מרכז טאוב: מצב ההשכלה הגבוהה ממשיך להתדרדר – מספר אנשי הסגל היום קטן מב-1973

מאז 1973 גדל מספר הסטודנטים יותר מפי שניים ממספר הפרופסורים. • האוניברסיטאות עברו מהעסקת חוקרים אקדמיים (שעלותם גבוהה יותר) להרחבת מיקור-החוץ של ההוראה ולהעסקת מרצים חיצוניים שאינם חוקרים • "בריחת המוחות" מישראל לארצות הברית היא תופעה שאין לה אח ורע בעולם המערבי

מספר חברי הסגל באוניברסיטאות בישראל הגיע לשיא בשנות השבעים. מקור: מרכז טאוב
מספר חברי הסגל באוניברסיטאות בישראל הגיע לשיא בשנות השבעים. מקור: מרכז טאוב

עם תחילת שנת הלימודים האקדמית הניצבת מעבר לפינה, מרכז טאוב מפרסם עבודת מחקר על מצב ההשכלה הגבוהה בישראל – שתופיע ב"דוח מצב המדינה 2013" של המרכז.

כפי שמציין עורך המחקר, פרופ' דן בן-דוד: "במהלך שני עשורים וחצי מהקמתה, הקימה ישראל אוניברסיטאות מחקר מהשורה הראשונה בעולם. למרות הצפת המדינה בפליטים שהגיעו ארצה רק עם הבגדים שלגופם, תקופת צנע שבה היה מחסור במזון, מלחמות כוללות חוזרות ונשנות ואילוצי תקציב קשים – כבר בתחילת שנות השבעים היו לישראל שבע אוניברסיטאות מחקר חשובות ומספר חברי הסגל הבכירים לנפש נסק והגיע לרמות הדומות לאלה שבארצות הברית" (תרשים 1).

"לעומת זאת, מאז שנות השבעים ישראל עשירה במידה ניכרת ויש לה יכולות רבות יותר לפתח את מערכת ההשכלה הגבוהה, אך המדינה שינתה כיוון באופן דרמטי. במשך תקופה של כארבעה עשורים, האוניברסיטאות ירדו בעקביות מסדר העדיפויות של המדינה – כפי שניתן לראות בבירור מהנתונים".

תרשים 2 מראה את השינויים באוכלוסייה ובביקוש להשכלה גבוהה בין השנים 1973 ו-2010, ואת תגובת מדינת ישראל מבחינת מספר המשרות האקדמיות שהיא בחרה לממן.

תרשים 2 מראה את השינויים באוכלוסייה ובביקוש להשכלה גבוהה בין השנים 1973 ו-2010, ואת תגובת מדינת ישראל מבחינת מספר המשרות האקדמיות שהיא בחרה לממן.
תרשים 2 מראה את השינויים באוכלוסייה ובביקוש להשכלה גבוהה בין השנים 1973 ו-2010, ואת תגובת מדינת ישראל מבחינת מספר המשרות האקדמיות שהיא בחרה לממן.

המחקר של מרכז טאוב מצא כי בעוד שאוכלוסיית ישראל עלתה ב-133 אחוז, אוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטאות המחקר גדלה ב-157 אחוז, ומספר הסטודנטים בכל מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל (כולל המכללות) עלה ב-428 אחוז. לעומת הגידול המאסיבי במספר הסטודנטים, מספרם של אנשי הסגל הבכירים באוניברסיטאות המחקר עלה ב-9 אחוז בלבד, בעוד שהשינוי הכולל בסגל האקדמי הבכיר בכל המכללות והאוניברסיטאות עלה ב-40 אחוז בלבד. למעשה, לאורך 35 השנים האחרונות מספר אנשי הסגל הבכירים בשתי האוניברסיטאות המובילות בישראל לא רק שלא גדל, אלא אף הצטמצם. בשנת 2010 היו 17 אחוז פחות משרות סגל בכיר באוניברסיטה העברית מאשר ב-1973 ו-26 אחוז פחות משרות באוניברסיטת תל אביב. גם הטכניון איבד למעלה מרבע (26 אחוז) ממשרות הסגל הבכיר שהיו לו לפני כארבעה עשורים.
תרשים 3 מציג את הגידול במספר הסטודנטים לכל איש סגל בכיר בין השנים 1977 ו-2010. כפי שמציין פרופ' בן-דוד, "המצב גרוע בהרבה מכפי שמשתקף ממספרים אלו, כשמדובר בסטודנטים הלומדים כיום לתארים מתקדמים ובאפשרות להעברת הממצאים העדכניים ביותר מחזית הידע לדור הבא של החוקרים". נמצא כי מספר הסטודנטים לדוקטורט ביחס למספר אנשי הסגל הבכיר עלה מרמה של פחות מסטודנט אחד ליותר משני סטודנטים לכל איש סגל ומספר הסטודנטים לתואר שני לכל איש סגל גדל פי ארבעה, מ-2 ל-8.

כדי למלא את החסר בהוראה, אוניברסיטאות המחקר פנו למיקור חוץ. המחקר של מרכז טאוב מוצא שאלו צירפו לשורותיהן מורים מן החוץ במספרים הולכים וגדלים על חשבון הגידול הנדרש במספר אנשי הסגל הבכיר בעלי הקביעות או במסלול קביעות (תרשים 4). ב-1986 שיעור המרצים מן החוץ עמד על 13 אחוז מכלל אנשי הסגל הבכיר. עד 2010 עלה שיעור זה לכדי 46 אחוז.

כפי שמציין פרופ' בן-דוד, "לפתרון חסכוני זה, המשקף את העניין הציבורי הפוחת במימון אוניברסיטאות המחקר – כפי שזה בה לידי ביטוי בתקציב המדינה – היו שתי השלכות שליליות חשובות. הראשונה היא הידרדרות באיכות ההוראה שסטודנטים זוכים לה – בעיקר כשמדובר בתארים מתקדמים – המגיעה מאנשים שאינם עוסקים באופן פעיל במחקר מתקדם. השנייה היא שייתכן שאלו המשמשים היום כמורים מן החוץ התכוונו להמשיך במסלול מחקרי בתום לימודיהם ולפתח קריירה אקדמית, אך המחסור הגובר בתקני סגל בכיר באוניברסיטאות המחקר של ישראל, יחסית למספר תלמידי המחקר המסיימים, גרם לרבים מהם לנטוש את המסלול המחקרי או למצוא משרות מחקר בחו"ל."

המחקר של מרכז טאוב מראה שישראל ניצבת בראש המדינות שסובלות מבריחת מוחות אקדמיים לארצות הברית – וזאת בסדרי גודל גבוהים משמעותית משאר המדינות (תרשים 5). המחקר גילה שנתוני בריחת המוחות החריפו בשנים האחרונות: ב-2003-2004 היו 25 מרצים ישראלים בארצות הברית על כל 100 אנשי סגל בכיר בכל האוניברסיטאות והמכללות בישראל, בהשוואה ל-1-4 מרצים זרים באוניברסיטאות אמריקאיות מכל שאר מדינות העולם (מלבד קנדה, עם 12 מרצים בארה"ב) על כל 100 במדינת האם. עד שנת הלימודים 2007-2008 (הנתונים המעודכנים ביותר הקיימים), פרופ' בן-דוד מצא שבריחת המוחות האקדמיים ממרבית המדינות לארה"ב הצטמצמה – בעוד שבריחת המוחות מישראל לארצות הברית עלתה ל-29 מרצים על כל 100 בישראל.

פרופ' דן בן-דוד מסכם: "ההשכלה היא אולי התשתית החשובה ביותר של מדינה. בישראל נמצאים כמה ממוסדות המחקר האקדמיים המובילים בעולם, והם עשויים להיות המפתח לשדרוג מערכות החינוך היסודי והעל-יסודי ולהעלאת פריון העבודה (הנמוך מאוד יחסית למדינות מפותחות אחרות), החיוני כל כך להתמודדות במשק גלובלי מודרני. במהלך ארבעת העשורים האחרונים, ישראל – שכיום עשירה הרבה יותר בהשוואה למצבה בשנותיה הראשונות, עם יכולת תקציבית גדולה במידה ניכרת מזו שהייתה לה בשנות החמישים והשישים – הזניחה בהתמדה את המוסדות האקדמיים שלה, מה שמטיל סיכון הולך וגובר על עתידה, התלוי לחלוטין ביכולתה להישאר בחזית הטכנולוגיה. לא מאוחר מדי לשנות כיוון, אך זה מחייב את ישראל להחזיר את העדיפויות הלאומיות של המדינה למסלול של העשורים הראשונים – מסלול שבסופו של דבר היה זה שאפשר לישראל להפוך ל'מדינת הסטארט-אפ' שהיא חייבת להיות אם היא חפצה לשרוד בשכונתה העוינת".

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בראשות פרופ' דן בן-דוד, הוא מוסד עצמאי ולא-מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי היושב בירושלים. המרכז מעניק למקבלי ההחלטות המובילים בארץ ולציבור הרחב מבט-על בתחומי הכלכלה והחברה. הצוות המקצועי של המרכז והצוותים הבינתחומיים – הכוללים חוקרים בולטים מהאקדמיה ומומחים מובילים מתחומי המדיניות – עורכים מחקרים ומציעים המלצות למדיניות בסוגיות החברתיות-כלכליות המרכזיות שהמדינה ניצבת מולן.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

5 תגובות

  1. לאקדמאיים האלו אין שום תרומה למדינה. הם סתם חוקרים נושאים תיאורטיים ומפרסמים את ממצאיהם במגזינים בין לאומיים. אין שום סיבה להחזיר אותם ארצה.

  2. הדיווח לגמרי אינו מדוייק משתי סיבות.

    סיבה אחת. חלק (בהשוואה לעבר) מהאקדמאים הבכירים עבר למשרות הוראה במכללות, אקדמאים אילו שמורים במכללות לא ניספר במחקר (לכן לכאורה ניגרעים מהמערכת ומספרם לכאורה ירד).

    סיבה שניה. בעשרות השנים האחרונות, הרבה אקדמאים בכירים עובדים במחקר ישומי מחוץ למערכת האקדמית, למשל רפואה, למשל הייטק. לכן גם הם ניגרעים רק לכאורה בהשוואה לעבר.

    מה שבאמת מצער הוא שכיום המערכת האקדמית לא יכולה לספק מישרות מחקר, בתחומים בהם נידרש מחקר בסיסי (בהשוואה למחקר ישומי שכאמור ניתן לעשות מחוץ למערכת האקדמית). לא רואה פתרון פשוט לכך, כי מדובר בהוצאה תקציבית כבדה שאי אפשר להטיל על המדינה.

    השאלה של יוקר המחיה בארץ שמניע אקדמאים להגר היא עניין ניפרד מכיוון שהוא חל על כל המיגזרים (גם מיגזרים לא אקדמאים).

  3. המצב בקנטים, אני יכול לתת לכם "דיווח מהשטח" ולומר לכם שחלק גדול אולם פחות ממחצית מהסטודנטים לתואר ראשון, בעיקר במקצועות ההנדסה, מתכננים להשתמש בתואר שלהם "כמקפצה" לארה"ב שתעזור להם לקבל מעמד של "תושב קבע" ובטווח הרחוק גם אזרחות. הסיבה ידועה: היחס הביזיוני של הממשלה לאזרחים שמתבטא ביוקר המחיה ובתפקוד גרוע ביותר עד כדי חוסר-קיום של השירותים הממשלתיים הבסיסיים לאזרח.

  4. כל מילה שנכתבה במאמר נכונה! חבל שלא הזכירו את מערכת סיפורי הסבתא שנועדה להחזיר מדענים יורדים ורק בעת נחיתתם, לגלות להם שנשכחו כל ההבטחות שהובטחו…. ההשכלה הגבוהה בישראל במצב קריסה. כשיבדקו את המצב בתיכונים ובמכללות, יגלו שהחורבן כבר בעיצומו…..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן