס, קדחת חפירות ואפילו דֶבֶר, ואילו כיני ראש לא הואשמו מעולם בהפצה מסיבית של מחלות כאלה. ההבדל בין שני טיפוסי הכינים נעוץ כנראה בהבדלים בתגובה החיסונית שלהם לחיידקים. קלארק ועמיתיו מצאו כי כשהדביקו את שני טיפוסי הכינים בחיידק הגורם לקדחת החפירות, הגיבו כיני הראש בתגובה חיסונית בעוצמה גדולה בהרבה בהשוואה לתגובה של כיני הגוף. ייתכן שכיני ראש אינן מעבירות את המחלה מפני שמערכת החיסון שלהן מדכאת את החיידק לפני שהוא יכול לעבור לבני אדם.

עם זאת, כיני ראש מציקות והן מטרד לא מבוטל. במקרים של הדבקה קשה ממש, כזו הפוגעת בחסרי בית או באנשים החיים בצפיפות רבה, הגירוד הקשה בקרקפת עלול לאפשר חדירה של חיידקים ולהוביל לזיהומים קשים.

עמידות הולכת וגדלה

ראשיתה של העמידות לקוטלי מזיקים מצויה בעבר, בימי מלחמת העולם השנייה. בתקופה שמיד לאחר תום המלחמה, טופלו מיליוני אנשים שנעקרו מבתיהם וחיו במחנות עקורים בכמויות גדולות של קוטל חרקים, שהיה אז חדש, DDT, במטרה למנוע את הפצתן של כיני הגוף ושל המגפות שהן מעבירות. השימוש בו למאבק בכיני גוף ובחרקים טפילים אחרים נמשך במקומות מסוימים באירופה ובאסיה עד שנות ה-80 של המאה ה-20; בארה"ב הופסק השימוש בהדרגה בשנות ה-70 בשל חששות לבטיחות השימוש בו. אבל השימוש המרובה הותיר מורשת ארוכת ימים בקרב החרקים.

כשהוכנסו פירתרואידים לשימוש בישראל בתחילת שנות ה-90, טיפול יחיד היה מחסל את הכינים הבוגרות על ראשו של אדם בתוך שבועות מעטים. החומר נותר על הקרקפת במשך זמן ארוך דיו כדי להמית גם את הביצים, שבדרך כלל בוקעות כ-10 ימים או יותר לאחר ההטלה. עם זאת, בתוך שנתיים-שלוש מתחילת השימוש המוגבר בהם, איבדו הטיפולים בתכשירים מבוססי פירתרואידים את כושרם ורוב הכינים לא נפגעו מהם.

השימוש שנעשה שנים קודם לכן ב-DDT התניע בכינים את הכושר להתפתחות העמידות הזאת. החומר פועל על ידי פגיעה במערכת העצבים של חרקים. בקרומי התא של תאי העצב יש נקבים זעירים המאפשרים מעבר של יוני נתרן אל תוך התא והחוצה. הכניסה והיציאה של יוני נתרן לתא עצב מווסתות העברה של דחפים עצביים על ידי התא. ה-DDT גורם לנקבים האלה להישאר פתוחים בקביעות, ומאפשר זרימה בלתי מבוקרת של יוני נתרן לתוך התאים. הזרימה המתמדת של יוני נתרן פנימה גורמת לתאים להעביר דחפים עצביים ברצף ובלא הפסקה, והדבר מוביל להתעוותות של גוף החרק, לשיתוק ובסופו של דבר למוות. עשרות שנים של חשיפה לחומר גרמו להופעת מוטציות בזנים מסוימים של כינים שנטרלו את השפעת ה-DDT. המוטציות התרבו ונעשו שכיחות עד שרוב אוכלוסיית הכינים נעשתה עמידה לחומר. פירתרינים ופירתרואידים משפיעים גם הם על ידי שיבוש פעולתם של נקבי הנתרן. עקב כך, הכינים לא התקשו לפתח עמידות לחומרים האלה באמצעות אותן מוטציות שהגנו עליהן מ-DDT.

מוטציות המקנות עמידות לכיני ראש התפשטו והגיעו לשכיחות גבוהה. החוקר קיונג סופ יון, אֶנטומולוג באוניברסיטת דרום אילינוי באדוורדסוויל, אסף בשנים 2013-2015 כינים מ-48 מדינות בארה"ב. הוא ועמיתיו, ובהם גם קלארק, מצאו כי 132 מתוך 138 האוכלוסיות שנבדקו, נשאו מוטציות לעמידות מלאה, שבגללן מערכת העצבים של הכינים נעשתה בלתי רגישה לגמרי לפירתרואידים.

טקטיקות חדשות

בני האדם העניקו יתרון לכיני הראש בכך שחשפו אותן פעם אחר פעם לאותם חומרים. קלארק מסביר שחשיפה חוזרת ונשנית כזאת מובילה להתפתחות של עמידות לא רק לחומר המשמש לטיפול, אלא לכל התכשירים הפועלים באותו אופן, או במנגנוני פעולה דומים. במצב זה, הדרך היחידה להביס את הכינים היא בשימוש בגישה חדשה לגמרי, כזו שאין לטפילים התאמות קודמות אליה המכשירות אותם להתמודד אתה. לשם כך, בשנים האחרונות חוקרים פיתחו תכשירים מעטים המבוססים על מנגנוני פעולה שונים לגמרי מזה של פירתרואידים. בארה"ב, מנהל המזון והתרופות אישר שלושה מרשמים לטיפול מאז 2009: החומר Ulesfia, המכיל אלכוהול בריכוז גבוה שלמעשה ממית את הכינים בחנק; Natroba, הגורם לעירור-יתר של תאי עצב על ידי גירוי קולטנים לאצטיל-כולין-ניקוטיני; ו-Sklice, המעכב דחפים עצביים על ידי הפעלת תעלות גלוטמאט כלוריד בקרומי התאים.

כדי שהתכשירים האלה יפעלו לטווח ארוך, מי שרושמים אותם למטופלים חייבים להחליף ביניהם ולתת תכשיר שונה בכל סבב טיפול, כדי למנוע חשיפת־יתר של הכינים לתכשיר אחד, ולמנוע בדרך זו התפתחות של עמידות. אבל אין הנחיות רפואיות רשמיות לרוטציה כזאת של התכשירים. הרופאים יכולים לרשום כל תכשיר שהם מעדיפים, ובדרך כלל הם אינם מודעים לתועלת שבשימוש בתכשירים שונים לסירוגין.

התשלום שיש לשלם לרופא, נוסף על מחירם של התכשירים החדשים שאינם מכוסים תמיד על ידי הביטוח הרפואי, כל אלה מכבידים על המטופלים ומצמצמים את הנגישות שלהם לתכשירים האלה. לכן, על אף הירידה ביעילותם, תכשירי שמפו שנמכרים ללא מרשם ממשיכים להיות הטיפול הראשון המומלץ על ידי הרופאים, ואפילו על ידי האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים. שיטת הסירוק במסרק כינים, לדבריהם של קלארק ויון, שהורים רבים ופולי כינים מקצועיים משתמשים בה, יעילה באופן תיאורטי, אבל למעשה קשה לבצע אותה כראוי.

באירופה המצב שונה לגמרי. שם נטשו לגמרי את הפירתרואידים, ולמעשה את כל קוטלי החרקים כבר לפני עשור, לדברי איאן ברג'ס, נשיא אגודת חוקרי הכינים הבין־לאומית. במקום זאת, באירופה נפוץ השימוש בסיליקון ובשמנים סינתטיים כאמצעי לחיסול כיני ראש. השמנים עוטפים את הכינים במעטפת בלתי חדירה למים ומונעים מהן להפריש מים. ככל שנוזלים מצטברים בגוף הכינה, האיברים הפנימיים שלה מתחילים לקרוס עקב המאמץ לשאוב ולפנות מים מן הגוף החוצה. הכינה מתה מתשישות שנובעת מן המאמץ, או שהמעי שלה מתפוצץ מעודף נוזלים.

ברג'ס מסביר שבאירופה, השמנים הסינתטיים נחשבים לתכשירים רפואיים אך לא לתרופות, ולכן הם פחות כפופים לרגולציה; בארה"ב הם נחשבים לתרופות שלא עברו את המכשולים הרגולטוריים. ברג'ס שגם עובד בחברת מחקר המפתחת אמצעים נגד כינים. ככלל, ברג'ס סבור שהגישה האירופית למלחמה בכינים פועלת היטב. כיום, כשהוא בודק ילדים בבתי הספר, הוא מוצא אותו שיעור הדבקה כמו לפני עשרים שנה, אבל לכל ילד יש פחות כינים.

ובכל זאת, על אף ההתקדמות, נראה שהכינים מתכוונות לגרום לחוקרים, לנו ולילדינו, להמשיך לגרד את הראש במשך זמן רב.

על הכותבים

קארן וינטרוב – עיתונאית עצמאית הכותבת על מדע ורפואה ומפרסמת בקביעות בניו יורק טיימס, באתר (STAT (www.statenews.com בעיתון USA Today ועוד.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. כנראה שרק הורים לילדים צעירים יודעים שכבר שנים רבות בארץ משווקים כמעט אך ורק קוטלי כינים המבוססים על שמנים סינתטיים וללא רעלים. זה נראה כאילו הכתבה מותאמת לתחילת שנות האלפיים ומפתיע לגלות שנכתבה ממש עכשיו. עמידות הכינים לרעלים היא תופעה ותיקה ומוכרת היטב גם בארץ.

  2. יש פתרון מושלם לכינים: לגלח את הקרקפת מעל לאוזניים. רק שם הן מדביקות את הביצים, זה עניין של טמפרטורת העור שמתאימה להדגרת הביצים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן