סיקור מקיף

פריחת הדארוויניות

פרק 9 בספרו של רובין מרנץ הניג – הנזיר בגן, סיפורו של גרגור מנדל, אבי הגנטיקה. הפרק דן בשאלה מה היה מתרחש לו דארווין היה מודע לתורת התורשה של מנדל

רובין מרנץ הניג

פוטומונטז' של דארווין, איינשטיין ומנדל

באפשרות השינוי טמון קסמה העומד תמיד של הגינה.
תמיד זוהרות מתוך ניסיון העבר תמונות מפתות
וססגוניות של העתיד.
– הגינה מחודש לחודש, מייקל קבוט סדג'וויק

הלוך-רוחו של הקהל שהתאסף בספרייה העכיר מרגע לרגע. כשבע-מאות אנשים התכנסו באולם המערבי הארוך, אחרי שניסו תהילה להידחק באולם ההרצאות, ומשההל זה לעלות על גדותיו, עכרו לשם. ואפילו האולם הזה היה צר מלהכיל את כולם, לכן עברו לספרייה. היו שם אנשי מדע, תיאולוגים, מלומדים מאוקספורד ותלמידיהם. ואפילו נשים – אותן "מטרוניתות ועלמות מהוללות" שלפחות אחד מהמדענים, אדם סדג'וויק הנערץ מקיימברידג', ביקש לסוכך עליהן מפני זוועותיה של החשיבה האבולוציונית. אנשי הדת התרכזו באמצע האולם, הסטודנטים – בפינתו הצפונית-מערבית. מלבד אלה האחרונים, רוב המצויים באולם היו מתנגדים מושבעים לדארווין.

היה זה ב-30- ביוני 1860 , בעיצומו של הכנס השנתי של האגודה הבריטית לקידום המדע, שנמשך שבוע ימים. השנה התכנס הארגון באוקספורד, וביום הזה נוער להיפתח דיון בסוגיה השנויה ביותר במחלוקת שעמדה על סדר היום: תורת הברירה הטבעית של דארווין.
דארווין פרסם את רעיונותיו רק שבעה חודשים לפני-כן, ב24-בנובמבר 1859 . מוצא המינים, שהכנתו נמשכה עשרים שנה, חולל סנסציה בן-לילה. המהדורה הראשונה. 1,250 עותקים בסך הכול, אזלה מחנויות הספרים ביום הופעתה. מהדורה שנייה הופיעה כעבור חודש, למחרת חג המולד. בסופו של דבר התפרסמו שש מהדורות של מוצא המינים בימי חייו של דארווין; החל מהרביעית הכניס המחבר בספרו שינויים ניכרים, שדיללו אחדות מאמונות הכפירה הקיצוניות ביותר שלו למען יערבו יותר לחך הכנסייה האנגליקנית, האורתודוקסיה השלטת בביולוגיה. ואשתו המסורה אמה.
דארווין, שהתכוון בנעוריו להיות כומר, לא הבין מעולם מדוע עוררו התיאוריות שלו צווחות זעם שכאלה, מדוע גרמו להוקעתו כאנטי-דתי. "איני רואה שום סיבה של ממש לכך שההשקפות המוצגות בכרך זה," כתב במוצא המינים, אולי בתקווה לשכך את הסערה בטרם תפרוץ, "צריכות לזעזע את רגשות הדת של כל אדם."
אבל הן זעזעו את רגשותיהם של רבים. ודומה כי בעלי ההשקפות התקיפות ביותר הם שהתכנסו באותה ספרייה לוהטת ביום האחרון של ירח יוני, כדי לחזות בוויכוח שהיה צפוי מראש כי יסעיר את הרוחות.
בראש התומכים ניצב כתמיד תומם הנרי הקסלי. אנטומאי ופליאונטולוג שקנה את השכלתו בכוחות עצמו. לדארווין עצמו לא היה שום עניין להגן על תורתו. הוא לא שש לעימות, ולא היה בו המרץ הדרוש. כתיבת מוצא המינים, "תמצית" בת 400 עמוד שהושלמה סוף-סוף בעמל תזזית של חמישה-עשר חודש, התישה את דארווין – שהיה נכה כרוני רוב ימיו . במידה כזו שהוא נאלץ לפרוש לחופשת החלמה באילקלי מיד אחרי פרסום הספר.

הוא פנה אל ידידו הגדול הקסלי, בן לאחת המשפחות המפוארות ביותר באנגליה, והפקיד בידיו בשמחה את ההגנה על השקפותיו. אבל כאשר התבקש הקסלי ללמד סנגוריה על דארווין בכנס האגודה הבריטית, דחק בו יצרו להשיב בשלילה. האגורה, דודתה של האגודה האמריקנית לקידום המדע, היתה הארגון המדעי המכובד ביותר בארץ, והיא כינסה חבר מומחים מרשים לדון בסוגיה. נגד דארווין יתייצב ההגמון סמואל וילברפורס, הידוע בכינויו "סם המסובן" – איש ושביב. נעים-הליכות ושנון, שנודע כנואם משכנע אף-על-פי שלא ניחן באינטלקט יוצא דופן. הקסלי לא השתוקק במיוחד, כלשונו, לספוג "מהלומות הגמוניות".
בסופו של דבר בא ידיד משותף לדארווין ולהקסלי, רוברט צ'יימברם – מסאי ידוע. חובב טבע ומחבר אנציקלופדיית צ'יימברס – וכפה עליו הר כגיגית. אבל חזקה על הקסלי ששב והתחרט על נכונותו לעמוד בפרץ, מיד לכשראה כמה קשה יהיה הקהל הזה. במשך רצף נורא אחד של תשע דקות רצופות השתיק ההמון שלושה נואמים בזה אחר זה. "נניח שנקודה זו שסימנה א' היא אדם, ונקודה זו שסימנה ב' היא קוף," אמר הקורבן האחרון, הנרי דרייפר. למרבה הצער, הוא עשה עשרים ושמונה שנים באמריקה, ורכש מבטא שהקהל שם לחוכא ואטלולה. שלא בטובתו, הוא אמר "קאוף" במקום "קוף."
"קא-אוף ! קא-אוף !" שאג הקהל, שילח את דרייפר בבושת פנים ודרש לשמוע את ההגמון. אז קם סם המסובן ודיבר – הוא אפילו לא ידע אל-נכון מה השקפותיו של דארווין, אבל הוא דיבר בסרקזם, והציג להקסלי שאלה נוקבת אחת אשר לא תישכח מלב.
"אמור לי, אדוני, ביקש ההגמון לדעת, האם אתה צאצא לקוף מצד סבך או מצד סבתך ?"

תשובתו של הקסלי אינה ידועה בדיוק נמרץ, משום שהוא ואחרים ניסו לאחר זמן לייפות את מה שנאמר בפועל. בין התיאורים הססגוניים יותר שנמסרו בשעתם . שכן הכינום זכה לסיקור נרחב בשבועונים פופולריים כמו אתיניאום או מקמילן'ס – היו אחדים ששמו בפי הקסלי תשובה עוקצנית מאין כמוה, עד- כדי-כך שהקהל יצא מגדרו ואשה אחת התעלפה. במכתב לידיד תיאר הקסלי את תשובתו כטרחנית ומשמימה : "מעדיף הייתי שסבי יהיה קוף אומלל, ולא אדם שהטבע חנן אותו ככל טוב, שעומדים לרשותו אמצעים מרובים וכוח השפעה, ובכל זאת הוא מנצל את הסגולות הללו ואת ההשפעה הזאת לתכלית הבזויה של החדרת לעג לדיון מדעי רציני."
אבל תיאורים אחרים שמו בפיו תשובה הרבה יותר קולעת, והיא שנחרטה בזיכרון : "מוטב לי. בפירוש מוטב לי, אדוני, להיות צאצא של קוף ולא של הגמון."
הייתכן שדארווין הופתע על שספרו עורר התפרצות כה פרועה? הוא ידע, כמובן, שהוא מערער על מעמדו של האדם כחביב האלוהים, אשר נברא בצלמו ובדמותו. משום כך נדרשו עשרים שנה לכתיבת הספר, לצבירה קפדנית של עובדה אחר עובדה לחיזוק טענתו. מה שהניע אותו לפרסם את הדברים בסופו של דבר היה הגילוי שאחד ממתחריו עומד להקדימו ולצאת לדפוס עם רעיון כמעט זהה. עשרים שנה אחרי שהופיע מוצא המינים. עדיין הוקיע אותו הממסד הדתי. הקורא לרעיונו של דארווין בשם "השערה," כתב אחד מאנשי הכנסייה, "חולק לו כבוד שאין הוא ראוי לו. ערימת זבל אינה ארמון, וערימת שטויות אינה השערה."
גם מבין אלה שהגיעו לבסוף לכלל השלמה עם רעיון ה"טרנסמוטציה" – מילה זו ניצבה בדרך-כלל במקום שבו ניצבת היום "אבולוציה" – התגלעה מחלוקת קשה בשאלה אם מינים משתנים בהדרגה או בפתאומיותן בשאלה כיצד עוברות תכונות סתגלניות מדור למשנהו : ובשאלה מהו בדיוק תפקידה של הברירה הטבעית ומה טיבם של מנגנוניה.
ויכוח זה, שעדיין נמשך במאה העשרים, סיפק את הרקע לשילוב מאמרו של מנדל בתיאוריות ההולכות ומתגבשות בדבר אבולוציה ובדבר גנטיקה. התפתחויות בביולוגיה של התא בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע-עשרה סללו את הדרך להבנת התיאוריות של מנדל על הגורמים הבדידים האחראים לתורשה וההתעניינות המחודשת ברעיונות מנדל סללה מצדה את הדרך להבנת התיאוריות של דארווין על מנגנוני ה"מוצא עם שינויים". עד אז לא היה איש מסוגל להבין כיצד פועלת הברירה הטבעית – אפילו לא דארווין בכבודו ובעצמו.

מרגע צאתו לאור גרם מוצא המינים עוגמת נפש מרובה לביולוגים, לתיאולוגים ולהדיוטות שהאמינו כי ספר בראשית הוא דברי אלוהים חיים, ויש להבין כל מילה ומילה בו כפשוטה. המצוקה הגדולה מכול נגרמה מן הסתם לממשיכי דרכו של ג'ון לייטפוט, מלומד בן המאה השבע-עשרה שהיה סגן הנגיד של אוניברסיטת קיימברידג'. הלה קבע כי ידוע לו בדיוק מתי אירעה הבריאה, ויש ביכולתו לקבוע באיזה רגע הופיע אדם הראשון: שעה תשע כבוקר יום א', 23 באוקטובר 4004 לפני הספירה.
התפתחות התורה בת שני החלקים של דארווין, הבאה להסביר את הטרנסמוטציה – "מלחמת הקיום" שביסוד הדברים וצמד הכוחות המניעים, "שונות אקראית" ו"ברירה טבעית" – ממחישה בפני עצמה את טיבה של האבולוציה, כהצטברות של שינויים קטנים במרוצת פרק זמן ארוך. אפשר להציב את בצבוציה הראשונים כשלושים שנה לפני-כן, ב1831-, עת הפליג דארווין הצעיר בספינת הקר קטנה של הצי המלכותי, ביגל שמה, כאורח על שולחנו של הקברניט.
רב-החובל רוברט פיצרוי תשש שמא יסבול מבדידות ומשעמום במשך המסע הארוך כל-כך אל חוף אמריקה הדרומית ובחזרה. מוסכמותיה של החברה הוויקטוריאנית אסרו על התרועעות הקברניט עם אנשי צוותו – אפילו לא עם הרופאים, השרטטים והמהנדסים מבין אנשי המקצוע בספינה. פיצרוי חרד מפני חמש שנים של סעודות בבדידות, וחשש להשפעותיהן על בריאות נפשו. הקברניט הקודם של ביגל, פרינגל סטוקס, התאבד בירייה שלוש שנים לפני-כן במהלך שיט דומה : נטל הבדידות היה כבד מכפי יכולתו לשאת. ופיצרוי ידע כי יש בו נטייה מולדת לאובדן שפיות הדעת. בין אבותיו, שושלת ארוכה של אריסטוקרטים שייחסו את מוצאם במישרין למלך צ'רלס השני, היו חולי-נפש ומתאבדים, וביניהם דודו, וייקאונט קסלריי, ששיסף את גרונו שלו ב1822-.
כך נכנס דארווין לתמונה. הוא היה בן-הלוויה המושלם, צעיר מן המעמד העליון שהתעניינותו בחקר הטבע עזרה לו לזהות את הפיתוי שבשיט לפטגוניה. השניים היו כמעט בני גיל אחד " רק שנה הפרידה ביניהם – והסתדרו היטב על היבשה; לכן הצטרף דארווין לשיט, למען ההרפתקה שבדבר. אבל אישיותו של פיצרוי השתנתה מן הקצה אל הקצה מרגע שנמתחו המפרשים לראשונה, ובים היתה סמכותו שלמה, סופית ומוחלטת.
פיצרוי התגלה כאדם בלתי-נסבל. הוא נאם באריכות מדי ערב בערבו, ולדארווין, שהיה אחרי ככלות הכול בן-שיח בתשלום, לא נותר אלא להקשיב. כל בעלי-החיים עלי אדמות, הצהיר פיצרוי, ואפילו העופות והצבים הלא-ידועים עד כה שנמצאו באיים שמול חופי אמריקה הדרומית, נוצרו במישרין בידי הבורא. וההוכחה לתוכניתו הנשגבת של אלוהים, לאהבתו אותנו ולעובדה שאנו מין שנועד לגדולות, מצויה בעליונותה של המפלגה הטורית בפרלמנט הבריטי – טיעון שדארווין, הנאמן מקרב-לב למפלגת הוויגים, התמרמר עליו יותר מכול.
כיצד יוכל לשאת חמש שנים ארוכות שכאלה ? כאשר קץ דארווין במונולוגים של פיצרוי, נתן את דעתו על ההזדמנות הנדירה שנקלעה לפניו כחוקר טבע מתחיל. תוכנית השיט שנקבעה לספינה – אל חוף האוקיינוס השקט של אמריקה הדרומית, דרך פטגוניה וארץ האש, ומשם לצ'ילה ולפרו ואף לכמה איים סמוכים, כמו גלפגוס – תסייע לדארווין לצבור אוספים חדשים של מוצגים אקזוטיים מעברו השני של העולם, מוצגים שלעולם לא היו נקלעים לידיו בכל דרך אחרת. ואכן, כה גדולה היתה התלהבותו לאיסוף, עד שבתוך חודשים ספורים דחק את רגלי חוקר הטבע הרשמי של הספינה, רוברט מק'קורמיק. מכיוון שלא היה ביכולתו של הלה לעמוד בקצב שהכתיב דארווין – שהגיע לספינה עם משרת, עם הון פרטי ועם כל התלהבותו של החובבן – ומכיוון שהיה לו תפקיד נוסף כרופא הספינה, לא עמד לרשותו של מק'קורמיק הפנאי שנמצא לדארווין, לרדת לחוף בכל עגינה, לשכור את שירותיהם של כמה מקומיים להוטים לסייע, ולצאת לציד מוצגים.
הוא גם לא נהנה מהיתרון שהיה לדארווין בשיחותיו מדי ערב עם הקברניט. שהיו בהקשר זה מקור חשוב של עוצמה. באפריל 1862, אחרי חצי שנה בלבד על הגלים, פוטר מק'קורמיק; הוא נאלץ לבקש נסיעת-חינם הביתה בספינת הוד מלכותה טיין.
בראשית דרכו האמין דארווין באמונה שלמה בקביעות המינים,אבל הוא היה מודע היטב לתיאוריה המתחרה, הטרנסמוטציה: יכולתם של מינים להשתנות, והיעלמותם של מינים מן התמונה. בין השאר הכיר את הטרנסמוטציה הודות לכתביו של סבו, ארסמוס דארווין, שהסתלק מן העולם בטרם נולד צ'רלס, אבל ספרו זואונומיה, חוקי החיים האורגניים היה חלק בלתי-נפרד מהמסורת המשפחתית, ובני המשפחה שוחחו עליו בהרחבה. ארסמוס דארווין היה אדם תוסס, רודף-שמלות עד-כדי שערורייה, שאפילו העלה על הכתב אחדים מרעיונותיו בחקר הטבע בצורת שירה ארוטית, כמו שירו שהיה לקלאסיקה "הגן הבוטני" (1794). ארסמוס דארווין, נוצרי אדוק, האמין כי השינויים הם פרי תוכניתו של אלוהים ומוליכים בדרך-כלל לשיפור המינים במרוצת הזמן. אבל הוא גם האמין בקיומם של שלושה כוחות הדוחפים את הטרנסמוטציה: הרעב, הצורך בביטחון ותאוות הבשרים.
אחרי שחזרה ביגל לאנגליה באוקטובר 1836 שכר דארווין בית מגורים בלונדון והחל להרהר בהתמיינות. מנדל עדיין היה ילד בהייצנדורף, למד בבית-ספר תיכון במרחק עשרים קילומטרים ארוכים מביתו, חיבר שירה על ממציאים מימי הביניים וחלם על אלמוות. במהלך השנתיים הבאות, בעוד מנדל ממשיך בלימודיו בגימנסיה, הרחוקה עוד יותר מביתו. החל דארווין מקבל על עצמו בהדרגה את האמונה בטרנסמוטציה.
מ1836- עד 1838 קרא מכל הבא ליד. הוא טבל את אצבעו בגיאולוגיה, תחום שנתגלה לו לראשונה במהלך השיט בביגל, משום שהיה עמו בהפליגו הכרך הראשון של ספרו של צ'רלס לייל עקרונות הגיאולוגיה: והוא ניסיון להסביר את השינויים הקודמים בפני הארץ בהתייחס לסיבות הפועלות עתה ; הכרך השני נשלח לאמריקה הדרומית והמתין לו כשהגיעה שמה ביגל. לייל החזיק באמונה, המהפכנית בשעתה, כי התמורות הגיאולוגיות והכחדות המינים התרחשו בהדרגה וברציפות, מכוח ההצטברות של שינויים כמעט בלתי-מורגשים, בזה אחר זה. הדברים עמדו בניגוד ישיר לחשיבה המקובלת באותם ימים, ולפיה התחוללו השינויים לעתים נדירות ובאופן קטסטרופי. כפי שתיאר לייל את הדברים, בהסתמך על תיאוריה שהציע לראשונה גיאולוג סקוטי ארבעים שנה לפניו,העולם שרוי במצב מתמיד של זרימה. בעת שובו ללונדון, כבר החזיק דארווין בתוקף באמונתו של לייל ב"אוניפורמיטריות".
דארווין קרא גם ספרי זואולוגיה ובוטניקה, וכך התוודע לעבודתו של ז'אן בטיסט פייר אנטואן דה מונה, האביר דה למרק. כיום סר קנה של האסכולה הקרויה בשמו של למרק, שכן היא התפרסמה לשמצה בגלל רעיון פסול אחד שהיה בה: הורשת תכונות נרכשות. אבל הלמרקיות כללה גם תיאוריה של השתנות אורגנית רצופה, שאותה הציג למרק בספרו הפופולרי ביותר, פילוסופיה זואולוגית (1809)". כל החיים נובעים מהיווצרותן הספונטנית של צורות חיים פשוטות מאוד, אמר למרק. באמצעות נוזלים טבעיים הפועלים על חומר קרישי ו"מחיים" אותו. צורות החיים המורכבות יותר מופיעות בדרך הטרנסמוטציה – התקדמות מתמידה כלפי מעלה, שבה חוצבים לעצמם הנוזלים העצביים אפיקים יותר ויותר מורכבים מדור לדור. אבל למרק לא ראה את כל החיים בימינו כצאצאיו של אב קדמון משותף, אלא האמין כיהאורגניזמים ברמות השונות של מורכבות נובעים מאירועים נפרדים של היווצרות ספונטנית, במועדים שונים בסולם הזמן. ככל שאורגניזם מצוי במדרגה גבוהה יותר בהווה, כן מוקדמת הופעתו של אביו הקדמון המקורי, ולפיכך היה לרשותו יותר זמן כדי להתפתח ולהתקדם.

תכונות חדשות, אמר למרק, נרכשות בהתאם ל"תיאוריה של שימוש ואי-שימוש"; הטבע מעמיד דרך-קבע את יצירותיו להשפעת הסביבה, והסביבה גורמת לשינויים המשפיעים על ההרכב החשמלי או הפיסיולוגי של הרקמות. שינויים אלה אינם נובעים במישרין מן הסביבה, אלא מהכרתו של הצמח או בעל- החיים בצורך בהם. השינוי הוא תוצאת הכמיהה לשינוי. ומה שחשוב לא פחות. שינויים אלה עשויים לעבור בתורשה, משום שהם משפיעים השפעה של קבע על תאי הרבייה.
הדוגמה המפורסמת ביותר לתיאוריה זו מזכירה אחד מסיפורי 'בדיוק כך' של רדיארד קיפלינג, ואפשר לכנותה "כיצד רכש הג'ירף את צווארו הארוך". הסיפור פותח בג'ירף אחד בקבוצה, שעומד על הצורך – לאחר שנאכלו כל עלי העץ הנמוכים, הנוחים לגישה – להגיע אל העלים הגבוהים יותר; הרעב הוא הכוח המניע אותו. יש בג'ירף הזה כמיהה לשינוי. הוא משרבב את צווארו, מה שמגביר את זרימת הנוזלים לצוואר, מה שמאריך את הצוואר, מה שמשפיע ביתר שאת על הנוזלים, מה שמאריך את הצוואר עוד יותר. הצוואר שהתארך, ועמו זרימת הנוזל התאי החזקה יותר, עוברים בירושה לצאצאיו של אותו ג'ירף. אותם גורים ארוכי-צוואר עולים כפורחים, ומומרים בבוא העת את צוואריהם הארוכים לגוריהם שלהם, וכן הלאה בחלוף הדורות.
דארווין מצא אנלוגיה לג'ירפים בברווזי הבית, שרגליהם עבות יותר מרגלי ברווזי הבר וכנפיהם קטנות יותר, משום שהם נוהגים ללכת ולא לעוף. מכאן החל לחשוב על יכולתם של הבדלים סביבתיים להסביר את ההבדלים בין מינים. לבסוף, ביום סתיו אחד ב1838-, מצא דארווין את הפתרון המיוחל, כאשר קרא ספר ישן בתחום שונה לגמרי. הוא נכתב ארבעים שנה לפני-כן ונקרא "מסה על עקרון האוכלוסין", פרי עטו של הכלכלן תומם מלתוס. בספר הזה מצא דארווין משפט ששבה את דמיונו והשליט סוף-סוף סדר והיגיון בכל המחשבות שהתרוצצו במוחו והפיחו חיים בפנקסיו. מלתוס דיבר על "מלחמת הקיום".
אכן, הקיום הוא מלחמה, הסכים דארווין. כמעט כל יצור חי מביא לעולם ולדות רבים, ובשום פנים אין כולם יכולים להישאר בחיים לאורך זמן, לנוכח המגבלות על אספקת המזון ועל יכולתם של ההורים להגן על צאצאיהם מפני טורפים. חייב להתקיים עיקרון מנחה כלשהו הקובע מי מן הוולדות יחיה ומי ימות. אולי העיקרון הזה הוא ההסתגלות. דארווין ידע שיש שונות בטבע, אם כי נבצר ממנו להסביר מדוע זה. עכשיו, לאור דבריו אלה של מלתוס, היה לאל ידו לעשות את הצעד ההגיוני הבא: בדרך-כלל,שינויים לטובה הם שישתמרו, ושינויים לרעה. בהקשר מלחמת הקיום, הם שיושמדו.
צעדו הבא של דארווין היה הצעת הברירה הטבעית כמנגנון המפריד בין השינויים לטובה ולרעה, בין המועדפים לשאינם מועדפים. הוא הגיע לכך מתוך אנלוגיה לברירה המלאכותית בהשבחת צמחים ובהמות. בברירה המלאכותית, בינתו של המגדל דוחפת את השינויים בכיוון מסוים, מוגדר מראש. בברירה הטבעית, לעומת זאת, לא ראה דארווין מקום לבינה עליונה מעין זו. הוא האמין שהשינויים מתרחשים בלא מחשבה על תכלית, בלא גורם על-טבעי כלשהו המפקח עליהם – והשקפה זו, היו שאמרו, הפכה את הביולוגיה ממדע רציונלי למדע מכניסטי.
שש שנים אחרי שנגלה לדארווין חזיון מלחמת הקיום, התפרסם חיבור שזכה לפופולריות עצומה והבהיר לו עד כמה יצטרך לנהוג זהירות בבואו להציע את רעיונותיו על מוצא עם שינויים. הספר, זכר לבריאה בחוכמת הטבע, נחשב לכפירה גמורה, ומחברו הקפיד לשמור על עילום שמו: זהותו נותרה בגדר סוד עד למותו כעבור עשרים ושבע שנים. אמנם, לא היה זה סוד שקל לשומרו. הספר היה פופולרי מאין כמוהו, ונמכר ב24,000- עותקים בעשר השנים הראשונות אחרי צאתו לאור. מטבע הדברים, הופרחו ניחושים רבים על זהות המחבר, שהשתרעו בין הנסיך אלברט, בעל המלכה, לבין הגיאולוג סר צ'רלס לייל. ביסודו, היה זה ספר של סנגוריה על הטרנסמוטציה, אבל זו הוצגה מנקודת-ראות תיאולוגית, מתוך הנחה ששינויי המינים ההולכים ומתרחשים חושפים בהדרגה את תוכנית הבורא. המחבר ייחס חשיבות מרובה למושג "המחבר האלוהי של הטבע", הדוחף את הצומח ואת החי קדימה באמצעות שיפורים מצטברים קטנים לאורך זמן, כר ש"הצורות הגבוהות והטיפוסיות ביותר מושגות תמיד לאחרונה". לפי תיאוריה זו, כל השינויים חלים ברצף יציב, מעין סולם שעולה בהתמדה לעבר מדרגה גבוהה יותר.
בשנת הופעתו של זכר לבריאה עסק גרגור מנדל בביסוס מעמדו בברין, בילה את זמנו בגן האלפיני עם חברו החדש מטוש קלאצל, השתתף בדיוני האגודה החקלאית והתכונן ללימודי היסטוריה כנסייתית וארכיאולוגיה במכללה התיאולוגית של ברין. יש לשער שהוא לא שמע רכות על השקפת הכפירה הקרויה טרנסמוטציה, שעוררה מורת-רוח כה גדולה באנגליה – לא רק בקרב אנשי הדת, אלא גם בקרב המדענים. אחד הביולוגים המשפיעים ביותר באותם ימים, אדם סדג'וויק מאוניברסיטת קיימברידג' (שלקח פעם את דארווין הסטודנט למסע גיאולוגי, דרך-אגב), הטיח כתב נאצה של שמונים וחמישה עמודים כנגד הספר הקטן ההוא. "העולם אינו
סובל תהפוכות," כתב סדג'וויק. "עיקר חשוב הוא לנו שהדברים חייבים להישאר במקומותיהם הראויים, על-מנת שיפעלו יחדיו לשם טובה כלשהי… [אל לנו] להרעיל את חוטי המחשבה הנעלצה ואת רגשות הצניעות של המטרוניתות והעלמות המהוללות שלנו בהקשבה לפיתויי המחבר הזה."
ב1871-, זמן קצר אחרי מותו, התגלה כי מחבר זכר לבריאה היה רוברט צ'יימברס, המסאי וחובב הטבע שעקיצותיו הן שדחפו את תומס הנרי הקסלי להשתתף בוויכוח עם סם המסובן. מכיוון שהציג את רעיון הטרנסמוטציה לפני הציבור הבריטי חמש-עשרה שנה לפני פרסום מוצא המינים, היה צ'יימברס שותף לפילוס הדרך לקראת הבנת עיקריה הגולמיים של האבולוציה, זמן רב בטרם בא דארווין והציע מנגנון אפשרי לפעולתה.
אך בלא שהתכוון לכך, הוא גם עורר בדארווין חשש מופרז מפני פרסום רעיונותיו שלו. מכיוון שידע היטב איזו סערה חולל זכר לבריאה, התמהמה דארווין בפרסום התיאוריה שלו על הברירה הטבעית. זו היתה בגדר כפירה גדולה עוד יותר מכפירתו של צ'יימברס, משום שלא כללה שום תוכנית אלוהית או תכלית עליונה. בעיני דארווין, השונות היתה אקראית לחלוטין; הצלחתה של הסתגלות מסוימת או כישלונה היו עניין של מקריות טהורה.
הוא הכשיר בזהירות את הקרקע לקליטת רעיונותיו בקהילה המדעית, כשהעלה על הכתב ב1842- את התיאוריה שלו על מוצא עם שינויים. ב1844-, שנת פרסומו זכר לבריאה. פרסם דארווין מסה, על חשבונו, והפיץ אותה לרשימה ערוכה בקפידה של אנשי מדע שהכיר ושבטח בהם כי יקראו את עבודתו בראש פתוח ובלב אוהד: צ'רלס לייל: הבוטנאי ג'וזף הוקר; ואסא גריי, בוטנאי אמריקני.

מכאן ואילך ייחד את זמנו לאיסוף עוד ועוד ראיות לתימוכין בתיאוריה שלו. הוא התכתב עם משביחי צמחים ובהמות. הוא שילח עם זרמי הנהר זרעים, צמחים ועופות מתים, כחיקוי לדרכי הגעתם של אורגניזמים אל איים נידחים. הוא גייס תלמידים מקומיים לאיסוף ביצי זוחלים. הוא השביח יונים ושחט אותן כדי לראות כיצד השתנו איבריהן הפנימיים, אם בכלל. הוא עשה זאת גם באפרוחי ברווזים ותרנגולות שנידבו לו שכניו. הוא אסף ומיין בלוטי-ים – 10,000 בסך הכול – כדי להסיק מהם מסקנות על הזיקה בין האבולוציה לבין המיון הליניאי, שהיה לדעת דארווין המחשה חזותית של תבניות ההסתעפות ממוצא משותף. ואת כל אלה עשה בביתו הכפרי בדאון, שאותו לא עזב ליותר מיום או יומיים ברציפות. לא זו בלבד שדארווין היה מרותק למעונו בשל צורכי משק הבית, שמנה כסופו של דבר שבעה ילדים – שלא לדבר על כמה חיות מחמד וכמאה יונים . אלא הוא גם סבל, בהגיעו לגיל העמידה, ממתלה ניוונית משונה שאיש לא היה מסוגל להסבירה. אבחונים לאחר זמן כללו את מחלת שגס, מחלה טרופית שאולי לקה בה באמריקה הדרומית ; עקה פסיכולוגית; אלרגיות מרובות ; או הרעלה בלא-יורעין מאחת התרופות העממיות שנהג ליטול ביד רחבה.
אבל הזמן שעמד לרשותו של דארווין לכתיבת יצירת המופת שלו לא היה בלתי-מוגבל, כפי שחשב. מתחרה שפיתח תיאוריה כמעט זהה היה מוכן ומזומן, ב1858-, להציגה בפני באי עולם. אלפרד ראסל וולאס היה אספן מקצועי ; הוא התפרנס ממכירת מוצגים שליקט במסעותיו ברחבי העולם. וולאס, כמוהו כדארווין, עמד לראשונה על שונות המינים במסע לאמריקה הדרומית. אותו מסע, בין 1848 ל1852-, היה בגדר התגלות לוולאס, כשם שמסע ביגל פקח את עיניו של דארווין. אבל את וולאס פקד אסון בדרכו.

במהלך השיט בחזרה לאנגליה עלתה ספינתו באש, וכל רשימותיו וממצאיו אבדו. הוא שחזר את פנקסיו – וגבה את דמי הביטוח שהגיעו לו – ומיד יצא למסע הדש, הפעם לאיי הארכיפלג המלאי, הקרויים כיום בשם אינדונזיה. באי הנידה ג'ילולר (הקרוי גם קלמהוה), שעה שנטרף בדמדומי קדחת טרופית, הגה וולאס בכוחות עצמו את הרעיון שנקרא בפי דארווין ברירה טבעית, ואף הרחיבו הלאה מדארווין.
וולאס קיבל את הטרנסמוטציה כנתונה. במסה קצרה בשם "על נטייתם של זנים להתרחק עד-בלי-גבול מהטיפוס המקורי" התווה את המנגנונים העשויים לדעתו להפעיל את הטרנסמוטציה. "חייהן של חיות הפרא הם מלחמת קיום," כתב. "אלה מהן שמותאמות על הצד הטוב ביותר להשגתה של אספקת מזון סדירה, ולהתגוננות מפני התקפות אויביהן ותהפוכות העונות, בהכרח תיזכנה בעליונות באוכלוסייה ותחזקנה בה." ביוני 1858 שלה עותק שלפני פרסום אל האיש שידע לבטח כי הדברים יתקבלו על רעתו: צ'רלס דארווין.

וולאס שמע על דארווין שלוש שנים לפני-כן, אם כי השניים לא נפגשו מעולם. ב1855- פרסם וולאס מאמר שקבע כי "כל מין בא לכלל קיום בד בבד, בזמן ובמרחב, עם מין שהתקיים עוד לפני-כן, הדומה לו מאוד." דארווין הביע את הסכמתו, והשניים פתחו בתכתובת נמרצת: דארווין היה כותב מכתבים מושבע. אך במשך כל הזמן הזה לא גילה החוקר הוותיק לידידו הצעיר ממנו כי הוא שוקד על פיתוחה של תיאוריה שבבסיסה הנחה דומה מאוד להנחתו של וולאס, ועתה נחה לפניו תיאוריה מעובדת, דבר דבור על אופניו, שנראתה כמעט כדיוק כמו התיאוריה שלו. דארווין נתפס לבהלה. במשך עשרים שנה נהג לקום ממיטת חוליו למשך שעות אחדות בכל יום כדי לעבד את פרטי המוצא עם שינויים, ועכשיו הוטחו בפניו תוצאות אטיותו הזהירה. איש אחר הקדים אותו – ועוד סתם אספן מוצגים.
ידידיו של דארווין החליטו לבסס חזקה בשמו, בטרם יתבע וולאס את שלו. "בתחילה מיאנתי להיענות להם," סיפר דארווין באוטוביוגרפיה שלו, "כי חשבתי שמר וולאס ימצא את המעשה נטול-הצדקה." אבל הוא נעתר בכל זאת, ומכיוון שהיו די ראיות בעין לכך שדארווין הגיע לתיאוריה שלו כבר ב1842- – ובראשן המסה שהפיץ למספר מצומצם ושקול של ביולוגים – הוא לא ציפה לבעיות מיוחדות בשכנוע הקהילה המדעית בכך שהוא הגיע למסקנות דומות למסקנותיו של וולאס בכוחות עצמו, כדרך מקבילה. (ולמרות זאת צצו מפעם לפעם כתבי פלסתר שהאשימו את דארווין בגניבה ספרותית, ועודם צצים גם כיום.) ב1- ביולי 1858 קראו ידידיו של דארווין, לייל והוקר, שלושה מאמרים ככינוס האגודה הליניאית בלונדון: מאמרו של וולאס; קטעים מהמסה של דארווין מ1844- ; ומכתב המציג את התיאוריה שלו, שנשלח לאסא גריי ב5- בספטמבר 1857 – בטרם קרא את חיבורו של וולאס.
היתה זו הטרמה מוזרה של קבלת-הפנים אשר ציפתה למאמר אחר, מהפכני באותה המידה – זה שהיה גרגור מנדל עתיד להקריא כעבור שבע שנים בברין: איש לא נתן את דעתו על תרומותיהם של דארווין ושל וולאס. אולי משום שהשניים. כמוהם כמנדל אחריהם, חרגו כה הרחק מן החשיבה המקובלת באותם ימים. מכל מקום, איש מן הנוכחים בכנס האגודה הליניאית לא שאל שאלות, והאירוע כולו לא נחרט בזיכרונו של שום איש.

המאמרים הופיעו זה לצד זה בביטאון האגודה. אבל הפרסום הכפול, כמו פרסומו של מנדל, לא הכה גלים, ואף לא אדוות. דארווין זכר רק תשובה אחת על המאמרים, מאת אירי שכתב אליו כי "כל החדש בהם כוזב הוא, ואילו האמיתי הוא העתיק." עכשיו שינס דארווין את מותניו. הוא כבר ליקט מידע ממשביחי
צמחים ובעלי-חיים, שיצרו צורות חדשות של המינים אשר טיפחו. אבל מה בדיוק היו הצורות החדשות הללו ? זנים חרשים ? וריאציות חדשות ? מינים חדשים לגמרי ? ומהו המנגנון שמכוחו פועלות "הצלבות" כאלה ?
מה שהיה דרוש לו יותר מכול הוא תיאוריה של התורשה; תפיסתו את הברירה הטבעית היתה רק חצי עבודה בלעדיה. כפי שראה הוא את הדברים, כוחות הסביבה מסייעים להנצחת השינויים המספקים את מה שנקרא בפיו "יתרון בררני" – תועלת לחיה או לצמח, המאפשרת להם להעמיד צאצאים בני-קיימא רבים מאלה שמעמידים אורגניזמים מתחרים שאינם נהנים מיתרון זה. אבל כיצד בדיוק עוברת תכונה מעין זו לדור הבא ? ומדוע היא מוסיפה להתקיים ?
כאן היה מנדל יכול לעזור – אילו היה אחד משניהם. הוא או דארווין, מסוגל לראות בבירור כיצד מסוגל השחלוף האקראי של יחידות התורשה להסביר את השונויות הנחוצות להפעלת הברירה הטבעית. אבל דארווין לא ידע מאומה על מנדל, וזה היה בעוכריו. הוא עצמו לא היה מיומן בשימוש במספרים, וכל שאר הרעיונות בדבר התורשה שהתקיימו בזמנו בלבלו אותו עד חוסר-ישע. למען האמת ארזלת-ידו במתימטיקה העמירה במבחן קשה את כל מי שניסה להסביר לו תורשה מהי, ובייהוד את בנו ג'ורג' ואת דודנו פרנסים גולטון. כאשר התקין גולטון, אחד מחבריו הקרובים ביותר של דארווין. את "חוק התורשה מן האבות", הפכו המספרים את מוחו של דארווין (המבריק בימים כתיקונם) לדייסה. חוק זה הציג מספר שברי כייצוג לאותו חלק של התכונות הנורשות שמקבל צאצא מכל אחד משני הוריו, ומכל אחד מארבעת סביו, ומשמונת הורי סביו, וכן הלאה. לפי החוק הזה. כל הורה (שסימונו P) תורם לצאצא רבע מן המכלול הגנטי שלו עצמו. כל אחד מארבעת הסבים(PP) תורם שמינית; הורי הסבים (PPP) – אחד בשישה-עשר; סבי הסבים (PPPP) – אחד בשלושים ושניים. בדרך זו.תכונה שנמצאה בשושלת היוחסין של כל פרט נתון אינה אובדת לעולם; היא רק מדלילה.

דארווין לא פיתח את התיאוריה של גולטון, או של כל אדם אחר, אלא המציא במקום זאת תיאוריה משלו – שלא היתה כרוכה בשום חישוב מספרי מכל מין וסוג. הוא כינה אותה "פאנגנזה". ואמר שפועלות בה יחידות שנקראו בפיו "גמולות". הגמולות, שאותן מייצרים תאי הגוף, נעות אל הגמטות דרך מחזור הדם (או בתאי צמחים, דרך מערכת ההובלה הפנימית הקרויה צינורות השיפה). שם ממתינות הגמולות במצב של תרדמה עד לרגע ההפריה. ואז הן מועברות לדור הבא. הואיל ומקורן של הגמולות בתאי הגוף, ראה אותן דארווין כמנגנון להורשת תכונות נרכשות. משהו בסביבה גורם להשתנות הגמולות של האורגניזם, ואחר-כך הן עוברות אל הגמטות ומעבירות את השינויים שחלו בהן ליורשיו של בעל-החיים או הצמח.
בעיני דארווין, הגמולות היו גם מנגנון המיזוג. שכן זו היתה תיאוריית התורשה החביבה עליו. אבל אם תכונות מתמזגות, טענו מתנגדיו, האין זן חדש עתיד להתמזג במהירות בקודמיו. עד שיתבולל לגמרי ? כדברי אחד המבקרים החריפים ביותר של דארווין, הפיסיקאי פלימינג ג'נקין, אם מופיעה מוטציה נדירה (הוא כינה זאת "תעתוע"), היא עתידה להיעלם כלעומת שבאה, משום שבעל התעתוע הוא אחד ויחיד בטיבו, ולכן עליו להזדווג עם פרט תקין. וצאצאיהם שלהם יהיו "בכללותו של דבר באמצע הדרך בין הפרט הממוצע לבין התעתוע". התוצאה, אמר ג'נקין, היא היעלמות מהירה. או "הצפה", של המוטציה אשר הופיעה באקראי, סילוקה מן המאגר הכללי של שונויות – כמו טיפה יחידה של צבע אדום בדלי של צבע לבן : אחרי כמה בחישות הגונות, לא יישאר זכר ממנה.
אבל ההצפה לא תהיה בגדר בעיה, השיב דארווין, אם תנאי החיים יוסיפו להשתנות בהתמדה. הוא ראה מאז ומתמיד את שינויי הסביבה כמקור הראשי לשונות; השינויים בעלי כושר ההסתגלות הגבוה ביותר הם שיתמידו. אם דוב שחי באקלים קר צובר עוד ועוד שומן, ולכן טובים סיכוייו לעבור בשלום את החורף מסיכוייהם של דובים כחושים יותר, הרי שגוריו ייוולדו שמנים יותר מהממוצע מלכתחילה. רעיון זה של הורשת תכונות נרכשות היה אחד מעיקרי האמונה האיתנים ביותר של דארווין, נקודה עיוורת עיקשת מאין כמוה בחיפושיו אחר מנגנונים להסברתה של פעולת הברירה הטבעית.
הוא שכלל את הרעיון הזה בעזרת מושג אחר, החוזק התורשתי הגובר של תכונות במרוצת הזמן : גם הרעיון הזה נפסל מזמן. הוא כינה אותו "חוק יארל" על שם חברו ויליאם יארל, סיטונאי עיתונים שמילא את שעות הפנאי שלו ב"עיסוקים כפריים" – ציד, איסוף והשבחת בעלי-היים. לפי חוק יארל, התכונות הוותיקות ביותר הן החזקות ביותר, וטובים סיכוייהן לעבור בירושה מסיכויי תכונות שזה-מקרוב חדרו אל תוך המין. הדבר מדגיש את נטייתו השמרנית של הטבע : כל אימת שעשויה להתרחש התמזגות בין זן ותיק לבין תעתוע חדש, היא תיטה לעבר התכונה הוותיקה והחזקה יותר.
ויכוחים עם אנשים כמו פלימינג ג'נקין העסיקו את תומכי דארווין במשך עשרות שנים. העימות בין הקסלי לבין סם המסובן חזר ונשנה פעם אחר פעם, באולמות הרצאות מחניקים, בבתי- משפט הומי-אדם, ואפילו בימינו אלה. במשרדיהן הממוזגים של מועצות חינוכיות המתכנסות כדי להחליט אם האבולוציה ראויה להיכלל בתוכניות הלימודים בתחומי המדע. כאשר נשלפו החרבות לראשונה, בשנות השישים של המאה התשע-עשרה, אחד המגוננים הדרמטיים ביותר על התיאוריות של דארווין היה פרנסים גולטון.
בעיני גולטון – מתימטיקאי, ביולוג וסטטיסטיקאי מבריק –כל דבר היה בר-כימות: כוחה של תפילה, יופיה היחסי של אשה, היקף מותניהם של בני האצולה הבריטית במרוצת הדורות. גולטון היה אחד מאחרוני הג'נטלמנים-המדענים, אותם בעלי הכנסה מובטחת שהתעמקו ברעיונות הטיפוחים שלהם למען ההנאה
שבדבר. הוא נקט גישה דילטנטית גם בלימודיו : בעודו סטודנט בבית-ספר לרפואה בלונדון, והוא אז בן חמש-עשרה, החליט לעשות את דרכו לאורך ספר הלימוד בפרמקולוגיה ולנסות כל סם שימצא שם. הוא פתח במשימה לפי סדר הא"ב, אבל הגיע רק עד האות C שאז הביס אותו שמן הקודן המשמש לטיהור המעיים. הוא לא מצא בתוכנית הלימודים שום דבר מעניין אחר, ולכן נטש את הרפואה כעבור זמן קצר.
גולטון שלח את ידו בכול מכול. הוא שגילה כי טביעת האצבעות ייחודית לכל אדם. הוא היה הראשון שנתן שם לאנטי- ציקלון ותיאר אותו. ובשנות השישים הוציא כמות מרובה מזמנו על ניסיונות לעזור לדארווין להבין את בעיות התורשה שהציקו לו במשך כל ימי חייו.
גולטון לא היה חסיד שוטה של דודנו המפורסם ממנו; למען האמת, אחד הניסויים הראשונים שהתקין נועד להראות מדוע שגויה תיאוריית הפאנגנזה של רארווין. הוא החל בקבוצה של ארנבים בעלי פרוות בצבעים שונים, ועשה עירויי דם בין-צבעיים : ארנב לבן קיבל דם מארנב חום ; ארנב חום קיבל דם מארנב לבן.
לפי התיאוריה של דארווין, הגמולות היו אמורות לעבור יחד עם הדם, ולכן ארנבים לבנים היו צריכים להיעשות חומים, ולהפך. אבל אתרי שהכליא אותם גולטון, נמצא כי עירויי הדם אינם משפיעים כהוא-זה על צבע פרוותיהם של הצאצאים. לבנים עדיין הביאו לעולם לבנים, וחומים – חומים.
בהמשך דרכו יצא גולטון למסעות אל אזורים לא-נודעים בדרום-מערב אפריקה, הגדיר את המונחים הסטטיסטיים רגרסיה ומתאם, וטבע את המילה "אווגניקה" – יישומה החברתי של הגנטיקה לרביית האדם, שהיה עתיד לשמש צידוק לאחדים ממעשי הזוועה הגרועים ביותר שנעשו בשם הפתרון הסופי, הטיהור האתני ורצח-העם, בשנים שלאתר זמנו. לאור העובדה ששמו של גולטון שב ומבצבץ באחדים מן הוויכוחים המשולהבים ביותר של המדע במאה העשרים, יש משום הפתעה בגילוי שהוא נולד בשנת 1822 – שנת הולדתו של גרגור מנדל. הרבה יותר טבעי לראותם כבני דורות שונים.
גולטון נתברך באריכות-ימים מופלגת – הוא היה בן שמונים ותשע במותו בשנת 1911 – וזכה לחזות בימיו הראשונים של מדע הגנטיקה החדש, ימיו הסוערים ביותר, ויהיו שיאמרו המרתקים ביותר. שני הצדדים העיקריים במאבק שהתנהל בחירוף-נפש מרשים באותן שנים ראשונות של המאה העשרים, בייחוד באנגליה, טענו כי הם נושאי הדגל של דארווין מזה ושל מנדל מזה. אבל כל צד גם העמיד בראשו מנהיג שהעניק לו את השראתו ; ושני הצדדים כאחד ייחדו את התפקיד הזה לגולטון.
ואכן, גולטון העניק מהשראתו לאלה שהתכנו דארווינאים, וגם לאלה שקראו לעצמם מנדלאים. אבל בעת שעסק מנדל בעבודתו, בתחילת שנות השישים, לא ידע עליו גולטון מאומה. באותה עת חולל דארווין גלי ענק של היסטריה ברחבי בריטניה, באירופה ובאמריקה, וגולטון הקדיש את זמנו להסברת דארווין לעמיתיו של דארווין ולהסברת עמיתיו של דארווין לדארווין. ובמשך כל הזמן הזה חולל מנדל – בן גילו המדויק של גולטון – סערה משל עצמו, מסוג שונה לחלוטין. סערתו של מנדל השתוללה רובה ככולה בתוך ראשו שלו, בעת שהתהלך בין הירקות הצומחים לתפארה בגינתו המורבית השקטה. וסערה זו לא התפרצה במלוא קולניותה אלא מקץ ארבעים שנה.
ידען דארווין והפוליטיקה סביב תורת האבולוציה
לרכישת הספר 'הנזיר בגן' מאתר מיתוס

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן