האתגר הניצב לפני האנושות / מייקל אי ובר

היכולת ליצור מערכת משולבת של אנרגיה + מים + מזון היא האתגר הניצב לפני האנושות

ביולי 2012, כשלו שלוש רשתות חשמל אזוריות בהודו. התקלה גרמה להַאֲפָלָה הנרחבת ביותר שהתרחשה מעולם על פני כדור הארץ. יותר מ-620 מיליון בני אדם, 9% מאוכלוסיית כדור הארץ, נותרו ללא אספקת חשמל. הגורם לכשל היה עומס יתר על הרשת בשל מחסור במים לגידול מזון. עקב בצורת חמורה, נאלצו חקלאים להשתמש ביותר ויותר משאבות חשמליות כדי לשאוב מי תהום להשקיה מעומקים הולכים וגדלים. המשאבות שהופעלו במרץ תחת השמש הקופחת, הגדילו את העומס על תחנות הכוח. בה בעת, עקב הרמות הנמוכות של מפלס המים, ירדה תפוקת החשמל בסכרים ההידרואלקטריים של הודו.
ואם לא די בכך, מי השיטפונות שהציפו את השדות בחודשים הראשונים של אותה שנה הזרימו הררי סחף למאגרי המים של הסכרים והקטינו את קיבולתם. וכך, אוכלוסייה גדולה יותר מאוכלוסיית אירופה כולה, וכפולה מאוכלוסיית ארה”ב, מצאה את עצמה לפתע פתאום בחשכה.
למרבה הפלא, גם קליפורניה ניצבת בפני בעיות דומות שמקורן בקשר שבין אנרגיה, מים ומזון. הירידה בכמות השלג הנערם בחורף, הבצורת שוברת השיאים והפיתוח המתמשך באגן נהר הקולורדו הפחיתו בשליש את כמות המים הזורמים בנהרות של מרכז קליפורניה. קליפורניה מפיקה מחצית מיבול הפירות, האגוזים והירקות של ארה”ב, וכמעט רבע מתוצרת החלב שלה, וחקלאיה שואבים מי תהום בהיקפים אדירים. בקיץ 2014 שאבו חקלאים בכמה אזורים בקליפורניה כפליים מכמות המים ששאבו להשקיה בשנה שקדמה לה. העמק המרכזי של קליפורניה, המשתרע לאורך 644 ק”מ בקירוב, הולך ושוקע, פשוטו כמשמעו, ככל שמתרחבת שאיבת מי התהום שמתחתיו. ודווקא בשעה זו, כשהביקוש לאנרגיה גדל, סגרה ספקית החשמל Southern California Edison שתי תחנות כוח גרעיניות גדולות בשל מחסור במים לקירור הכורים. בה בעת, תכניתה של עיריית סן דייגו לבנות מתקן להתפלת מים על חוף האוקיינוס נתקלה בהתנגדותם של פעילי איכות סביבה שטענו שתצרוכת האנרגיה של המתקן תהיה גבוהה יתר על המידה.
אנרגיה, מים ומזון הם שלושת המשאבים החיוניים ביותר לקיומנו. ואף על פי שעובדה זו ידועה ומוכרת למעצבי המדיניות, יחסי התלות ההדדיים בין המשאבים האלה אינם זוכים להערכה הראויה. עומסי ביקוש בכל אחד מהם עלולים לפגוע פגיעה קשה באחרים. במצב זה החברה שלנו שברירית יותר משאנו משערים, ואיננו ערוכים כלל להתמודד עם האסון שהדבר עלול להנחית עלינו.
ואף על פי כן, אנחנו מקבלים החלטות גורליות, של פעם בדור, לגבי תחנות כוח, תשתיות מים ואדמות חקלאיות, שעתידות להשפיע על חיינו במשך עשרות רבות של שנים, וכך אנחנו דנים את עצמנו לקיום במערכת שברירית. דוח של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה קבע ב-2014 שכדי לענות על הביקוש העולמי לאנרגיה בלבד, יהיה עלינו להשקיע 48 טריליון דולר עד 2035. מנכ”ל הסוכנות הביע חשש “שההשקעות אינן מופנות לאפיקים מתאימים” מפני שאיננו אומדים כראוי את ההשלכות הצפויות.
גישה משולבת לפתרון סוגיות כבדות משקל אלה נדרשת בדחיפות, במקום לנסות לפתור כל בעיה לחוד. רבים ממרכזי האוכלוסייה בעולם שוכנים באזורים מוכי בצורת, מערכות האנרגיה נתקלות באילוצים סביבתיים ובעלויות הולכות וגדלות, ואספקת המזון מתקשה לעמוד בביקוש הגואה. הקשר ההדוק שבין מזון, מים ואנרגיה עומד ברקע של אזורי המצוקה הקשים בעולם. המהומות והמהפכות בלוב ובסוריה, למשל, ניצתו על רקע בצורת והאמרת מחירי המזון. עלינו להתיר את הסבך כדי ליצור מערכות משולבות יותר וחברה עמידה יותר. אבל היכן מתחילים?

מערכת מורכבת של סיכונים וגמולים
חתן פרס נובל המנוח ריצ’רד אי סמולי מאוניברסיטת רייס רמז על כיוון פעולה אפשרי בהרצאה שנשא ב-2003, שבה מנה את “עשר הבעיות העיקריות של האנושות ב-50 השנים הקרובות”. הרשימה דורגה בסדר יורד של חשיבות: אנרגיה, מים, מזון, סביבה, עוני, טרור ומלחמות, מחלות, חינוך, דמוקרטיה, וריבוי אוכלוסין. בעיות האנרגיה, המים והמזון כיכבו בראש הרשימה מפני שפתרונן יאפשר התמודדות עם הבעיות המצוינות בהמשך הרשימה, זו אחר זו. לדוגמה, פיתוח מגוון רחב של מקורות אנרגיה נקייה, אמינה וזמינה יאפשר אספקת מים נקיים בשפע. שפע של מים נקיים ואנרגיה יאפשר ייצור מזון (באמצעות ייצור דשנים ודלק לטרקטורים). וכן הלאה.
ואולם, מעוררת השראה ככל שתהיה, הרשימה של סמולי מחמיצה שני דברים חשובים. ראשית, אנרגיה, מים ומזון תלויים זה בזה. ושנית, גם אם שפע של אחד מהם מאפשר שפע של האחרים, מחסור באחד מהם עלול לגרום למחסור באחרים.
עם אנרגיה ללא הגבלה, נוכל לספק את מלוא הביקוש למים, שכן נוכל להתפיל את מי האוקיינוסים, לחפור בארות לעומק רב, ולשנע מים על פני יבשות. ועם מים ללא הגבלה, נוכל להפיק את כל האנרגיה הנחוצה לנו, שכן נוכל לבנות תחנות כוח הידרואלקטריות ככל שיידרש או להשקות שדות נרחבים של יבולים מייצרי אנרגיה. ועם אנרגיה ומים ללא הגבלה נוכל להפריח את המדבר, ולהקים חוות סגורות (לא תחת כיפת השמים) בעלות כושר ייצור גבוה שיניבו מזון לאורך כל השנה.
איננו חיים כמובן בעולם בעל משאבים בלתי מוגבלים. עולמנו מלא אילוצים. והסבירות שהאילוצים האלה יובילו לשרשרת של כשלים גדלה ככל שגדל הביקוש למשאבים עם הגידול באוכלוסייה, עליית תוחלת החיים והצריכה הגוברת.
לדוגמה, מפלס המים באגם מיד הסמוך ללאס וגאס, המוזן על ידי נהר הקולורדו, ירד לאחרונה לשפל חסר תקדים. העיר שואבת את מי השתייה שלה מאגם מיד באמצעות שני צינורות שטובלים באגם, ממש כמו שתי קשיות שתייה בתוך כוס. אם מפלס המים יוסיף לרדת, הוא עלול לצנוח לרמה שמתחת לצינורות אלה. במקרה כזה, קהילות חקלאיות גדולות השוכנות במורד הזרם עשויות למצוא את עצמן ללא אספקת מים, והטורבינות ההידרואלקטריות הענקיות שנבנו בתוך סכר הובר, על האגם, יספקו פחות חשמל או אף יושבתו לגמרי. עיריית לאס וגאס הציעה להניח צינור שלישי שישאב מים מקרקעית האגם בהשקעה של כמעט מיליארד דולר. אלא שגם בכך לא תהיה, ככל הנראה, תועלת רבה. מדענים ממכון סקריפס לאוקיינוגרפיה בלה-הוֹיָה חישבו ומצאו שאם האקלים ימשיך להשתנות כצפוי ואם הערים והחוות לא יגבילו את שאיבת המים מן הקולורדו, אגם מיד יתייבש לגמרי עד 2021.
באורוגוואי, אנשי הממשל עומדים לפני החלטות קשות לגבי השימוש במי המאגרים במדינה. ב-2008, ירד מפלס המים בנהר אורוגוואי, בקטע שבגב סכר סלטו גרנדה, לרמות נמוכות ביותר. כושר ייצור החשמל של הסכר קרוב לזה של סכר הובר, אך רק שלוש מבין 14 הטורבינות שלו היו בפעולה, שכן תושבי האזור העדיפו לאגור את המים להשקיית השדות או לשימושים עירוניים. התושבים המתגוררים לאורך הנהר והפוליטיקאים המנהיגים אותם נאלצו לבחור בין חשמל, מזון או מי שתייה. אילוצים באחד מתחומים אלה גררו אילוצים בתחומים האחרים. אף על פי שהמצב באורוגוואי השתפר, ולעת עתה נראה כי הסכנה חלפה, מצב דומה מאיים על אזורים אחרים בעולם. כך, באופן דומה, קהילות מסוימות בטקסס ובניו-מקסיקו מוכות הבצורת אסרו לאחרונה על השימוש במים למטרות סדיקה תת-קרקעית (fracking) להפקת נפט וגז, כדי לחסוך מי השקיה חקלאית.
כ-80% מן המים שאנחנו צורכים מיועדים לחקלאות, מקור המזון שלנו. וכמעט 13% מתפוקת האנרגיה בעולם משמשים לשאיבה, לטיהור, לשינוע, לחימום, לקירור ולסילוק המים. דשנים המופקים מגז טבעי, חומרי הדברה המיוצרים מנפט, ודלק דיזל המשמש להנעת טרקטורים וקומביינים – כל אלה מגדילים את כמות האנרגיה הנחוצה לייצור מזון. מפעלים לייצור מזון זקוקים לכמויות אנרגיה אדירות לקירור, ומייצרים מוצרים עטופים בפלסטיק, העשוי מחומרים פטרוכימיים, כדי להוביל את מצרכי המזון מן החנות לבית וכדי לבשל אותם דרושה, שוב, עוד אנרגיה. מדובר במערכת סבוכה ולא מסודרת של גורמים התלויים זה בזה. כל שיבוש באחד מחלקי המערכת השברירית הזאת עלול לפגוע בכולה.

פתרונות טכניים

תהיה זו איוולת להקים עוד ועוד תחנות כוח ומתקנים להזרמת מים ולטיהורם על בסיס אותו תכנון מיושן, לגדל גידולים חקלאיים באותן שיטות שעבר זמנן, או להמשיך בקידוחי נפט וגז בלי להביא בחשבון שהפעילויות האלה משפיעות זו על זו. למרבה המזל, ביכולתנו לשלב את כל השלוש בדרכים ידידותיות לסביבה.
הצעד הראשון המתבקש הוא צמצום הפסולת. בארה”ב, מושלכים לפח 25% או אף יותר מכלל המזון הנצרך. ומאחר שלייצור המזון נדרשות כמויות רבות כל כך של אנרגיה ומים, הרי שאם נפחית את שיעור הפסולת, נוכל לחסוך בכמה משאבים בבת אחת. לשם כך, עלינו פשוט להגיש לשולחן מנות קטנות יותר ולאכול פחות בשר, שייצורו צורך פי ארבעה יותר אנרגיה מדגנים. אנחנו יכולים גם להעביר את שאריות המזון והפסולת החקלאית, כגון גללים, למעכִלים אַנְאֵירוֹבִּיים, שהופכים את הפסולת לגז טבעי. חיידקים בתוך כדורי המתכת החלולים האלה, הנראים כמו בועות נוצצות, מפרקים את החומר האורגני, ואגב כך מייצרים מֵתָאן. אם ניישם את הטכנולוגיה הזאת בהיקף נרחב, בבתי מגורים, בחנויות מכולת, ובמרוכז, באתרים כמו חוות חקלאיות, נוכל להפיק אנרגיה נוספת ולייצר אפיקי הכנסה חדשים, ובה בעת, להפחית את כמויות האנרגיה והמים הנדרשים לעיבוד הפסולת.
שפכים הם מוצר לוואי אחר שנוכל להפוך למשאב. הערים סן דייגו וסנטה קלרה בקליפורניה משתמשות בשפכים מטוהרים להשקיה. המים האלה אף נקיים דיים כדי לשמש כמי שתייה, ונוכל להשתמש בהם כדי להקל על אספקת המים העירונית אם אך הרשויות בקליפורניה יאשרו זאת.

חסידי החקלאות העירונית, ובהם דיקסון דספומיה מאוניברסיטת קולומביה, תכננו “חוות אנכיות” המיועדות להקמה בתוך גורדי שחקים מחופים בזכוכית. בניו יורק, למשל, מייצרים התושבים כארבעה מיליארד ליטרים של שפכים מדי יום, והעיר משקיעה סכומים אדירים בטיהור השפכים האלה כדי שיהיה אפשר להזרים אותם לנהר ההדסון לשם סילוקם. במקום זאת, המים המטוהרים האלה יוכלו לשמש להשקיית גידולים חקלאיים בחוות אנכיות, וכך יהיה אפשר לייצר מזון ובה בעת, לצמצם את הביקוש למים מתוקים בחוות האלה. את המוצקים המופרדים מן השפכים הנוזליים שורפים, בדרך כלל, אך במקום זאת, אפשר להפיק מן השרֵפה חשמל ולספק אותו לבניינים הענקיים המאכלסים את החוות, וכך לצמצם את הביקוש שלהם לאנרגיה. ומאחר שיגדלו את המזון הטרי סמוך למקום שבו הצרכנים שלו מתגוררים ועובדים, יקטן הצורך בהובלת המזון וכך תיחסך אנרגיה, ותצטמצם פליטת הפחמן הדו-חמצני.
חברות הֶזְנֵק מנסות לנצל שפכים ו-2CO שנפלט מתחנות כוח כדי לגדל לצִדן אצות. האצות ניזונות מן הגזים ומן המים, ויכולות לשמש כמזון לבעלי חיים וכן להפקת דלק ביולוגי. בדרך זו נוכל להתמודד עם האתגר הרביעי ברשימה של סמולי, איכות הסביבה,על ידי סילוק חומרים מזיקים מן המים ו-2CO מן האטמוספרה.
את הפחמן הדו-חמצני נוכל לרתום לייצור אנרגיה. עמיתיי באוניברסיטת טקסס באוסטין תכננו מערכת שבה מזריקים 2CO שנפלט מתחנות כוח לתוך מאגרי מי תהום מלוחים. ה-2CO שנותר טמון הרחק מן האטמוספרה, דוחף אל פני השטח גז מתאן חם, שאפשר לשווקו כמקור אנרגיה. החום יכול לשמש גם מפעלים תעשייתיים סמוכים.
נוכל לחסוך בכמה משאבים בעת ובעונה אחת גם באמצעות שימור חכם. השימוש במתגי האור ובשקעי החשמל כרוך בצריכת מים גבוהה פי כמה מן הצריכה הישירה, דרך ברז הכיור, או ראש המקלחת, שכן, נדרשות כמויות מים אדירות לקירור תחנות הכוח, המצויות הרחק מן העין והרחק מן התודעה. אנחנו משתמשים גם ביותר אנרגיה לחימום, לטיהור ולשאיבה של מים מזו המשמשת אותנו למאור. אם נכבה את האור ולא נפעיל את מכשירי החשמל הביתיים שלנו, נחסוך כמויות גדולות של מים, ואם נסגור את ברזי המים, נחסוך כמויות גדולות של אנרגיה.
כדאי לחשוב מחדש על דרכים יעילות יותר לשימוש באנרגיה ובמים כדי לגדל מזון במקומות שאינם נראים מתאימים. אזורים מדבריים מסוימים בדרום-מערב ארה”ב עשירים במי תהום מליחים בעומקים רדודים. והרוח והשמש באזורים אלה מספקות אנרגיה בשפע. אמנם, מקורות אנרגיה אלה עלולים להיות בעייתיים מפני שהם אינם זמינים תמיד: השמש אינה זורחת בלילה והרוח נושבת לסירוגין. אך ככל שהדבר נוגע להתפלת מים, אין בכך כל בעיה משום שאפשר לאגור את המים המותפלים לשימוש מאוחר יותר. ובעוד שהתפלת מי ים היא תהליך עתיר אנרגיה, מי התהום המליחים באזורים האלה מלוחים הרבה פחות ממי הים. המחקר שערכנו באוניברסיטת טקסס באוסטין מראה שלאנרגיית הרוח הנושבת לסירוגין יש ערך כלכלי רב יותר כשהיא משמשת להפקת מים שפירים ממי תהום מליחים מזה שיש לה כשהיא משמשת לייצור חשמל. ומים שפירים אלה יכולים לשמש, כמובן, להשקיית גידולים חקלאיים. במקרה זה, הקשר בין המשאבים פועל לטובתנו.
דפוס חשיבה דומה יכול לסייע לנו לשפר את תהליך הסדיקה ההידרולית להפקת נפט וגז. אחת מתופעות הלוואי הלא רצויות של התהליך היא התלקחות גזי הפסולת, בעיקר מתאן, הנפלטים מבאר הקידוח ונשרפים באוויר. התלקחות זו עזה כל כך עד שבלילה אפשר להבחין בה מן החלל. בארות הקידוח מייצרות גם כמויות גדולות של מים מלוכלכים – מיליוני הליטרים של מים מתוקים המוחדרים לבארות לשם סדיקה נפלטים חזרה כשהם גדושים במלחים ובכימיקלים. ביישום חכם של התהליך, אפשר להשתמש במתאן כדי להניע מערכות זיקוק או מכונות אחרות המופעלות בחום כדי לטהר את המים לשימוש חוזר באתר, וכך לחסוך במים מתוקים, ובה בעת למנוע בזבוז אנרגיה ופליטות מגזי הפסולת המתלקחים.
אפשר לייעל גם את מערכות אספקת המים לבתים ולעסקים. ברשתות החשמל החכמות משובצים חיישנים המייעלים את אספקת החשמל. אך מערכות המים הרבה פחות חכמות. מונים מיושנים, מראשית המאה ה-20, המצויים עדיין בשימוש (בארה”ב) מציגים, לעתים קרובות, נתוני צריכה לא מדויקים. ולדברי המומחים, צנרת מיושנת גורמת לדליפה של 10% עד 40% מן המים העוברים דרכה. שיבוץ של חיישני נתונים אלחוטיים לאורך מערכת אספקת המים יאפשר לרשויות הנוגעות בדבר לעקוב אחר דליפות ולצמצם אותן – וכך, להקטין את ההפסדים בהכנסות. מערכת חכמה לאספקת מים תסייע גם לצרכנים לנהל את צריכת המים שלהם בתבונה.
באופן דומה נוכל לייעל גם את ענף המזון. אחד הגורמים לבזבוז האדיר של מזון, שמושלך לפח, הוא תאריכי התפוגה המוטבעים עליו. בעלי חנויות מכולת, מסעדנים וצרכנים פרטיים מסתמכים כולם על התאריכים האלה, המספקים הערכה גסה בלבד של טריות המזון. מזון שתאריך התפוגה שלו חלף אינו מוצע למכירה ואינו נצרך, גם אם הוא עדיין ראוי למאכל לאחר שנשמר בטמפרטורה מתאימה ובתנאי אחסון נאותים. חיישנים יכולים לספק שיטה חכמה יותר להערכת טריות המזון. לדוגמה, אפשר לסמן אריזות של מוצרי מזון בדיו מיוחד שמשנה את צבעו כשהמזון נחשף לטמפרטורה לא מתאימה או כשחיידקים לא רצויים מתפתחים בו, וכך להתריע מפני מזון מקולקל. אפשר גם להתקין חיישנים לאורך שרשרת האספקה כדי למדוד גזים הנפלטים בכמויות קטנות מאוד מפירות ומירקות נרקבים. חיישנים כאלה יכולים גם לסייע בבקרת הקירור וכך לצמצם הפסדים.

גישה חדשה לעיצוב מדיניות

אם כי פתרונות טכניים רבים יכולים לשפר את הקשר ההדדי שבין אנרגיה, מים ומזון, הם אינם מיושמים לעתים קרובות משום שהקשר בין המשאבים אינו מקבל את תשומת הלב הראויה בארה”ב (ומחוצה לה), לא ברמה הרעיונית ולא ברמה הפוליטית. מעצבי מדיניות, בעלי עסקים ומהנדסים עובדים לרוב על בעיה ספציפית כלשהי בלי לתת דעתם למכלול הגורמים.
למרבה הצער, המצב מחמיר בשל קוצר ראייה ברמת המדיניות, התעלמות מן התמונה הרחבה, והחלטות מימון שמקבלות הרשויות השונות, כל אחת לחוד. מתכננים בתחום האנרגיה מניחים שיעמדו לרשותם כל המים שיידרשו. מתכננים של מערכות מים מניחים שתעמוד לרשותם כל האנרגיה הדרושה. מתכננים בתחום המזון מביאים בחשבון את סיכוני הבצורת, אך המענה שלהם לבעיה הוא הגברת השאיבה והעמקת הקידוחים בחיפוש אחר מים. אבל החידוש החשוב ביותר שאנו זקוקים לו הוא חשיבה הוליסטית לגבי כלל המשאבים העומדים לרשותנו.
חשיבה כזאת תאפשר לנו לפתח מדיניות נבונה יותר. לדוגמה, השקעה במחקר של טכנולוגיות אנרגיה חסכניות במים, טכנולוגיות מים חסכניות באנרגיה, וטכניקות לייצור, לאחסון ולבקרה של מזון שימנעו בזבוז והפסדים ויצמצמו את הביקושים לאנרגיה ולמים. אם נקבע תקני יעילות חוצי תחומים, נוכל לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. גם תקנות הבנייה יכולות לשמש כלי רב עוצמה לצמצום הפסולת ולשיפור הנצילות. אתרי אנרגיה חדשים יאושרו על סמך הערכת ההשפעה שלהם על צריכת המים, ולהפך. ומעצבי המדיניות יוכלו לנתב כספים להשקעות הון ישירות או להעניק הקלות במס למוסדות ולארגונים שיטמיעו פתרונות טכניים כאלה.
ההצהרה המשותפת של 300 נציגים מ-33 מדינות (ובהן ישראל- העורכים) בוועידת Nexus 2014 למים, מזון, אקלים ואנרגיה, שנערכה בצ’אפל היל ש‏בקרוליינה הצפונית, היא אות מבשר טוב לבאות. ההצהרה, שנוסחה לא רק על ידי נציגים פוליטיים, אלא גם על ידי נציגי הבנק העולמי ומועצת העסקים העולמית לפיתוח בר-קיימא (WBCSD) שנכחו בוועידה, קובעת ש”העולם הוא מערכת מורכבת אחת” וש”יש לשאוף לפתרונות ולהתערבויות מדיניות שיהיו לרווחת המערכת בכללה.”

כפי שאמר סמולי, אנרגיה יכולה להיות הכוח המניע. עלינו לחשוב איך נוכל לנצל את תחום האנרגיה כדי להתמודד עם אתגרים מרובים בו-זמנית. מדיניות שמטרתה הבלעדית היא הפחתת רמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה, למשל, עלולה לאלץ אותנו לבחור במערכות שפולטות אמנם מעט פחמן אבל צורכות כמויות גדולות של מים, כגון תחנות כוח גרעיניות או תחנות כוח פחמיות המיישמות טכנולוגיות ללכידת פחמן.
גם לאחריות האישית יש תפקיד בהקשר זה. ביקוש לסלט מירקות טריים בעונת החורף, המגיעים לצלחת שלנו ממרחק של אלפי קילומטרים, יוצר מערכת נרחבת, רעבה לאנרגיה, של הפצת מזון. ככלל, הבחירות האישיות שלנו, המונעות על ידי הרצון להשיג יותר מהכול, מדלדלות את המשאבים שלנו ומאיימות לכלותם. יחסי התלות ההדדיים בין האנרגיה, המים והמזון הם הבעיה המטרידה ביותר המעיקה על כוכב הלכת שלנו. וכפי שאמר ג’ורג’ מיטשל המנוח, אבי הסדיקה ההידרולית המודרנית וחסיד נלהב של רעיון הקיימות: “אם לא נוכל לפתור את הבעיה בעבור שבעה מיליארד בני אדם, איך נוכל לפתור אותה בעבור תשעה מיליארד בני אדם?”

על המחבר

מייקל אי ובר (Webber) הוא סגן מנהל המכון לאנרגיה באוניברסיטת טקסס באוסטין. ספר חדש שכתב בנושא, Thirst for Power (הצמא לאנרגיה), הבוחן את השימוש באנרגיה ובמים בעולם המודרני, עומד לראות אור בקרוב בהוצאת אוניברסיטת ייל. עקבו אחריו בטוויטר, MichaelEWebber@.

בקיצור

בעולם נעשים ניסיונות לשפר את אספקת האנרגיה, המים והמזון, כל משאב לחוד, אך מענה לאתגרים הכרוכים בכך יימצא רק בגישה משולבת אחת. גישה כזאת גם תיטיב עם הסביבה, תקדם את המלחמה בעוני ובמחלות, ותהיה לרווחת אוכלוסיית העולם, ההולכת וגדלה.

פתרונות משולבים יוכלו לחסוך אנרגיה, מים ומזון. למשל, צמצום השלכת מזון, שימוש בשפכים מטוהרים בחוות עירוניות, גידול אצות באמצעות שפכים ופחמן דו-חמצני שנפלט מתחנות כוח, התפלת מים מליחים במדבר באמצעות טורבינות רוח ורשת חכמה לאספקת מים.
אנרגיה, מים ומזון הם נושאים שמחייבים שיתוף פעולה בין מתכננים לקובעי מדיניות. במקום לעבוד לחוד, עליהם לגבש יחדיו מדיניות ופתרונות תשתית משולבים.
עוד בנושא
Liberation Power: What Do Women Need? Better Energy. Sheril R. Kirshenbaum and Michael E. Webber in Slate. Published online November 4, 2013.
The Ocean under Our Feet. Michael E. Webber in Mechanical Engineering, page 16; January 2014.
סרטון וידאו בנושא חקלאות מים חוסכת משאבים:
ScientificAmerican.com/feb2015/webber

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל