‫מקור היצירתיות / הת’ר פרינגל‬

ראיות חדשות לתחכום קדמון מאלצות את המדענים לתארך מחדש מתי החלו אבות-אבותינו לחשוב “מחוץ לקופסה”

מוצג 779 תלוי במוזיאון הלובר שבפריס, בלי חתימה ובלי תאריך, מאחורי זכוכית עבה ב”סַל דֶז אֶטָה” המואר באור יקרות. כמה דקות לאחר השעה תשע בכל בוקר, חוץ מימי שלישי שבהן המוזיאון סגור, מתחילים לנהור לחדר פריזאים ותיירים, שוחרי אמנות וסקרנים. כמו דבורים בכוורת, קולותיהם המהוסים נמהלים זה בזה ומתלכדים לזמזום אחיד. כמה מהם משרבבים את צווארם כדי לזכות במבט טוב יותר. אחרים מותחים את ידיהם מעלה ומצלמים באמצעות הטלפון הסלולרי שלהם את המוצג. אבל רובם נוטים קדימה כשעל פניהם הבעת פליאה כשהם חוזים ביצירה המפורסמת ביותר של האנושות: המונה ליזה של ליאונדרו דָה וינצ’י.

למונה ליזה, שהושלמה בראשית המאה ה-16, יש יופי מסתורי שלא-מן-העולם-הזה שאין לשום דיוקן שקדם לה. כדי ליצור ציור כזה, פיתח לאונרדו, שכידוע כתב פעם שהוא שואף “לחולל נסים”, טכניקה אמנותית חדשה שאותה כינה “סְפוּמַאטוֹ”, כלומר “עשן”. במשך כמה שנים הוא מרח על הציור, כנראה באמצעות הקצה הרגיש של אצבעו, שכבות דקות של זיגוג שקוף, כמה מהן אינן עבות מעוביו של תא דם אדום. לאונרדו ערם זו על גבי זו עד 30 שכבות כאלה וריכך בעזרתן בעדינות את הקווים ואת מעברי הצבע שבתמונה עד שנוצר הרושם שכל היצירה מוסתרת מאחורי מסך עשן.

אין ספק שהמונה ליזה היא עבודתו של גאון בעל כושר המצאה, יצירת מופת השוכנת כבוד לצד המוזיקה של מוצרט, התכשיטים של פַבֶּרזֶ’ה, הכוריאוגרפיה של מארתה גרהם וקלאסיקות דומות אחרות. אבל העבודות המפורסמות האלה הן רק דוגמה נשגבת ביותר לתכונה שכנראה טבועה באדם מקדמת דנא: היכולת ליצור משהו חדש ונחשק והכישרון להתמיד ולשפר את הטכנולוגיות ואת התכניות המצויות, החל מן המכוניות היפניות החדישות ביותר שאינן פולטות גזים לסביבה ועד החלליות המתוכננות למופת הניצבות על כני השיגור של נאס”א. לדברי כריסטופר הֶנשילווּד, ארכאולוג באוניברסיטת ויטְווָאטֶרסְרַנד שביוהנסבורג, בני האדם המודרניים הם ממציאים מדופלמים. אנחנו מתקדמים עם הטכנולוגיה ועורכים בה ניסויים ללא הרף.

מחקר מדעי נמרץ מנסה לברר כיצד בדיוק רכשנו את יכולת היצירה האין-סופית לכאורה הזאת – הרי לא תמיד היינו ממציאים יצירתיים כאלה. אף על פי שהשושלת האנושית שלנו נוצרה באפריקה לפני כשישה מיליוני שנה, ראשוני משפחת האדם לא השאירו אחריהם עדויות ברורות לכושר המצאה במשך כ-3.4 מיליוני השנים הראשונות. העדויות המצויות בידנו מרמזות שאת מזונם, מן החי ומן הצומח, הם ליקטו בידיים באמצעות כלים פשוטים כמו מקלות חפירה או נעיצה ולא שמרו מזון. ואז, בנקודת זמן כלשהי, החלו הומינינים נוודים להכות באבני-פטיש על חלוקי נחל, להתיז מהם שבבים וליצור מהם כלי חיתוך. אין ספק שזה היה תחכום מדהים, אבל לאחר מכן השתרר קיפאון ארוך שמהלכו נדמה כאילו לא חלה התקדמות ניכרת בחזית היצירתיות. נראה שאבות-אבותינו המשיכו להכות באבן ולייצר את אותם גרזני יד רב-תכליתיים במשך כ-1.6 מיליוני שנה, כמעט בלי לשנות ולשפר את התבנית הראשונית. “הכלים האלה די סטריאוטיפיים, אומרת סלי מק’ברירטי, ארכאולוגית באוניברסיטת קונטיקט.

אם כך, מתי החלה המחשבה האנושית לגעוש עם רעיונות חדשים ליצירת טכנולוגיה ואמנות? עד לאחרונה סברו רוב החוקרים שהדבר קרה בראשיתה של התקופה הפלאוליתית העליונה, לפני כ-40,000 שנה. באותה עת פצח ההומו ספיינס באירופה במה שנראה כמו בולמוס פתאומי ופלאי של המצאתיות: הוא החל לעצב מחרוזות מחרוזי צדף, לעטר קירות של מערות בציורים אלגנטיים המתארים שורי בר וחיות אחרות מעידן הקרח וליצור במכות-אבן מבחר חדש ורחב של כלי אבן ועצם. הממצאים קידמו תיאוריה נפוצה שרמזה על מוטציה גנטית אקראית שהתחוללה בערך באותה תקופה, עוררה קפיצה פתאומית בהכרה האנושית והציתה “מפץ גדול” של יצירה.

ואולם, עדויות חדשות מטילות ספק גדול על תיאוריית המוטציה. במהלך עשר השנים האחרונות חשפו ארכאולוגים עדויות קדומות בהרבה לאמנות ולטכנולוגיה מתקדמת, הרומזות שהכושר האנושי לרקיחת רעיונות חדשים התפתח הרבה לפני המועד המקובל ואפילו קודם להופעתו של ההומו ספיינס לפני 200,000 שנה. ועם זאת, אף על פי שכושר היצירתיות שלנו נולד מוקדם מאוד, הוא בער במסתרים במשך אלפי שנים לפני שהתלקח בקרב בני מיננו באפריקה ובאירופה. נראה שהעדויות מורות על כך שכושר ההמצאה שלנו לא התעורר בבת אחת ובמלוא הדרו בשלבים המאוחרים של ההיסטוריה האבולוציונית שלנו, אלא צבר כוח במשך מאות אלפי שנים, כשהוא נדחף בידי עירוב מורכב של גורמים ביולוגיים וחברתיים.

מתי בדיוק החל המין האנושי לחשוב מחוץ לקופסה ואילו גורמים התלכדו יחדיו כדי ללבות בסופו של דבר את אש היצירתיות שלנו? כדי להבין את התרחיש המסביר זאת עלינו לעקוב אחר סיפור בלשי המורכב מכמה חוטים של עדויות. החוט הראשון מורה על כך שהשורשים הביולוגיים של היצירתיות שלנו נעוצים בעבר הרחוק, הרבה יותר ממה שסברו מדענים בעבר.

אם ההמצאה

זה זמן רב המדד היחיד החשוב ביותר לקיומה של תודעה אנושית מודרנית, בעיני ארכיאולוגים, הוא השימוש בסמלים. הם סבורים כך במידה רבה משום שהדבר מעיד על יכולת לקיים שפה, סימן היכר מובהק של האדם. ולכן אמנות המערות המרהיבה של התקופה הפלאוליתית העליונה היא סימן ברור לנוכחותם של אנשים שחשבו כמונו. אבל לאחרונה החלו מומחים לחפש רמזים לסוגים אחרים של התנהגות מודרנית ולסימנים מבשרים שלה בתיעוד הארכאולוגי. ואכן הם מצאו רמזים מרתקים.

לין ווֹדְלי, ארכאולוגית באוניברסיטת ויטְווָאטֶרסְרַנד, בילתה את רוב הקריירה שלה בחקר החשיבה הקדומה. המחקר הביא אותה בשנות ה-90 להתחיל בחפירות במערת סיבּוּדוּ המצויה כ-40 קילומטרים מצפון לדֶרבֶּן שבדרום-אפריקה. לפני שנתיים גילו שם היא וצוותה שכבה מוזרה, לבנה וסיבית של חומר צמחי. בעיני וודלי היריעה החיוורת, השבירה והמרוסקת הזאת נראתה כמו מצע-שינה עתיק. הוא הכיל עלים של קני סוף וצמחים אחרים שבני אדם פיזרו בתקופות מאוחרות יותר על האדמה כדי לשבת או לישון עליהם. אבל אולי הרוח היא שסחפה את העלים ויצרה את השכבה הזאת? הדרך היחידה להבדיל בין שתי ההשערות הייתה להגן על כל השכבה בעטיפת גבס ולהביא אותה למעבדה. “נדרשו לנו שלושה שבועות כדי לטייח את הכול,” נזכרת וודלי, “והייתי ממש נרגנת במשך כל הימים האלה. כל הזמן תהיתי בלבי, ‘האם אני מבזבזת לשווא שלושה שבועות של עבודה בשטח?'”

אבל ההימור של וודלי השתלם ביד נדיבה. בדצמבר 2011 דיווחו היא ועמיתיה בכתב העת סיינס ששוכני מערת סיבודו בחרו עלים ממין יחיד של צמח מעוצה שגדל בסביבה כדי להכין לעצמם מצע לפני 77,000 שנה, כמעט 50,000 שנה לפני כל דוגמה מתועדת אחרת. מה שהרשים את וודלי יותר מכול היה הבקיאות המתוחכמת של שוכני המערה בצמחיית האזור. ניתוח של הדוגמה הוכיח שהעלים נלקחו מן הצמח Cryp­tocarya woodii, עץ שמכיל כמויות קטנות של מדבירי חרקים וקוטלי רימות טבעיים היעילים נגד יתושים הנושאים גם כיום מחלות קטלניות. “וזה משהו מועיל מאוד במיטה שלכם, בייחוד אם אתם גרים על יד נהר,” אומרת וודלי.

אבל המוחות היצירתיים של אנשי סיבודו לא עצרו כאן. סביר להניח שהם פיתחו מלכודות כדי ללכוד אנטילופות קטנות ששרידיהן פזורים באתר. הם גם יצרו קשתות וחצים כדי לצוד בעלי חיים מסוכנים יותר – כך מעידים הגודל, הצורה ודפוסי הבלייה של כמה ראשי חץ מאבן שנמצאו במערה. יותר מזה, ציידי סיבודו רקחו כמה כימיקלים חדשים ומועילים. על ראשי החץ שנאספו במערה נמצאו שאריות שחורות של חומר שהיה מרוח עליהם בעבר. הצוות של וודלי שיגר במעבדה קרניים של חלקיקים טעונים באנרגיה גבוהה אל עבר החומר השחור הזה וגילה שהוא מכיל דבק, שהוכן ממרכיבים רבים, והצמיד את ראשי החץ אל מקלות עץ. וודלי וצוותה ניסו לחקות את התהליך וליצור דבקים כאלה בעצמם. הם ערבבו גרגרי אוכרה [מינרל של ברזל חמצני] בגדלים שונים עם שרפי צמחים וחיממו את התערובת מעל מדורות. במאמר בסיינס, שבו תיארו את התוצאות, כתבו אנשי הצוות שתושבי סיבודו היו כנראה “כימאים, אלכימאים וטכנאי-אש מוכשרים” כבר לפני כ-70,000 שנה.

חוקרים במקומות אחרים בדרום אפריקה חשפו לאחרונה עקבות רבות אחרות של המצאות קדומות וראשונות. הציידים הלקטים שהתגוררו במערת בְּלוֹמבּוֹס לפני 100,000 עד 72,000 שנה, למשל, חרצו תבניות על גבי גושי אוכרה; עיצבו מרצעים מעצם, אולי כדי לתפור בגדי עור; עיטרו את עצמם במחרוזות של חרוזי צדף ססגוניים ויצרו סטודיו לאמנות שבו טחנו אוכרה אדומה ואכסנו אותה בכלים שהוכנו מקונכיות של אוזן הים (אָבּלון) – הדוגמה הקדומה ביותר המוכרת לשימוש כזה בקונכיות. מערבה משם, באתר המצוי בצוקים הנישאים מעל האוקיינוס של פִּינַקְל פוינט, עיבדו בני אדם את האבנים שעבדו אִתן לפני 164,000 שנה: הם חיממו סלע מקומי מאיכות ירודה, הקרוי סילְקְריט, מעל אש מבוקרת כדי להפוך אותו לחומר בוהק שקל להתיז ממנו שבבים. “אנחנו מוצאים התנהגויות שלא יכולנו אפילו לדמיין לפני עשר שנים,” אומר הֶנשילווּד.

יותר מזה, חדשנות טכנולוגית אינה שמורה רק לבני האדם המודרניים. גם הומינינים אחרים ניחנו בזיק יצירתי. בצפון איטליה גילה צוותו של הארכאולוג פול פיטר אנטוני מאצָה מאוניברסיטת פירנצה שהניאנדרטלים, בני המין הקרוב ביותר אלינו שהופיעו לראשונה באירופה לפני כ-300,000 שנה, ידעו לרקוח דבק משרף של קליפת עצי לבנה כדי להדביק שבבי אבן לידיות עץ וליצור כלים בעלי ידית כבר לפני 200,000 שנה. בדומה לכך, מחקר שהתפרסם בסיינס בנובמבר 2012 הסיק שחצי אבן שהתגלו באתר קאתוּ פַּאן 1 בדרום אפריקה שימשו כראשי חץ קטלניים לפני 500,000 שנה, כנראה בידי הומו הַיידֶלבֶּרגֶנְסיס, האב הקדמון המשותף האחרון לניאנדרטלים ולהומו סַפְּיֶינס. ושכבה עתיקה המכילה אפר צמחי ופיסות עצם שרופות במערת ווֹנְדֶרווֶרְק שבדרום אפריקה מרמזת שאפילו הומינין קדום יותר, הומו אֶרֶקטוּס, למד כיצד להצית אש כדי להתחמם ולהגן על עצמו מפני טורפים כבר לפני מיליון שנה.

אפילו אבות-אבותינו המאוד רחוקים היו מסוגלים, מדי פעם, להעלות רעיונות חדשים. בשני אתרים על יד נהר קאדָה גוֹנָה שבאתיופיה מצא צוות בראשות הפליאו-אנתרופולוג סילֶשי סֶמאו מאוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון את כלי האבן הקדומים ביותר עד כה: שבבי אבן חדים וגסים שהתיזו בני המין אוֹסְטְרַלוֹפיתֶקוס גַרְהי, או מין קרוב אליו, לפני 2.6 מיליוני שנה, וששימשו כנראה כדי להפשיט את הבשר משלדי בעלי חיים. הכלים האלה נראים לנו גסים, רחוקים מרחק רב מאוד מן הסמארטפונים, הלפטופים והטאבלטים שיוצאים היום מפסי הייצור. “אבל כשבעולם היו רק חפצים שנוצרו באופן טבעי, הכישרון לדמיין משהו ולהפוך אותו למציאות, נראה כמעט כמו קסם,” כתבו חוקרת החשיבה ליאן גַבּוֹרָה מן האוניברסיטה של קולומביה הבריטית והפסיכולוג סקוט בארי קאופמן, כיום באוניברסיטת ניו יורק, בפרק שחיברו יחד ב”מדריך קיימברידג’ ליצירתיות” (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג’, 2010).

חשיבה ויצירה

יהיו ההבזקים המוקדמים האלה של יצירתיות מרשימים ככל שיהיו, עדיין צריך להסביר את עומק פער החדשנות הפעור בין בני האדם המודרניים לבין אבותינו הקדמוניים יותר. אילו שינויים במוח מבדילים בינינו לבין קודמינו? חוקרים מתחילים לפענח את החידה הזאת באמצעות התבוננות מדוקדקת בסריקות תלת-ממדיות של תיבות הגולגולת של הומינינים עתיקים ובאמצעות בחינת מוחותיהם של שארי הבשר האבולוציוניים הקרובים ביותר אלינו, השימפנזים והבונובו, שאבות-אבותיהם התפצלו מן השושלת שלנו לפני כשישה מיליוני שנה. הנתונים שלהם מראים עד כמה השתנה החומר האפור של בני האדם לאורך הזמן.

באופן כללי, הברירה הטבעית העדיפה מוחות גדולים בבני אדם. בעוד שנפח הגולגולת הממוצע של שארי בשרנו האוֹסְטְרַלוֹפיתֶקים מוערך בכ-450 סנטימטרים מעוקבים, בערך כמו זה של שימפנזים, להומו ארקטוס היה נפח יותר מכפול מזה לפני 1.6 מיליוני שנה: 930 סמ”ק בממוצע. ולפני 100,000 שנה היה נפח הגולגולת הממוצע של הומו ספיינס 1,330 סמ”ק. על פי הערכה, בתוך תא-המוח המרווח הזה עיבדו מידע כ-100 מיליארד תאי עצב ושידרו אותו לאורכם של כ-165,000 קילומטרים של סיבים עטופי מִייֶלין ומעבר לכ-0.15 קְוַודְריליון סינַפּסות. “ואם בוחנים את המתאם בין הנתונים האלה ובין העדויות הארכאולוגיות,” אומר דין פאלק, פליאו-נוירולוג באוניברסיטת מדינת פלורידה, “נראה שיש קשר בין גודל המוח ובין טכנולוגיה או יצרנות אינטלקטואלית.”

אבל גודל המוח לא היה השינוי היחיד במהלך הזמן. האנתרופולוגית הפיזית קטרינה סֶמֶנדֶפֶרי מאוניברסיטת קליפורניה שבסן דייגו חוקרת את קליפת המוח הקדם-מצחית, חלק של המוח שכפי הנראה מתזמר מחשבות ופעולות כדי להשיג מטרות. סמנדפרי ועמיתיה בחנו את האזור הזה בבני אדם מודרניים, בשימפנזים ובבּוֹנוֹבּוֹ ומצאו שכמה תת-אזורים חשובים בחלק המוח הזה עברו ארגון-מחדש נרחב במהלך האבולוציה ההומינינית. אזור ברודמן מספר 10, לדוגמה, המעורב בהגשמת תכניות ובארגון קלט חושי, כמעט הכפיל את נפחו במוח האדם לאחר שהשימפנזים והבונובו נפרדו מעץ המשפחה של בני האדם. יותר מזה, החללים האופקיים המצויים בין תאי העצב בתת-אזור זה התרחבו ב- 50% כמעט ויצרו מרחב לעוד אַקסוֹנים ודֶנְדְריטים. “משמעות הדבר היא שייתכנו קישורים מורכבים יותר וארוכי-טווח יותר, וכך אפשר לקבל שילוב מידע ותקשורת מורכבת בין תאי העצב”, אומר פאלק.

פענוח התעלומה כיצד מוח מאורגן מחדש וגדול יותר מדרבן את היצירתיות אינו פשוט. גַבּוֹרָה סבורה שמחקרים פסיכולוגיים הבודקים בני אדם יצירתיים יספקו את המפתח לחידה. אנשים כאלה הם מלקטי זרדים מצוינים, היא מסבירה. כשהם מתמודדים עם בעיה הם מניחים לנפשם לנדוד, מרשים למחשבה או לזיכרון לעורר בספונטניות זה את זה. האסוציאציות החופשיות האלה מעודדות אנלוגיות ומעוררות מחשבות שמחוץ לקופסה. וכך, כשאנשים כאלה נאחזים ברעיון מעורפל לפתרון הבעיה הם עוברים לאופן חשיבה אנליטי יותר. “הם מתמקדים אז אך ורק בתכונות הרלוונטיות”, אומרת גַבּוֹרָה ומתחילים ללטש רעיון כדי לעשותו בר ביצוע. סביר מאוד להניח שמוחות גדולים יותר הביאו ליכולת מוגברת לחשיבה אסוציאטיבית חופשית, אומרת גַבּוֹרָה. במוח המורכב ממיליארדים רבים של תאי עצב אפשר לקודד יותר גירויים. כמו כן, תאי עצב רבים יותר משתתפים בקידודו של אירוע מסוים. הדבר מאפשר בנייה של זיכרון בעל כושר הפרדה טוב יותר ובעל נתיבים אפשריים רבים יותר המאפשרים לקשר גירוי אחד לאחר. דמיינו למשל הומינין שהתחכך בשיח קוצני שפצע את בשרו, מציעה גַבּוֹרָה. אוסטרלופיתקוס היה מקודד את האירוע בפשטות: כֶאֶב קל ותכונה מסוימת של השיח. אבל הומו ארקטוס, בעל מקבץ תאי עצב הגדול יותר, היה יכול לקודד באופן מתקבל על הדעת היבטים רבים של האירוע הכוללים את חודי הקוצים ואת בשרו הפצוע. ואז, כשההומינין הזה יצא לציד, הצורך שלו להמית את טרפו היה עשוי להפעיל את אזורי הזיכרון במוחו המקוֹדדים בשר שסוע. הדבר העלה על דעתו את ההיתקלות שלו עצמו עם קוציו החדים של השיח. הזיכרון הזה, בתורו, אולי לעורר בו רעיון חדש לכלי נשק: ראש חץ מחודד.

אבל הומינינים גדולי מוח לא יכלו להרשות לעצמם לשהות זמן רב מדי במצב רוח מהורהר שבו כל דבר מעורר מיד שטף של זיכרונות, מקצתם חשובים ואחרים בלתי מועילים. הישרדותם הייתה תלויה בעיקר בחשיבה אנליטית כברירת מחדל. אבות-אבותינו היו חייבים אפוא לפתח דרך שתאפשר להם לעבור באופן חלק ממצב הכרתי אחד לאחר באמצעות שינויים קלים בריכוזם במוח של שליחים עצביים כמו דוֹפַּמין ואחרים. גַבּוֹרָה משערת כעת שנדרשו להומו ספיינס עשרות אלפי שנה כדי לכוונן בדייקנות את המנגנון הזה לפני שיכלו בני האדם לקטוף את מלוא הפירות של מוחותיהם הגדולים. היא בוחנת כעת את הרעיונות האלה עם הסטודנטים שלה באמצעות רשת עצבית מלאכותית. הם הדמו במודל הממוחשב את כושרו של המוח לעבור מן המצב האנליטי אל המצב האסוציאטיבי כדי לגלות כיצד הוא יכול לעזור לפרוץ מבוי סתום הכרתי ולראות דברים בדרך חדשה. “אין די בתוספת של תאי עצב ותו לא,” אומרת גַבּוֹרָה. “צריך להיות מסוגלים להשתמש בעודף החומר האפור הזה.” ברגע שהחתיכה האחרונה בתצרף הביולוגי הזה מצאה את מקומה, אולי לפני 100,000 שנה או מעט יותר, נעשה המוח הקדמוני לתיבה של חומר נפץ וירטואלי המחכה רק לנסיבות החברתיות הנכונות כדי להתפוצץ.

להסתמך על תבונה מבריקה

בסתיו 1987 הבחינו שני חוקרים מאוניברסיטת ציריך, כריסטוף והדוויג בּוֹש, בהתנהגות שלא ראו קודם לכן בקרב קבוצת שימפנזים בפארק הלאומי תאי שבחוף השנהב. שימפנזה נקבה התקרבה לקן של נמלים לוחמות, עצרה והרימה ענף דק מן הקרקע. היא נעצה קצה אחד של הענף באדמה התחוחה שמעל לפתח הקן והמתינה עד שהלוחמות המגנות עליו יתקפו. כשהנחיל הכהה עלה במעלה המקל לגובה של כ-10 סנטימטרים, שלפה אותו השימפנזה, גלגלה אותו בזריזות אל פיה וזללה את הנמלים. היא חזרה על התהליך שוב ושוב עד ששבעה.

שימפנזים מיומנים מאוד בשימוש בכלים רבים ושונים. הם מפצחים אגוזים באבנים, שואבים מים באמצעות עלים מגומחות בגזעי עצים ועוקרים שורשים מזינים בעזרת מקלות חפירה. אבל נראה שהם אינם מסוגלים להסתמך על הידע הזה כדי להתקדם או ליצור טכנולוגיה מפותחת יותר. “שימפנזים יכולים להראות לשימפנזים אחרים כיצד לצוד טרמיטים,” אומר הֶנשילווּד, “אבל הם אינם משפרים את הרעיון. הם אינם אומרים ‘בואו נעשה את זה עם מכשיר אחר’, הם פשוט חוזרים על אותו דבר שוב ושוב.” בני אדם מודרניים אינם מוגבלים באופן הזה. למעשה, מדי יום ביומו אנו משתמשים ברעיונותיהם של אחרים ומוסיפים להם נופך משלנו, שינוי אחר שינוי, עד שאנחנו מפיקים בסופו של דבר משהו חדש ומורכב מאוד. שום אדם יחיד, לדוגמה, לא המציא את כל הטכנולוגיה המסובכת הטבועה במחשב נישא. הישגים טכנולוגיים כאלה עלו מתוך תובנותיהם היצירתיות של דורות של ממציאים.

אנתרופולוגיים מכנים את הכישרון הזה להתקדמות תרבותית בשלבים בשם “מַחְגֵר תרבותי”. הוא דורש, בראש ובראשונה, יכולת להעביר ידע מאדם לאדם, או מדור לדור, עד שמגיע מישהו עם רעיון לשיפור. לואיס דין, מומחה להתנהגות פרימטים, העובד כיום בחברה הפסיכולוגית בלונדון, וארבעה מעמיתיו פרסמו במארס 2012 מאמר בכתב העת סיינס המסביר מדוע בני אדם מסוגלים לכך, ואילו שימפנזים וקופי קפוצ’ין אינם מסוגלים. דין וצוותו תכננו תיבת-חידה ניסויית שפיצוחה דורש להתגבר על שלושה שלבים שרמת הקושי שלהם הולכת ועולה, בזה אחר זה. אחר כך הם הציגו את התיבה לקבוצות של שימפנזים בטקסס, קופי קפוצ’ין בצרפת וילדי פעוטון באנגליה. רק אחד מ-55 הנסיינים הלא אנושיים, שימפנזה, הגיע לרמה הגבוהה ביותר לאחר 30 שעות של ניסיונות. הילדים, לעומתם, הצליחו הרבה יותר. בשונה מקבוצות הקופים, הם עבדו בשיתוף פעולה: שוחחו, עודדו זה את זה והראו זה לזה כיצד לבצע את המשימה בדרך הנכונה. לאחר שעתיים וחצי הגיעו 15 מתוך 35 הילדים לרמה השלישית.

כשהם מצוידים במיומנויות החברתיות וביכולות המחשבתיות האלה לא התקשו אבות-אבותינו להעביר ידע לאחרים, העברה שהיא דרישה מוקדמת הכרחית להתקדמות תרבותית בשלבים. ואולם, היה דרוש משהו נוסף כדי להניע את המַחְגֵר התרבותי הזה ולדחוף את ההומו ספיינס באפריקה לפני 90,000 עד 60,000 שנה לגבהים יצירתיים חדשים, ובאירופה לפני 40,000 שנה. מארק תומס, גנטיקאי אבולוציוני ביוניברסיטי קולג’ בלונדון, סבור שהדמוגרפיה היא שנתנה את הדחיפה הזאת. הנחת היסוד שלו פשוטה. ככל שקבוצה של ציידים-לקטים גדולה יותר, כן גדלים הסיכויים שאחד מחבריה יעלה בדעתו רעיון שיכול לקדם את הטכנולוגיה. יותר מזה, יש סיכוי גדול יותר שיחידים החיים בקבוצה גדולה ומתחככים זה בזה בחיי היום-יום, ילמדו משהו חדש לעומת סיכוייהם של פרטים החיים בקבוצות קטנות ומבודדות. “אין זה חשוב כמה אתם חכמים,” אומר תומס. “אלא כמה אתם מקושרים.”

כדי לבחון את הרעיון הזה, פיתחו תומס ושניים מעמיתיו מודל ממוחשב המדמה את השפעותיה של הדמוגרפיה על תהליך המחגר התרבותי. הם השתמשו במידע גנטי שנלקח מתושבי אירופה של היום כדי להעריך את גודל האוכלוסיות האנושיות באירופה בראשית התקופה הפליאוליתית העליונה, תקופה שהשרידים שנותרו ממנה מעידים על זינוק ביצירתיות. מתוך הנתונים האלה הם חישבו את צפיפות האוכלוסין בעת ההיא. אחר כך בחנו החוקרים את השינויים באוכלוסייה האפריקנית לאורך זמן, ודימו במחשב את תבניות הגידול והנדידה שלה. המודל שלהם הראה שלפני 101,000 הגיעו האוכלוסיות באפריקה לאותה צפיפות ששררה בראשית התקופה הפליאוליתית העליונה באירופה. על פי העדויות הארכאולוגיות הדבר התרחש ממש לפני שהחדשנות באזורים שמדרום לסהרה החלה לנסוק. רשתות חברתיות גדולות מעוררות אפוא יצירתיות אנושית.

ראיות ארכאולוגיות חדשות, שהתפרסמו במאמר בכתב העת נייצ’ר בנובמבר 2012, מאירות תקופה של רנסנס טכנולוגי שהתחוללה בעקבות העלייה בצפיפות האוכלוסין בדרום אפריקה. לפני 71,000 שנה פיתח ההומו ספיינס בפינקל פוינט תהליך טכנולוגי מורכב להכנת להבי אבן קלים לראשי חץ והעביר את המידע הלאה. על פי המתכון יש לחמם אבני סילקריט לטמפרטורה מסוימת כדי לשפר את כושרה להיסדק ולהישבר לשבבים, לנתץ את החומר המוגמר, להתיז ממנו להבים באורך שאינו עולה על שני סנטימטרים ולהרכיבם על ידיות עץ או עצם בדבק בייצור עצמי. “כמו נגיפים,” כתבו הארכאולוגים פיונה קאוורד מרויאל הולוויי שבאוניברסיטת לונדון ומאט גרוב מאוניברסיטת ליברפול במאמר שפרסמו ב-2011 בכתב העת פליאו-אנטרופולוגיה, “כך גם חידושים תרבותיים דורשים תנאים חברתיים מסוימים מאוד כדי להתפשט בחברה, ובראש ובראשונה … אוכלוסיות גדולות הקשורות זו לזו ויכולות ל’הדביק’ זו את זו.”

והרעיון הזה מביא אותנו אל העולם הדחוס, השוקק והמקושר שבו אנו חיים היום. מעולם לא היו אנשים רבים כל כך דחוסים יחדיו בערים עצומות כל כך ומסוגלים, באמצעות כמה הקלדות, לגשת אל מחוזות ידע נרחבים כל כך ולשתף ביניהם רעיונות, תכניות ועיצובים חדשים ברשתות החברתיות הפרוסות באינטרנט. ומעולם לא התקדמה החדשנות בקצב כה מהיר ודרמתי, כשהיא ממלאת את חיינו באופנות חדשות, במוצרי אלקטרוניקה חדשים, במכוניות חדשות, במוזיקה חדשה ובאדריכלות חדשה.

חמש מאות שנה לאחר שיצר לאונרדו דה וינצ’י את יצירתו המפורסמת ביותר, אנו מריעים לגאונות החדשנית שלו, גאונות הנשענת על אין-ספור רעיונות והמצאות של שושלת אמנים המשתרעת אחורה בזמן עד לעבר הפליאוליתי שלנו. ואפילו היום, דור חדש של אמנים מתבונן במונה ליזה בשאיפה להפוך אותה למשהו רענן ויצירתי להרהיב. שושלת החדשנות האנושית לא נקטעת. בעולם המקושר להפליא שלנו, דוהר לפנינו הכישרון הייחודי של האדם ליצירה חדשה.

________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחברת

הת’ר פרינגל (Pringle) היא כתבת מדע קנדית ועורכת שותפה בכתב העת Archaeology.

בקיצור

מדענים סברו במשך זמן רב שבני האדם הקדומים היו שרויים במבוי סתום יצירתי עד לפני כ-40,000 שנה. ואז נראה שכוחות החדשנות שלהם פרצו במפתיע.

תגליות ארכאולוגיות מן השנים האחרונות מראות שאבות-אבותינו ניחנו בהבזקים של כישרון מבריק הרבה קודם לכן.

הממצאים מורים שכישרון החדשנות האנושי הופיע כבר לפני מאות אלפי שנים בדחיפתם של גורמים ביולוגיים וחברתיים כאחד.

ממצאים

גאונות תוססת

ממצאים מוקדמים באופן מפתיע שמדגימים כושר המצאה טכנולוגי ואמנותי מורים על כך שהיצירתיות האנושית בעבעה במשך מאות אלפי שנה עד שהגיעה לרתיחה לפני כ-90,000 עד 60,000 שנה באפריקה, ולפני כ-40,000 שנה באירופה. נראה שגורמים חברתיים, בין השאר עלייה בממדי האוכלוסייה, הגבירו את כישרון החדשנות של אבות-אבותינו. הגורמים האלה הגבירו את הסיכויים שמישהו יחיד בקבוצה יעלה רעיון חדש לפריצת דרך טכנולוגיה וגם תמכו בקישוריות בין הקבוצות שאפשרה להם להחליף רעיונות זו עם זו. ציר הזמן שלפניכם מתווה את הראיות המוקדמות ביותר שהתגלו עד כה לחידושים חשובים שהביאו לנקודת הרתיחה התרבותית.

ועוד בנושא

Middle Stone Age Bedding Construction and Settlement Patterns at Sibudu, South Africa. Lyn Wadley et al. in Science, Vol. 334, pages 1388-1391; December 9, 2011.

Hominin Paleoneurology: Where Are We Now? Dean Falk in Progress in Brain Research, Vol. 195, pages 255-272; 2012.