המוח המדהים של מתבגרים / ג’יי נ’ גיד

אי-התאמה ברמת הבשלות של רשתות עצביות שונות במוחם של מתבגרים מביאה אותם להתנהגות מסוכנת אך גם מאפשרת להם לבצע קפיצות מחשבתיות והסתגלותיות

פעמים רבות צוחקים על הצירוף “מוח מתבגרים” ורואים בו אוקסימורון: דוגמה לביולוגיה שהשתבשה.

מתבגרים נוטים ליטול סיכונים ולהתנהג בתוקפנות או סתם באופן מבלבל. נוירוביולוגים ראו בנטייה הזאת תוצאה של מוח פגום בצורה כלשהי. אבל מחקר פורץ דרך בעשור האחרון מלמד שגישה זו מוטעית. מוחם של מתבגרים אינו פגום. הוא גם אינו מוח אפוי למחצה של מבוגר. הוא עוצב בידי האבולוציה כדי לפעול בצורה שונה מזו של ילד או של מבוגר.
המאפיין העיקרי של מוח מתבגר הוא היכולת להשתנות בתגובה לסביבה באמצעות התאמת רשתות התקשורת העצביות המחברות בין חלקי המוח. יכולת ההשתנות המיוחדת הזאת, או הגמישות הזאת, היא חרב פיפיות. היא מאפשרת לבני הנעורים להתקדם בצעדי ענק ביכולת החשיבה והחִברות. אבל הנוף העצבי המשתנה עושה אותם גם פגיעים להתנהגות מסוכנת ולמחלות נפש חמורות.

המחקרים העדכניים ביותר מעידים שההתנהגויות המסוכנות ביותר נובעות מאי-התאמה בין רמת הבשלות של הרשתות העצביות המצויות במערכת הלימבית, השולטת על רגשות ומקבלת דגש חזק בגיל ההתבגרות, ובין רמת הבשלות של רשתות עצביות המצויות בקליפת המוח הקדם-מצחית, המתרחשת מאוחר יותר ואחראית על שיקול דעת ועל שליטה בדחפים. אכן, אנו יודעים כיום שקליפת המוח הקדם-מצחית ממשיכה להשתנות באופן ניכר במהלך שנות ה-20 של חיינו. בנוסף לכך, נראה שכיום גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר, ו”שנות האי-התאמה” מתארכות.

הגמישות, המכונה גם פלסטיות, של רשתות עצביות המחברות אזורים במוח, ולא צמיחה של אזורים אלו, כפי שחשבו בעבר, היא המפתח להתנהגות בוגרת, בסופו של דבר. הבנה זו, והידיעה שאצל אנשים צעירים כיום מתרחב הפער בין התפתחות הרשתות הרגשיות ובין הרשתות של שיקול הדעת, יכולות לעזור להורים, למורים, ליועצים ולבני הנוער עצמם. אנשים יוכלו להיטיב להבין שהתנהגויות כמו נטילת סיכונים, חיפוש ריגושים והפניית עורף להורים לטובת חברים, אינן עדות לבעיות קוגניטיביות או רגשיות. הן תוצאה טבעית של התפתחות המוח, שלב טבעי שבו מתבגרים לומדים כיצד להתמודד עם עולם מורכב.

הבנה זו גם תסייע למבוגרים להחליט מתי כן להתערב. כשנערה בת 15 מתנתקת מטעמם של הוריה בלבוש, במוזיקה או בפוליטיקה, זה עשוי להיות מקור לחרדה אצל אמא ואבא, אבל אין זה מעיד על מחלת נפש. הנטייה של נער בן 16 לגלוש בסקייטבורד ללא קסדה או להיענות לאתגרים מסוכנים שמציבים לו חבריו, אולי אינה חסרת משמעות אבל יש להניח שהיא מעידה על חשיבה קצרת טווח ועל לחץ חברתי יותר מאשר על רצון לפגיעה עצמית. אבל התנהגויות אחרות, כמו חיפוש חוויות חדשות ותוקפנות, עשויות להיות בבחינת דגל אדום. הבנה טובה יותר של מוח המתבגרים תעזור לכולנו ללמוד כיצד להבחין בין התנהגות יוצאת דופן התואמת לגיל ובין התנהגות העשויה להעיד על מחלה. מודעות כזו יכולה לסייע לחברה להפחית אצל בני נוער את שיעור ההתמכרויות, מחלות המין, תאונות הדרכים, ההריונות הבלתי רצויים, הרציחות, הדיכאונות וההתאבדויות.

קישוריות גבוהה יותר

מעט הורים של מתבגרים יופתעו לשמוע שמוחם של בני 16 שונה מזה של בני שמונה. אך מחקרים התקשו לאתר את ההבדלים באופן מדעי. עטוף בקרום קשה ודמוי עור, מוקף בתעלת מגן של נוזל, וספון כולו במעטפת גרמית, המוח מוגן היטב מפני נפילות, התקפות של טורפים, וסקרנות המדענים.

פיתוח שיטות הדמיה כמו טומוגרפיה ממוחשבת (CT) וטומוגרפיה של פליטת פוזיטרונים (PET) פתחו פתח להתקדמות מסוימת, אבל מכיוון שהשיטות האלה פולטות קרינה מייננת, אין זה מוסרי להשתמש בהן לצורך מחקרים מקיפים בבני נוער. המצאת ההדמיה בתהודה מגנטית (MRI) סיפקה סוף סוף אפשרות להסיר את המסך, בהיותה דרך בטוחה ומדויקת לחקור את האנטומיה ואת הפיזיולוגיה של המוח באנשים בני כל הגילים. מחקרים הנערכים כעת עוקבים אחרי אלפי זוגות תאומים ונבדקים יחידים בכל תקופת חייהם. הממצא העקבי המתקבל הוא שמוח המתבגרים אינו מבשיל באמצעות גדילת הנפח, אלא באמצעות הגדלת הקישוריות בין חלקי המוח והגדלת מידת ההתמחות של אזורי המוח השונים.

העלייה בקישוריות בין חלקי המוח מתבטאת בסריקות MRI כנפחים גדולים יותר של חומר לבן. ה”לבן” בחומר הלבן נובע מחומר שומני הקרוי מיאלין, שעוטף ומבודד את החוט הארוך, האקסון, הנמשך מגוף תא העצב. תהליך המיאליניזציה, כלומר יצירת המעטפת השומנית, מתרחש מילדות ועד בגרות ומאיץ במידה ניכרת את מהירות ההולכה של אותות עצביים בתאי העצב. אקסונים עטופים במיאלין מוליכים אותות פי 100 יותר מהר מאשר כאלו ללא מיאלין.
המיאליניזציה מאיצה גם את מהירות עיבוד המידע במוח בכך שהיא עוזרת לאקסונים להתאושש במהירות לאחר ירי אותות, כך שהם מוכנים ומזומנים לשגר אות נוסף. זמן התאוששות מהיר יותר מאפשר עלייה עד פי 30 בתדר שבו תא עצב נתון יכול לשגר מידע. השילוב של מהירות העברת אותות גבוהה יותר וזמן התאוששות קצר יותר מספקים, בין ינקות לבגרות, עלייה של פי 3,000 ברוחב הפס החישובי של המוח, עלייה המאפשרת יצירת רשתות עצביות מסועפות בין אזורי המוח השונים.

מחקרים עדכניים חושפים תפקיד נוסף, מתוחכם יותר, של מיאלין. תאי עצב משלבים מידע מתאי עצב אחרים, אבל יורים אות חשמלי כדי להעביר את המידע הלאה רק אם עוצמת הקלט עולה על סף חשמלי מסוים. אם תא העצב יורה, פעולה זו מעוררת סדרת שינויים מולקולריים המחזקים את הסינפסות, או החיבורים, בין תא העצב היורה ובין תאי עצב שכנים.
חיזוק זה של הקשרים העצביים הוא הבסיס ללמידה. מה שהחוקרים בעצמם לומדים כעת הוא שכדי שקלט מתאי עצב סמוכים ומרוחקים יגיע באותו הזמן לתא עצב נתון, ההולכה העצבית צריכה להיות מתוזמנת בדיוק רב, והמיאלין מעורב באופן הדוק בכוונון התזמון. כשילדים גדלים נעשים בני נוער, העלייה המהירה בכמות המיאלין עוזרת לחבר ולתאם את הפעילות בין אזורים שונים של המוח במגוון מטלות קוגניטיביות.

מדענים יכולים כעת למדוד את השינויים בקישוריות בעזרת תיאוריית הגרפים, ענף במתמטיקה המכמת את היחסים בין “קודקודים” (nodes) ובין “קשתות” (edges) ברשת. קודקודים יכולים להיות כל חפץ או ישות ניתנת לזיהוי, כמו תא עצב, מבנה במוח כמו ההיפוקמפוס, או אזור גדול יותר כמו קליפת המוח הקדם-מצחית. קשתות יכולות להיות כל חיבור בין קודקודים, החל בחיבור פיזי כמו סינפסה בין תאי עצב וכלה במתאם סטטיסטי, למשל כששני חלקים של המוח פועלים באופן דומה במהלך מטלה קוגניטיבית.

תיאוריית הגרפים עזרה לי ולאחרים למדוד כיצד אזורים שונים של המוח מתפתחים ומתקשרים זה עם זה, ולמצוא מתאמים בין תהליכים אלו ובין שינויים בהתנהגות ובקוגניציה. שינויים במוח אינם מוגבלים לגיל ההתבגרות. רוב המעגלים במוח מתפתחים ברחם, ורבים ממשיכים להשתנות במהלך החיים, שנים רבות לאחר שנות העשרה. אבל מתברר שבמהלך גיל ההתבגרות יש עלייה דרמטית בקישוריות בין אזורים במוח המעורבים בשיפוט, בהתנהלות עם הזולת ובתכנון לטווח ארוך, יכולות שמשפיעות באופן עמוק על שארית חייו של האדם.

עת להתמחות

בשעה שהחומר הלבן לאורך תאי העצב מתפתח עם הגיל, אצל בני נוער מתרחש שינוי נוסף. התפתחות המוח, כמו תהליכים מורכבים אחרים בטבע, מתנהל באמצעות ייצור עודף שלאחריו דילול בררני. כמו דוד של מיכלאנג’לו, שהגיח מגוש שיש, התפתחויות קוגניטיביות רבות נוצרות בתהליך פיסול שבו נגזמים קשרים בלתי נחוצים או בלתי רצויים בין תאי מוח. מנגד, קשרים המשמשים בתדירות גבוהה מתחזקים.

אף שהגיזום וחיזוק הקשרים מתרחשים במהלך כל חיינו, במהלך ההתבגרות שיווי המשקל נע לכיוון הגיזום, כשהמוח מתאים עצמו לדרישות הסביבה. התמחות של אזורים במוח נובעת מכך שקשרים לא שימושיים בין תאי עצב מסולקים וכמות החומר האפור במוח יורדת. החומר האפור מורכב בעיקר ממבנים חסרי מיאלין, כמו גופי התאים של תאי עצב, דנדריטים (שלוחות דמויות אנטנה היוצאות מגוף התא ומקבלות מידע מתאי עצב אחרים) ואקסונים מסוימים. בסך הכול, כמות החומר האפור עולה במהלך הילדות, מגיעה לשיא בסביבות גיל 10 ופוחתת במהלך ההתבגרות. היא מתייצבת בבגרות ופוחתת שוב במידה כלשהי בזִקנה. תבנית זו נכונה גם לצפיפות הקולטנים על גבי תאי עצב, המגיבים לשליחים עצביים (נוירוטרנסמיטרים): מולקולות כמו דוֹפַּמין, סֶרוֹטוֹנין וגְלוּטַמאט המווסתות את התקשורת בין תאי המוח.

אף שהכמות הגולמית של חומר אפור מגיעה לשיא בסביבות תחילת ההתבגרות המינית, התפתחות מלאה של חלקים שונים במוח מתרחשת בזמנים שונים. האזורים הראשונים שבהם החומר האפור מגיע לשיא הם קליפות המוח הסנסורי-מוטריות הראשוניות, המיוחדות לחישה ותגובה לאור, לקול, לריח, לטעם ולמגע. רק בשלב האחרון הוא מגיע לשיאו בקליפת המוח הקדם-מצחית, החיונית לתפקודים ניהוליים, מושג שמקיף מערך רחב של יכולות, ובכללם ארגון, קבלת החלטות ותכנון, וכן ויסות רגשי.

תכונה חשובה של קליפת המוח הקדם-מצחית היא היכולת לדמיין, באמצעות מסעות מחשבתיים בזמן, מה עשוי לקרות בתנאים מסוימים. כלומר, לשקול תוצאות שהתקבלו בעבר ובהווה ותוצאות אפשריות בעתיד באמצעות הרצת הדמיות במוח במקום היחשפות בפועל למציאות העלולה להיות מסוכנת. כפי שניסח זאת הפילוסוף קארל פופר, במקום לסכן את עצמנו, “התיאוריות מתות במקומנו”. כשאנחנו מתבגרים מבחינה קוגניטיבית, התפקודים הניהוליים שלנו גורמים לנו לבחור בתמורה גדולה וארוכת טווח במקום בסיפוקים קטנים ומידיים.

קליפת המוח הקדם-מצחית היא גם מרכיב חיוני במעגל העצבי הקשור בקוגניציה חברתית: היכולת לנווט בעולם של קשרים חברתיים מורכבים, להבדיל בין חברים לאויבים, לזכות בהגנה של הקבוצה ולבצע את המטרה העיקרית בגיל ההתבגרות: למשוך בן או בת זוג.

גיל ההתבגרות הוא אפוא תקופה שבה חלים שינויים בחומר האפור והלבן, שיחד משנים את רמת הקישוריות בין אזורים במוח, בזמן שהמוח הבוגר מקבל צורה סופית. קליפת המוח הקדם-מצחית פעילה בבני נוער, אבל פעולותיה אינן כה מוצלחות כפי שיהיו בהמשך. ומכיוון שהיכולות האלה אינן מבשילות עד שנות העשרים של חיי אדם, בני נוער עשויים להתקשות בשליטה בדחפים או בהערכת סיכונים וגמול.

הבשלה לא מתואמת

שלא כמו קליפת המוח הקדם-מצחית, המערכת הלימבית המוּנעת בידי הורמונים, עוברת שינויים דרמטיים בזמן ההתבגרות המינית, שמתחילה לרוב בין הגילים 10 ו-12. המערכת מבקרת רגשות ותחושות גמול. היא גם מגיבה עם קליפת המוח הקדם-מצחית במהלך ההתבגרות ומגבירה את החיפוש אחר ריגושים וסיכונים ואת הנטייה ליחסים הדדיים עם חברים וחברות. התנהגויות אלו, המושרשות היטב בביולוגיה והמתקיימות אצל כל היונקים החברתיים, מעודדות בני נוער להיפרד מן הנוחות והביטחון של המשפחה ולתור אחר קשרים חיצוניים. התנהגויות אלו מפחיתות את הסיכוי לזיווגים של קרובי משפחה ויוצרות אוכלוסייה בריאה יותר מבחינה גנטית, אבל הן גם מקור לסכנה, בייחוד כשהן כרוכות בפיתויים המודרניים כמו גישה קלה לסמים, לנשק ולכלי רכב מהירים, בלי הבקרה של שיפוט איתן.

מה שקובע אפוא את ההתנהגות של בני עשרה במידה הרבה ביותר אינו ההתפתחות המאוחרת של התפקודים הניהוליים או ההתפתחות המוקדמת של ההתנהגות הרגשית אלא אי-התאמה בין שני התהליכים. אם בני עשרה צעירים מונעים מבחינה רגשית בידי המערכת הלימבית, אבל הבקרה הקדם-מצחית אינה הדוקה כפי שתהיה, נניח, בגיל 25, אז נותר עשור שלם שבו עשוי לשלוט אי-איזון בין רגשות ובין חשיבה. יתרה מזאת, ההתבגרות המינית מתחילה היום בגיל צעיר יותר בכל העולם, ומאריכה את משך הזמן שבין תחילת נטילת סיכונים וחיפוש אחר ריגושים ובין התחזקותה של קליפת המוח הקדם-מצחית והתייצבותה.

אי-ההתאמה המתארכת תומכת בתחושה המתבססת והולכת ששנות העשרה כבר אינן שם נרדף לגיל ההתבגרות. גיל ההתבגרות, שאותו מגדירה החברה כמעבר מילדות לבגרות, מתחיל באופן ביולוגי עם תחילת ההתבגרות המינית, אך מסתיים באופן חברתי כשאנו מגיעים לעצמאות ומתנהגים כמבוגרים. בארה”ב, התנהגות מבוגרת, המאופיינת לרוב באירועים כמו חתונה, הולדת ילדים וקניית בית, מתרחשת בערך חמש שנים מאוחר יותר מאשר בשנות ה-70.

ההשפעה הגדולה של גורמים חברתיים על ההגדרה של אדם מבוגר גרמה לכמה פסיכולוגים לשער שהתבגרות אינה בהכרח מציאות ביולוגית אלא תוצר של שינויים שהתחוללו מאז המהפכה התעשייתית באופן שבו אנו מגדלים ילדים. אבל מחקרים על זוגות תאומים, שבודקים את ההשפעות היחסיות של גנים לעומת סביבה באמצעות מעקב אחרי תאומים שעוברים חוויות שונות, שוללים את ההשקפה שהשפעות חברתיות יכולות לעקוף את הביולוגיה במידה ניכרת. הם מראים שקצב ההבשלה הביולוגית של החומר הלבן והאפור מושפע במידה כלשהי בידי הסביבה, אבל התזמון הבסיסי תלוי בבקרה ביולוגית. גם סוציולוגים רואים את אותה תופעה. נטילת סיכונים, מרדף אחר ריגושים והתקרבות לעמיתים מתרחשת בכל התרבויות, גם אם בדרגות משתנות.

פגיעוּת והזדמנות

התפתחות החומר האפור, הלבן ורמת הקישוריות, שאותה אפשר לראות ב-MRI, מדגישה את העובדה שהמאפיין הבולט ביותר בהתפתחות המוח בגיל העשרה הוא התרחשותם של שינויים מפליגים. באופן כללי, הגמישות הזאת קטֵנה במהלך הבגרות, ועדיין בני אדם שומרים על גמישות במוח פרק זמן ארוך יותר מכל מין ביולוגי אחר.

התבגרות וגמישות ממושכות יותר מאפשרות לנו “לשמור על כל האופציות פתוחות” במהלך ההתפתחות של הפרט ובמהלך האבולוציה של המין האנושי כולו. אנחנו יכולים לשגשג בכל מקום החל בצפון הקפוא וכלה באיים חמים בקו המשווה. בעזרת טכנולוגיות שפיתח המוח שלנו, אנחנו אפילו יכולים לחיות בחלליות החגות סביב כדור הארץ. לפני 10,000 שנים, הרף עין במונחים אבולוציוניים, בילינו את מרבית זמננו בחיפוש אחר מזון ומחסה. כיום רבים מאִתנו מבלים את רוב שעות הערות שלנו בעיסוק במילים ובסימנים, התפתחות ראויה לציון מכיוון שהקריאה היא רק בת 5,000 שנה.

גמישות ממושכת יותר שימשה אותנו היטב אבל היא אינה רק יוצרת הזדמנויות אלא גם עושה אותנו פגיעים יותר. בגיל ההתבגרות מגיע לשיאו הסיכון לחלות במחלות נפש מסוימות, כולל הפרעות חרדה, הפרעה דו-קוטבית, דיכאון, הפרעות אכילה, פסיכוזה ושימוש בחומרים אסורים. למרבה הפליאה, 50% ממחלות הנפש מופיעות עד גיל 14, ו-75% מתחילות עד גיל 24.

הקשר בין השינויים האופייניים למוחם של מתבגרים ובין התפרצות מחלות נפש הוא קשר מורכב, אבל סיבה אחת אפשרית היא הרעיון שאפשר לכנותו: “חלקים נעים עשויים להישבר”. כלומר, השינויים הנרחבים המתרחשים בחומר הלבן, בחומר האפור ובקישוריות מגבירים את הסיכוי שיצוצו בעיות. לדוגמה, כמעט כל הממצאים הלא תקינים במוח של מבוגרים עם סכיזופרניה מזכירים הקצנה של שינויים טיפוסיים במוח מתבגרים.

במובנים רבים אחרים, ההתבגרות היא התקופה הבריאה ביותר בחיים. מערכת החיסון, עמידות לסרטן, סובלנות לחום ולקור, ותכונות אחרות כולן בשיאן. אך על אף החוסן הפיזי, שיעורי המחלות הקשות והמוות גבוהים פי שלושה עד פי ארבעה אצל בני עשרה בהשוואה לילדים. תאונות רכב, הסיבה מספר אחת, אחראיות בערך למחצית ממקרי המוות של בני נוער. רצח והתאבדות עומדים במקום השני והשלישי. הריונות לא רצויים, מחלות מין והתנהגות המובילה למאסר גם הם שכיחים ויש להם השלכות חמורות לשארית החיים.

אז מה יכולים לעשות רופאים, הורים, מורים ובני הנוער עצמם באשר לסכנות האלה? בשל המחסור בתרופות פסיכיאטריות חדשות והנטייה של מוח המתגברים להגיב לאתגרים סביבתיים, רופאים נוטים לחשוב שהתערבויות שאינן תרופתיות עשויות להיות יעילות יותר, בעיקר בגיל ההתבגרות המוקדם, כשהחומר הלבן, החומר האפור והקישוריות משתנים במהירות. דוגמה אחת היא הטיפול בהפרעה טורדנית כפייתית. טיפול התנהגותי המעורר את הדחף הכפייתי אבל משנה בהדרגה את התגובה אליו עשוי להיות יעיל ביותר ולמנוע נכות לכל החיים. ההבנה שאפשר לשנות את המוח במהלך שנות ההתבגרות שוללת את התחושה שמתבגר או מתבגרת מסוימים הם “מקרה אבוד”. היא משרה אופטימיות שטיפולים יכולים לשנות את מסלול החיים של המתבגרים.

גם מחקרים נוספים עשויים לסייע. התשתיות למחקרים במתבגרים אינן מפותחות היטב, המימון לסוג כזה של מחקרים צנוע ורק נוירוביולוגים מעטים מתמחים בקבוצת גיל זו. החדשות הטובות הן שככל שחוקרים מבהירים את המנגנונים המשפיעים על התפתחות המוח של מתבגרים, יותר משאבים וחוקרים נמשכים לתחום מתוך רצון למזער את הסיכונים לבני הנוער ולהשתלט על הגמישות המדהימה של מוחם.

ההבנה שמוח המתבגרים ייחודי ומשתנה במהירות עשויה לעזור להורים, לחברה ולבני הנוער עצמם להתמודד בדרך טובה יותר עם הסיכונים ולנצל את ההזדמנויות של שנות העשרה. למשל, הידיעה שהתפקודים הניהוליים של קליפת המוח הקדם-מצחית עדיין מתהווים, עשויה לעזור להורים לא להגיב בהגזמה כשבתם צובעת פתאום את שערה בכתום ולהתנחם בתחושה שיש תקווה לשיקול דעת מוצלח יותר בעתיד. גמישות גם מרמזת על כך שדיאלוג בונה בין הורים למתבגרים על נושאים כמו חופש ומחויבות יכול להשפיע על ההתפתחות.

היכולת המובנית של מתבגרים להסתגל מעלה שאלות על ההשפעה של אחד השינויים הסביבתיים הגדולים ביותר בהיסטוריה: המהפכה הדיגיטלית. מחשבים, משחקי וידאו, טלפונים סלולריים ואפליקציות השפיעו ב-20 שנה האחרונות במידה ניכרת על האופן שבו בני נוער לומדים, משחקים ומתקשרים זה עם זה. יש כמויות עצומות של מידע בנושא, אבל איכותן אינה אחידה. הכישורים העתידיים החשובים אינם זכירה של עובדות אלא הערכה ביקורתית של כמויות נתונים עצומות נתונים, הבנה בין אות ובין רעש, מיזוג תכנים ויישום המיזוג הזה לפתרון בעיות בעולם האמיתי. מחנכים צריכים לאתגר את מוח המתבגרים במטלות אלו ולאמן את הגמישות שלו לדרישות העידן הדיגיטלי.

גם לחברה בכללותה יש כמה הזדמנויות שכדאי לנצל. ראשית, היא יכולה להתמקד יותר ברתימת הלהט, היצירתיות והמיומנויות של התקופה הייחודית של ההתבגרות. החברה צריכה גם להבין ששנות העשרה הן נקודת מפנה לחיים שיכולים להיות שלווים או עלולים להיות תוקפניים או במקרים נדירים, קיצוניים. בכל התרבויות, הכי קל לגייס מתבגרים כחיילים או כטרוריסטים, וגם הכי קל להשפיע עליהם להיות מורים או מהנדסים. הבנה טובה יותר של מוח המתבגרים יכולה גם לסייע לשופטים ולמושבעים לקבל החלטות במשפטים פליליים.

בשביל בני הנוער עצמם, התובנות החדשות לגבי הנוירוביולוגיה של המתבגרים אמורות לעודד אותם לאתגר את מוחם בסוגי הכישורים שבהם הם רוצים להצטיין בהמשך חייהם. יש להם הזדמנות מופלאה לעצב את זהותם ואת מוחם על פי בחירתם האישית, ולהכין את עצמם לקראת עתיד עתיר ידע שיהיה שונה באופן דרמטי מחיי הוריהם כעת.

על המחבר

ג’יי נ’ גיד (Giedd) הוא יושב ראש החטיבה לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים באוניברסיטה של קליפורניה בסן דייגו, ופרופסור בבית הספר לבריאות הציבור ע”ש בלומברג באוניברסיטת ג’ונס הופקינס. הוא גם העורך הראשי של כתב העת המדעי Mind, Brain and Education.

בקיצור

מחקרי MRI מראים שמוחם של מתבגרים אינו מוח מבוגר יותר של ילד או מוח חצי אפוי של בוגר. הוא ישות ייחודית המאופיינת ביכולת להשתנות ובעלייה בקישוריות בין אזורים במוח.
המערכת הלימבית, השולטת ברגשות, מתחזקת עם ההתבגרות המינית, אבל קליפת המוח הקדם-מצחית, המבקרת את הדחפים, אינה מבשילה עד שנות ה-20. אי-התאמה זו גורמת לבני נוער להסתכן אך גם מאפשרת להם להסתגל במהירות לסביבתם.
התבגרות מינית מוקדמת יותר אצל ילדים בכל העולם מאריכה את שנות האי-התאמה.
הבנה טובה יותר של מוח המתבגרים תסייע להורים ולחברה להבדיל בצורה טובה יותר בין התנהגות טיפוסית ובין מחלות נפש ובה בעת לעזור למתבגרים להגשים את שאיפותיהם.

עוד בנושא

The Primal Teen: What the New Discoveries about the Teenage Brain Tell Us about Our Kids. Barbara Strauch. Doubleday, 2003.
Development of Brain Structural Connectivity between Ages 12 and 30: A 4-Tesla Diffusion Imaging Study in 439 Adolescents and Adults. Emily L. Dennis et al. in NeuroImage, Vol. 64, pages 671-684; January 1, 2013.
Age of Opportunity: Lessons from the New Science of Adolescence. Laurence Steinberg. Houghton Mifflin Harcourt, 2014.

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל