עמידה נצחית על המשמר היא מחיר החירות, ולכן, למרבה הצער, אנחנו חייבים לחזור ולעסוק ב”תכנון התבוני”, המנסה להתייצב לצידה של האבולוציה בכל הקשור לתיאור התהליכים שהביאו להתפתחות החיים בכדור-הארץ
מאת: סטיב מירסקי, סיינטיפיק אמריקן
ב-13 בספטמבר 2005, פרסם הניו יורק טיימס מאמר שתיאר איך הסרט התיעודי “משפחת הקיסרים ” נעשה להיט גדול בקרב קבוצות מסוימות בגלל הלקח שהוא מלמד. מבקר של העיתון וורלד מגזין סבר שהעובדה שהביצים השבריריות של הפינגווינים עומדות בתנאי האקלים הארקטי היא “ראייה חשובה התומכת בתכנון תבוני.” הפרשן השמרן מייקל מדווד טען שהסרט “מאשר בלהט נורמות מסורתיות כמו מונוגמיה, הקרבה וטיפול בילדים.”
במקרה צפיתי בסרט כמה ימים לפני כן. ביום לוהט בדרום פלורידה, תכננתי בתבונה את אחר הצהריים שלי כך שאוכל לשבת באולם ממוזג ולהתבונן בפינגווינים. ולכן, אוכל אולי להיות לעזר.
פינגווינים אינם בני אדם על אף מראם הנאה והליכתם הזקופה. כחלק מן הנורמות המסורתיות שלהם הם סובבים בעירום ומעלים גירה כדי להאכיל את ה”ילדים”. אבל למתוח ביקורת על התנהגות כזו הוא מעשה מגוחך בדיוק כמו לשבח אותם על חיי המונוגמיה שלהם. מה גם, שהסרט מציין במפורש שהפינגווינים הם מונוגמים עונתיים – כמו כוכבי סרטים אחרים הזוכים לגידופיהם של שומרי המוסר, גם הפינגווינים מוצאים לעצמם בן זוג חדש בכל עונה.
ויש גם קושי בעדות שהם משמשים לתכנון תבוני. כשהפנגווינים דוגרים על הביצה, הם מאזנים אותה על כפות הרגליים שלהם ומצמידים אותה לגופם החם. אם הביצה נופלת על הארץ, אפילו לזמן קצר, היא קופאת ונסדקת. תכנון תבוני אמיתי היה מסדר התפתחות תוך-גופית או קליפה עבה יותר, או חיים במיאמי. ולבסוף, בני הזוג חייבים ללכת, כל אחד בתורו, מרחק של 110 ק”מ כדי להביא מזון מן הים. הציפורים חייבות ללכת.
נעבור כעת מן השפוטים אל הבית המשפט. ב-26 בספטמבר 2005 ישבתי בבית המשפט הפדרלי בהריסבורג שבפנסילבניה ושמעתי את עורך הדין מבקש, קרוב לוודאי בפעם הראשונה בהיסטוריה, “האם נוכל לראות את השוטון החיידקי, בבקשה?” הרגע הזה, בעל המשמעות החלוצית בהיסטוריה התחיקתית, אירע ביום הראשון לדיון המשפטי שיקבע אם הפרה מועצת בית הספר של דובר שבפנסילבניה את התיקון הראשון לחוקה האמריקנית בהכנסת הדת לבית ספר ציבורי. המועצה דרשה להציג בשיעורי הביולוגיה בכיתה ט' גם את העמדה האנטי-אבולוציונית התומכת בתכנון תבוני.
המשפט כונה לעתים “סקופס 2″, על שמו של המורה לביולוגיה מטנסי, ג'ון סקופס, שנאשם והורשע בהוראת האבולוציה ב”משפט הקופים ” המפורסם ב-1925. אבל ראוי יותר לכנותו “סקופס 3”. דיון בבית המשפט העליון של ארה”ב ב-1987, אדוורדס נגד אגילארד, שאסר על הכנסת מדע הבריאה לבתי הספר הציבוריים, כונה לעתים קרובות “סקופס 2”. ואי אפשר שיהיו שני סקופס 2, אלא אם כן הכוחות הבלתי רציונליים התחילו לשפץ גם את תכנית הלימודים במתמטיקה.
חברי מועצת בית הספר של דובר המעוניינים בהוראת התכנון התבוני חופשיים לעיין בפסקה הראשונה כדי לקבל הסבר מהו תכנון תבוני. ראש ועדת תכנית הלימודים, התומך בהוראת תכנון תבוני, ויליאם בקינגהם, היה יכול להעתיק אותה לפתק ולהיעזר בו כשנשאל בעת מתן תצהיר בינואר 2005: “האם אתה מבין במושגים פשוטים מאוד מהו תכנון תבוני? מה מלמד התכנון התבוני?”. בקינגהם ענה: “חוץ ממה שאמרתי, כלומר – מדענים, הרבה מדענים – אל תשאל אותי מה שמם. אני לא יכול להגיד לך מאין זה בא. הרבה מדענים סבורים שפעם בעבר, משהו, מולקולות, אמבות, מה שזה לא היה, התפתח למורכבות של החיים כפי שאנחנו מכירים עכשיו.”
האם התלמידים שלנו לומדים משהו בכלל? על כל פנים, בזמן כתיבת הטור הזה עדיין המשפט נמשך. נצטרך אפוא לשוב לנושא בעתיד. הי, איש לא אמר שקל לעמוד עמידה נצחית על המשמר.
