החתיכה החסרה/ ד”ר ליאת בן דוד

בדיון (על התפיסות החינוכיות ללימודי מדע) אין די התייחסות לשני היבטים, שבלעדיהם השיח הוא במקרה הטוב חסר, ובמקרה הרע יותר – עקר לגמרי: למה בכלל צריך ללמד את המקצועות האלה, ומה חסר בהוראתם.

“הבו לנו מדענים ומהנדסים,” זעקו בשנות השישים. “הבו לנו אנשי היי-טק ומחשבים,” זעקו בשנות התשעים. “הבו לנו אנשי מתמטיקה ופיסיקה,” זועקים בשנים האחרונות.

חדשות לבקרים מתעוררים אנשי החינוך המדעי-טכנולוגי ומנסים למצוא דרכים חדשות, יצירתיות, להגדיל את מספר התלמידים הלומדים מתמטיקה, מדעים וטכנולוגיה. בכל הדיונים האלה חוזרים קודם כל לעייפה על אותן טענות. כך, למשל, בין אם מדובר במרצים באוניברסיטה, במורים בתיכון או במורים בחטיבות הביניים, הם תמיד יטענו ש”התלמידים לא מגיעים מוכנים, אין להם ידע ומיומנויות בסיסיים הנדרשים במקצוע”. למרות שכבר עשורים רבים מערכת החינוך מגדירה במדויק את רצף הנושאים, המושגים והמיומנויות שיש ללמד בכל שכבת גיל, באופן ספיראלי ומתפתח – תמיד נשמעת הטענה ש”אין רצף של למידה במקצוע”; טענה נוספת מלינה על חוסר היכולת של התלמידים לעשות העברה והכללה – “אין יצירת הקשרים בינתחומיים, למשל בין פיסיקה וכימיה,”. אלה הן דוגמאות בודדות לטענות, שנשמעות כבר שנים רבות, לפני ותוך כדי ואחרי יישום רפורמות כאלה ואחרות. מה שלא עושים, הטענות האלה פשוט לא משתנות. לצדן, מתנוססות הצהרות שגם הן חוזרות על עצמן תמיד, אלא שהן כל כך כלליות שלא בדיוק ברור מה צריך לעשות אתן, כמו “הלמידה צריכה להיות משמעותית”, “צריך שהתלמידים יבינו שמדע וטכנולוגיה הם מקצועות מאד חשובים” או “חשוב מאד שהמורים ילמדו בצורה מעניינת”. נו, באמת.

לתפיסות חינוכיות יש נטייה להיות אופנה מתחלפת, במיוחד בהוראת המדעים. יש להן שמות שונים, לתפיסות האלה: פעם זו גישה דיסציפלינארית, המקדשת את מבנה תחום הדעת ושיטותיו; פעם גישה פרוגרסיבית, המקדשת את התלמיד וסביבתו; פעם גישה רדוקציוניסטית, העוסקת בפרטי-פרטים של נושאים נפרדים; פעם גישה מערכתית-אקולוגית, הממוקדת בקשרי גומלין; וכן הלאה. בשנים האחרונות, קוראים לזה STEM – לימודי מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה.
בדיון הזה, אין די התייחסות לשני היבטים, שבלעדיהם השיח הוא במקרה הטוב חסר, ובמקרה הרע יותר – עקר לגמרי: למה בכלל צריך ללמד את המקצועות האלה, ומה חסר בהוראתם.

למה בכלל צריך ללמד מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה?

השאלה הזו, “לשם מה”, אינה שאלה קנטרנית וגם לא שאלה טריוויאלית, מכיוון שכל תשובה שניתן היא קריטית בהתוויית הדרכים, השיטות והכלים שבעזרתם נגיע אליה. וכאן נמצאת נקודת המפתח: למרות שמדובר בשאלה מרכזית אחת – לשם מה – לשאלה הזו יש יותר מתשובה אחת, וכל התשובות נכונות, רלוונטיות וחייבות לחיות זו לצד זו ולהיכלל במערכת החינוכית השלמה, בבחינת זו, זו וזו גם כן. לא פחות.

יש שלוש סיבות מרכזיות שבגללן צריך ללמד STEM. הסיבה הראשונה ואולי הברורה והפופולרית מכולן, היא חברתית- כלכלית. הטכנולוגיה והמדע הם ממנועי הצמיחה המרכזיים, שלא לומר החשובים ביותר, של כל חברה מודרנית. הם הבסיס לפיתוח של תעשיות ענפות בכל התחומים, ליכולתה של חברה ליצור תוצרים עבור עצמה ועבור חברות אחרות, עמן היא נושאת ונותנת. חברה המוותרת על פיתוח תמידי של הנדסה, טכנולוגיה, מדע ומתמטיקה, פוגעת אנושות ביכולתה לפתח שירותי בריאות, חינוך, תעסוקה וביטחון מתקדמים לאזרחיה. בלי מומחים בתחומי המדעים והטכנולוגיה, אי אפשר לקיים משק משגשג ומוביל בעולם המערבי המתקדם של המאה העשרים ואחת.

הסיבה השנייה היא תרבותית-מוסרית. לפני חמישים שנה, כתב החוקר והפילוסוף הרברט סיימון: “…המין האנושי לא זכה עד כה למצבור כה גדול של יתרונות מדעיים וטכנולוגיים. עם זאת, לא היתה תקופה בה הסיכונים היו כה גדולים ורבי עוצמה. אי אפשר לשקול יתרונות מול סיכונים ללא תשתית של ידע. בחברה דמוקרטית המשמעות היא של ידע לכל ולא רק למומחים.” בהיבט התרבותי-מוסרי, מטרת החינוך מדעי-טכנולוגי היא היכולת ליישם ידע ומיומנויות באופן מותאם וחיובי כאשר נתקלים בסיטואציות חדשות, גמישות, שמזמנת לנו מציאות החיים היומיומית. סוגיות כגון תרומת איברים, אבחון גנטי, פיתוח מזון, רובוטיזציה של מטלות שונות, המאגר הביומטרי – אלה רק דוגמאות בודדות של אינספור סוגיות והחלטות, שאינן נשענות על הבנה מדעית-טכנולוגית בלבד, אלא בראש ובראשונה על דיון מוסרי-תרבותי, העוסק בהשפעתן על ההתנהלות היומיומית של כל אחד מאתנו וביכולת שלנו כחברה להכיל את תוצאותיו של דיון זה. בלי הבנה בסיסית במדעים ובטכנולוגיה, היכולת לדון במוסר ובערכים הנדרשים לצורך קידומה של חברה צודקת, פלורליסטית ודמוקרטית, עלולה להישאר בידיהם של שרלטנים ובעלי עניין זר וצר.

והסיבה השלישית, ואולי החשובה והפחות מדוברת מכולן, היא סיבה אישית-אנושית. הטכנולוגיה והמדעים הם בין ההישגים הכבירים של האנושות, וההישגים האלה מתחילים בשאלה שכל ילד בן שנתיים, הנושא עיניו אל הנמלה שבחצר, אל העלים הנעים ברוח הנושבת בענפי העץ ואל העננים השטים ומקשטים את השמים, שואל: מדוע. הסקרנות האישית, הצורך לחקור ולגלות, הרצון לספר סיפור מובנה הנשען על עובדות, תצפיות וחשיבה ביקורתית-אנושית שאין שנייה לה, והצורך ליצור משהו חדש, מלהיב ושונה, שוב ושוב – הם מהתכונות היפות והמרגשות יותר שאנו נולדים אתן. הן התכונות שמאפשרות לנו לצלול למעמקי השונית, לרחף מעל היערות ולהגיע לירח, באופן פרקטי ומטפורי כאחד. פיתוח נכון של התכונות האלה חייב להיעשות מגיל צעיר, בהתמדה, הוא הופך כל תחום דעת למחוז של הרפתקה ויצירה – והוא מתבסס, מתחזק וממריא לשחקים בטכנולוגיה ובמדעים.

על-פי רוב, מערכת החינוך נותנת מענה לאחת מתוך שלוש הסיבות המרכזיות שהוזכרו. אם יש משהו שלמדנו במאה העשרים על תהליכי למידה, הרי זו השונות המרתקת הקיימת בנו. שונות זו גורמת לכך, שאין שביל חינוכי אחד המתאים לכלל אוכלוסיית התלמידים. מכאן נובע, שמערכת חינוכית המעוניינת לתת מענה לאוכלוסיית תלמידים הטרוגנית ורחבה ככל האפשר, חייבת ליצור בתוך החינוך המדעי-טכנולוגי מסלולים שונים שיתנו מענה לתלמידים שונים – לאלה שירצו להיות מהנדסים או מדענים, לאלה שזקוקים להבנה מדעית-טכנולוגית כדי לקבל החלטות מושכלות בחיי היומיום ולאלה שישתמשו בסקרנות היצירתית גם בתחומים אחרים.

החתיכה החסרה

כל זה מוביל להיבט השני, הקריטי, שלעיתים קרובות מדי נעדר לחלוטין מהשיח, למרות שהדברים לעיל מוכיחים שלא נכון בלעדיו. אם כבר הסכמנו שחשוב ללמד מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה – STEM – נתכבד נא ונוסיף את האות החסרה: S נוספת, המייצגת את המושג חברה, Society. לא במובן אנקדוטלי, אלא במובן רלוונטי. STEMS.

כי איך שלא תסובבו את זה, מדע וטכנולוגיה הם בראש ובראשונה תוצר של האדם – חשיבתו, עשייתו, טעויותיו, כישלונותיו והצלחותיו. התרבות האנושית באשר היא, היא תוצאה של פיתוח ויישום של ידע טכנולוגי, מדעי וחברתי מצטברים, קשורים זה בזה, נובעים זה מזה. הוראת המדע והטכנולוגיה ללא ההקשר החברתי, כולל ההיבטים ההיסטוריים והפילוסופיים, הופכת את הלמידה לטכנית, חסרת נשמה יתרה ובעלת עניין ויופי צרים מאד. כפי שכתבתי בעבר, זה ההבדל בין לבנות ספינה כי יש לי הוראות כיצד לעשות זאת, לבין לבנות ספינה כי יש בי תשוקה לעשות זאת. יתרה מזאת – ההקשר החברתי-תרבותי מחזק את ההבנה, כי תפקיד החינוך אינו “להכין את אזרח העתיד”, אלא החינוך תפקידו להיות כשלעצמו ההתנסות בחיים.

בכל שלבי חיינו וסביבותיהם, ובכלל זה המערכת החינוכית, כל אחד מאתנו נמצא בתהליך מתמיד של יצירת עצמו, יצירת משמעויות חייו וגילוי ממד של חירות סובייקטיבית בתוך תרבות דינמית. היכולת לנוע בתוך המרחב הזה באופן מושכל, דורש ידע והבנה רחבים, הכוללים הבנה לעומק של יחסי-הגומלין בין מדע, טכנולוגיה וחברה. ללא החלק החברתי, החינוך המדעי-טכנולוגי כולו יהיה חסר, מנוכר ובלתי מספק, כפי שטוען ברכט במחזהו “חייו של גלילאו”: “הנוכל למנוע את עצמנו מההמון, ולהמשיך לקרוא לעצמנו מדענים?”
כנראה שלא.