החלום שקורקע

כאשר ההלם מהאסון של התרסקות המעבורת “קולומביה” מתחיל לפנות את מקומו לחקירה נוקבת ולביקורת קשה, מתברר שכיבוש החלל אינו עוד החלום שאיחד את האומה האמריקאית לפני שלושה עשורים

מאת: נתן גוטמן, הארץ באדיבות וואלה!

“אמריקה תמשיך במסעה אל החלל”, נשבע הנשיא ג'ורג' בוש מיד לאחר שנודע לו על אסון ה”קולומביה” ביום שבת שעבר, וביטא בכך את שאיפתם של רבים בציבור האמריקאי – לא לוותר, לא להיכנע לקשיים, לא לזנוח את החלום. אלא ששבוע אחרי, כאשר ההלם מהאסון הלאומי והאישי מתחיל לפנות את מקומו לחקירה הנוקבת ולשאלות הקשות, מתברר שכיבוש החלל אינו עוד החלום שאיחד את האומה האמריקאית לפני שלושה עשורים. הסכנות, הכסף ואובדן העניין, מטילים צל על הצהרתו של הנשיא. מסעה של אמריקה לחלל אמנם יימשך, אבל זה יהיה, כנראה, מסע רווי קשיים וביקורת.

מאז רגע השיא של נאס”א ופרויקט החלל האמריקאי, בעת הנחיתה על הירח ביוני ,1969 חלה ירידה בהתעניינות ובהתרגשות מחלום החלל. תוכנית החלל לא הצליחה לחזור על ההישג ולרכוב על גלי השאיפה האנושית לכבוש את החלל החיצון. ההיסטוריונים של מסעות החלל, שנהנו בשבוע האחרון מפרץ של התעניינות במחקריהם, טוענים כי מדובר בשילוב של גורמים שהפכו את החלל מנושא המצית את הדמיון לסתם עוד תעשייה, אבל החשוב שבהם הוא אובדן הריגוש.

הפריחה הגדולה היתה בשנות ה-60 וה-,70 לפני ואחרי המסע לירח. מושג “עידן החלל” תפס את מקומו בחזון האמריקאי, והאומה כולה הרגישה שותפה לפריצת הגבולות. הדמיון האנושי, כך מסבירים החוקרים, המריא עם כל משלחת חלל ששוגרה. על מה לא חשבו באותם ימים – חופשות עם הילדים בכוכבים רחוקים, מושבות על הירח, וכמובן פגישות עם אותם יצורים דמיוניים החיים בחלל – החייזרים. המדע הבדיוני פרח עם ההתקדמות המדעית ועם כיבוש החלל, עד שלרבים נראו השניים כרוכים זה בזה באמונה שעוד מעט והנה נצליח גם להגיע למאדים, נפגוש את יושביו המסתוריים ונפנה אליהם במסר של שלום.

אלא שהטכנולוגיה לא עמדה בתחזיות המדע הבדיוני. אחרי ההישג הסמלי של הנחיתה על הירח, החלה ההתנתקות בין העם לבין מדעני החלל שלו. בעוד הראשונים מצפים מנאס”א להמשיך ולהגשים את מה שקראו בספרים וראו בסרטים, התמקדו האחרונים במטרה שאליה כיוונו מלכתחילה – קידום המדע. בשנות ה-80 היה ברור כבר לציבור האמריקאי כי תוכנית החלל עוסקת בפיסיקה, באסטרונומיה ובגיאולוגיה ולא בחייזרים ובמושבות על הירח. האסטרונאוטים היו אמנם גיבורים, אבל גיבורים של מדע וטכנולוגיה, לא מיסטר ספוק מ”מסע בין כוכבים”. פרויקט החלל נדחק לקרן זווית. השיגורים והנחיתות, במיוחד כאשר המעבורות דמויות המטוס החליפו את החלליות, נהפכו לעניין שבשגרה, לעוד תצלום יפה בעיתון או במהדורת הערב בטלוויזיה, לא יותר.

לנאס”א, טענו רבים בשבוע החולף, היה חלק לא מבוטל באובדן העניין של הציבור האמריקאי בחלל. סוכנות החלל האמריקאית לא יזמה, מאז הנחיתה על הירח, שום פרויקט שילהיב את הציבור. מבחינה מדעית היא אמנם התקדמה בהתאם לציפיות, אבל רק מעטים מבין משלמי המסים האמריקאים הבינו או העריכו התקדמות זו. ישנן עדויות לכך שהציבור היה מוכן להירתם שוב לעניין החלל. ב-,1997 כאשר נשלח רכב חלל לא מאויש להביא תמונות מן המאדים, נרשמה עלייה תלולה בהתעניינות הציבורית בתוכנית החלל. גם מבצע “הליכת החלל” המסובך לתיקון הטלסקופ “האבל” הצליח לעורר לא מעט ריגוש בארה”ב וזכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת, וכך גם שיגורו השני לחלל של האסטרונאוט הוותיק ג'ון גלן.

אלא שנאס”א לא הבינה את הצורך להתחבר מחדש אל העם. היא לא ניסתה לנחות שוב על הירח, לא שיגרה משלחות מאוישות למאדים, ולמעשה מאז “אפולו-,”17 המשימות היחידות שבני אדם שוגרו אליהם היו משלחות חלל המקיפות במסלול את כדור הארץ.

פרויקט מעבורות החלל היה אולי הסימן העיקרי לאימוץ הגישה התכליתית בסוכנות החלל האמריקאית. הרעיון היה להחליף את החלליות החד-פעמיות והיקרות ברכב חלל רב-שימושי, שימריא לחלל לפחות פעם בשבוע, כאשר כל שיגור עולה רק קצת יותר מעשרה מיליון דולר. האסטרונאוטים, גיבורי “עידן החלל” האמריקאי, נהפכו במעבורות לסתם טייסים עם קסדה, ורכב החלל היה למטוס גדול שנוחת על המסלול. אלא שהמעבורות גם לא הצליחו לעמוד בציפיות המעשיות שתלו בהן. הן לא היו “רכב חלל זול וזמין”, כפי שהגו ראשי תוכנית החלל בשנות ה-,70 אלא כלים מסורבלים, שמחייבים חודשים של הכנות לפני כל שיגור, העולה לאוצר האמריקאי לא פחות מ-250 מיליון דולר לכל משימת חלל.

מומחים אחרים רואים סיבות נוספות לכך שהאמריקאים אינם נלהבים עוד מתוכנית החלל, ביניהן האכזבה מהכישלונות הרבים של התוכנית, קריסת תעשיית האינטרנט וגם פיגועי הטרור של 11 בספטמבר. כל אלה חברו יחד למעין תחושה של אכזבה מעידן הטכנולוגיה ולשאיפה לחזור אל השורשים, אל החיים הפשוטים. אם פעם התבוננות בשיגור מוצלח של רכב חלל אל השמים היתה מספיקה כדי למלא את לבו של האמריקאי בגאווה ובביטחון בעוצמתה של ארצו, הרי שכעת באו קומץ חוטפים עם סכיני חיתוך קטנים והוכיחו את חולשתה. משהו בהבטחה הטכנולוגית לא התממש.

הראשונים שאיבחנו את דעיכת ההתעניינות של הציבור האמריקאי בתוכניות החלל היו נציגיו של הציבור לקונגרס ולממשל, והדרך של נבחרי העם לבטא את חוסר התעניינותם ברעיון כלשהו היא דרך הכיס. תקציבה של נאס”א כיום – קצת יותר מ-15 מיליארד דולר – הוא, בערכים ריאלים, פחות מחצי משהיה תקציבה לפני 35 שנה. משנה לשנה שחקו המחוקקים את תקציבי הסוכנות, והממשל לא עשה הרבה כדי להילחם למענה על גבעת הקפיטול. ככל שהתבססה העובדה, כי תוכנית החלל האמריקאית אינה אלא ניסוי מדעי מתוחכם מאוד, שנוגע לקהילה מצומצמת של יודעי ח”ן, כך הלך והידרדר מעמדה בסדר העדיפויות הכלכלי האמריקאי.

השבוע, אחרי התרסקות “קולומביה”, הזדרזו הן הנשיא בוש והן ראשי ועדות הקונגרס המתקצבות את נאס”א להכריז, כי יעשו הכל כדי להביא להגדלת תקציביה של הסוכנות וכי מדיניות הקיצוצים, שגרמה קשיים ניכרים לסוכנות בעשור האחרון, היתה שגויה. איש לא רוצה היום לקחת אחריות לקיצוץ שגרם אולי לרשלנות שעלתה בחיי אדם, ואיש אינו רוצה להיראות כמתנגד של סוכנות החלל ביום אבלה. כך היה גם ב-,1986 אחרי התרסקות ה”צ'לנג'ר” ואובדן שבעת חברי צוותה. התוצאה תהיה, ככל הנראה, הגדלה של תקציב נאס”א בשיעור מסוים, במסגרת חוק התקציב הנוסף שיוגש לקונגרס בחודשים הבאים. אבל כלכלנים כבר הזהירו, כי התקציב גירעוני באופן קיצוני עוד לפני תוספת זו ועוד לפני עשרות המיליארדים שילכו למלחמה בעיראק, כך שקשה לראות תפנית של ממש במדיניות תקצוב סוכנות החלל.

נאס”א הוקמה ב-,1958 כאשר אמריקה נכנסה למרוץ החלל. ההלם משיגור ה”ספוטניק” הרוסי הביא את אמריקה להקים סוכנות שמטרתה אחת – לנצח במרוץ מול הסובייטים בחזית החדשה. ב-1961 קרא הנשיא ג'ון קנדי לנאס”א להגשים את החזון של הצבת אמריקאי על אדמת הירח לפני סוף העשור. סוכנות החלל הצליחה לעשות זאת ולמצב את עצמה כחוד החנית של הטכנולוגיה החדשנית וכסמל לעליונותה המדעית של ארה”ב על האויב שמעבר למסך הברזל.

מאז ידעה נאס”א עוד הצלחות רבות, אבל גם לא מעט כישלונות – מ”אפולו “1 ועד ל”צ'לנג'ר”. בשביל רבים היתה התרסקות ה”צ'לנג'ר” נקודת השבר. אל הזעזוע מהאסון שהתרחש בשידור חי, מול עיניהם של מיליוני תלמידי בית ספר הצופים במורה הראשונה המשוגרת לחלל, הצטרף גם המידע הקשה שעלה בחקירת האסון. בשנתיים וחצי שבהן הושבתה תוכנית החלל האמריקאית בגלל התרסקות ה”צ'לנג'ר” נחשף הציבור למידע העגום על מאחורי הקלעים של סוכנות החלל האמריקאית – הליקויים בתכנון של מעבורת החלל, חוסר ההקפדה על הביצוע ועל הנהלים, חריגות התקציב העצומות, ואפילו לא מעט רמאויות. נאס”א לא היתה עוד רק החזית הזוהרת של אסטרונאוטים בחליפות חלל, אלא גם מנגנון גדול, מסורבל וחורק.

בשנת 2001 ירד לשפל מספר השיגורים לחלל הן למשימות מאוישות והן של חלליות וטילים לא מאישים. רק 56 שיגורים היו בשנה זו, לעומת 85 בשנה הקודמת. ב-2002 עלה מעט המספר, ל-,65 והשנה יהיה כנראה שפל חדש בגלל הקפאת כל תוכניות החלל עד בירור נסיבות התרסקות ה”קולומביה”.

הנשיא ג'ורג' בוש אינו נתפש כאיש שיושיע את סוכנות החלל האמריקאית. התקשורת בארה”ב האשימה אותו השבוע בכך, שמעולם לא גילה עניין כלשהו בתוכנית החלל האמריקאית. “ניו יורק טיימס” טען, כי אפילו כשהיה בוש מושל מדינת טקסס הוא לא ביקר מעולם בבסיס החלל הגדול הנמצא במדינתו. הבית הלבן הזדרז להכחיש וטען, כי בוש אכן ביקר במתקן ביוסטון אף שדובריו של בוש לא הצליחו לזכור אם זה היה ב-1985 או ב-.1986 בוש מעולם לא נשא נאום בענייני חלל ולא הציג חזון אמריקאי בנושא זה. פרשנים אומרים כי חוסר פעילותו בעניין החלל נובע מכך שהוא באמת אינו מתעניין בנושא, ומעבר לכך בשל חששו מהרפתקאות תקציביות. בוש זוכר היטב את גורלו של אביו, שנזרק מהשלטון משום שכשל בתחום הכלכלי, והוא עושה הכל כדי לא לחזור על טעות זו.

ג'ורג' בוש האב היה הנשיא האמריקאי האחרון שהציג חזון לכיבוש החלל. בנאום במוזיאון התעופה והחלל בוואשינגטון קרא בוש האב ב-1989 ליזום משימות חלל למאדים וכן לשוב ולהטיס אדם לירח. הקונגרס לא אישר יוזמות אלו בגלל עלותן הגבוהה.

אבל גם מי שאינו מתעניין בחלל מבין, שאי אפשר לגנוז כיום את תוכנית החלל האמריקאית. אין המדובר רק בשאלת הזנחת הזירה המדעית והוויתור על פרויקט תחנת החלל הבינלאומית, אלא גם בהתמוטטות של ענף תעשיית החלל כולו ופיטורי עשרות אלפי עובדים. כאשר הוקפאה תוכנית החלל אחרי אסון ה”צ'לנג'ר”, אלפי עובדים בקייפ קנווארל בפלורידה וביוסטון שבטקסס מצאו את עצמם מחוסרי עבודה. תעשיית החלל האמריקאית מגלגלת כ-40 מיליארד דולר בשנה – 15 מיליארד מתקציב נאס”א (שרובו עובר לקבלנים חיצוניים שמבצעים עבודות בשביל הסוכנות), והיתר מחברות תקשורת ומעסקי לוויינים. קריסת נאס”א תמוטט חלק גדול מענף זה.

בשנים האחרונות ניסתה נאס”א להתמודד עם הקיצוצים על ידי הפרטה ומכירת שירותים. נאס”א מקבלת כסף מחברות לוויינים תמורת שיגורים ותיקונים בחלל וגם מוכרת שטחי ניסוי במעבורת החלל. רבים מהניסויים שביצעו שבעת האסטרונאוטים שנספו על סיפון ה”קולומביה” היו ניסויים פרטיים, שמומנו על ידי חברות תרופות, כימיה וכדומה.

לפני כשנה המליץ גוף יועצים חיצונים לנאס”א להיכנס לענף תיירות החלל כדי להגדיל את הכנסותיה. בדומה לרוסים, נאס”א יכולה למכור מקומות במעבורת ל”תיירי חלל” ב-5 מיליוני דולרים לכיסא, ולהגיע כך ל-300 מיליון דולר בשנה. שלשום הודיעו הרוסים, כי הם מקפיאים את תוכנית תיירי החלל בעקבות אסון ה”קולומביה”, וספק אם בנאס”א מישהו היום מתייחס עוד ברצינות לרעיון הזה.

פרשנים כלכליים מעריכים, שנאס”א לא תקרוס תקציבית. הקונגרס ייאלץ להגדיל את תקציבה ולו רק כדי לשדרג את מערכות הבטיחות בשלוש המעבורות שנותרו, ולכן ספק אם המשבר האחרון יוביל לפיטורי עובדים. היא גם לא תסגור את תוכניות החלל שלה. הצורך באחזקתה של תחנת החלל הבינלאומית והרצון לראות את אמריקה ממשיכה להוביל בתחום החלל, במיוחד לנוכח תוכניות החלל המתקדמות של סין ויפאן, מכתיבים את המשך תמיכת הממשל האמריקאי בפרויקט החלל. אבל כדי לחזור אל לבו של הציבור האמריקאי צריכה הסוכנות להשלים כעת שתי משימות – הראשונה היא, שכנוע הציבור כי התוכנית אכן בטוחה, למרות האסונות. והשנייה היא, למצוא ריגוש חדש, שיאחד את העם מאחורי יוסטון. הרעיון לשגר חללית מאוישת למאדים, שבו השתעשעה נאס”א קודם שנחת עליה אסון ה”קולומביה”, יכול להיות בדיוק הריגוש שלו התוכנית זקוקה עכשיו.

יוסטון