סודות שיגור הספוטניק מ-1957 נחשפים

בוריס צ'רטוק, אחד ממייסדי תוכנית החלל הסוביטית, לא יכל לספר אף מילה על שיגור הלוויין. כעת, בגיל 95, הוא מדבר לראשונה ומספר איך השיגו הסובייטים עליונות על המערב בכיבוש החלל

כאשר המריא הספוטניק, לפני 50 שנה, העולם כולו הביט למעלה בהתפעלות ובחשש, וצפה במה שנראה כמו חשיפה של תוכנית מסודרת לכיבוש החלל וכנקודה לזכותה במלחמה הקרה.
ואולם 50 שנה מאוחר יותר, נראה כי השיגור החשוב היה רחוק מלהיות חלק מאסטרטגיה מתוכננת להוכחת העליונות הסובייטית על פני המערב. תחת זאת, הלווין הראשון היה תוצאה של הימור שהובל על ידי חלום של מדען, ש"שנורר" טיל, שידך לו את הלווין והכריח את הקרמלין המפקפק לפתוח בעידן החלל.

קודת האור המהבהבת שההמונים בכל רחבי העולם נאספו כדי לראות בשמי הלילה? היא בכלל לא היתה הספוטניק. היה זה השלב השני של המאיץ  של הלווין, כך טוען בוריס צ'רטוק, אחד ממייסדי תוכנית החלל הסוביטית. בסדרת ראיונות עם סוכנות הידיעות AP, אמרו צ'רטוק ובוגרים אחרים של תעשיית החלל כיצד שוגר הספוטניק וכיצד הוא הצליח להשיג את ההישג הבלתי צפוי.
צ'רטוק לא יכול היה לספר מילה אחת על הפרויקט במשך מרבית ימי חייו. שמו, וכן שמו של סרגיי קורולייב, המדען הראשי, היו סוד מדינה. כיום, בגיל 95 ובשיחה עם קבוצה קטנה של עיתונאים במוסקווה, דיבר סוף סוף צ'רטוק על גאוותו על חלקו המכריע בהסטוריה של חקר החלל. "כל אחד מהמשגרים הראשונים היה עבורנו כמו אישה אהובה", אמר. "היינו מאוהבים בכל טיל, ורצינו נואשות לשגר אותו בהצלחה. היינו נותנים את לבנו ונשמתנו כדי לראות אותם טסים. תשוקה זו ונחישותו של קורולייב היו המפתח להצלחת הספוטניק.
אך כך היתה גם המקריות. כפי שתיאר המדען בדימוס, המקפת הראשונה של כדור הארץ נולדה מתוכנית סובייטית שונה לחלוטין, התוכנית השאפתנית לייצור טילים שיוכלו לפגוע בארה"ב ולהטיל עליה פצצות מימן. מכיוון שאיש לא אמר להם כמה כבדים אמורים הטילים להיות, הם בנו את טילי ה-R-7 כשהם כוללים בתוכם רזרבות ולמעשה היו חזקים מכל מה שהיה לאמריקה, אומר גרגורי גר'צקו, מהנדס טילים וקוסמונאוט. המשגר הענק והיכולת שלו לשאת מטען מועיל לא היה דומה למה שנדרש בכלל באותו הזמן, ורק במקרה הוא היה כלי אידאלי לשיגור עצם למסלול סביב כדור הארץ – משהו שלא נעשה קודם לכן.
למעשה ללא האיום הגרעיני, אומרים המדענים הרוסים, הספוטניק היה קרוב לודאי ממריא הרבה יותר מאוחר.

תחרות עם האמריקנים
"הסיבה העיקרית להופעת הספוטניק היתה אווירת המלחמה הקרה והמירוץ שלנו נגד האמריקנים", אמר צ'רטוק. "הטילים הצבאיים היו הדבר העיקרי שחשבנו עליו באותו רגע". כאשר פרויקט ראשי הנפץ נקלע למכשולים, קורולייב, האבא של תוכנית החלל הסוביטית החליט לנצל את ההזדמנות. קורולייב, מדען בעל חזון ואדם חזק במיוחד, לחץ על הקרמלין לאפשר לו לשגר לוויין. ארה"ב כבר תכננה צעד דומה ל-1958, אמר, כחלק מהשנה הגיאופיסית הבינלאומית.
ואולם בעוד הממשלה אישרה את הפרויקט בינואר 1956, הצבא רצה לשמור על הטילים לתוכנית הפצצות. אמר גרצ'קו, 76, "הם התייחסו ללוויינים כאל צעצועים, פנטזיה טיפשית של קורלייב".

"לאמריקנים היתה תוכנית לשיגור לווינים", אמר גרצ'קו. "לתוכנית האמריקנית קראו ונגארד, אך הם מצאו עצמם מפגרים אחרינו".
גם לברית המועצות היה לווין בפיתוח, אך ארך זמן רב מדי להשלימו, כך ידע קורולייב, לפיכך הוא הורה לצוותו לפתח במהירות מקפת פרימיטיבית. היא נקראה PS-1, ראשי תיבות של המילים 'פרוסטריהי ספוטניק' – הלוויין הראשון.
גר'צקו, שחישב את המהירות עבור שיגור הלוויין הראשון, אמר כי הוא מהנדסים צעירים אחרים ניסו לשכנע את קורולייב לצייד את ספוטניק בכמה מכשירים מדעיים. קורולייב סירב, ואמר שאין זמן. "אם קורולייב היה מקשיב לנו ומתחיל להוסיף מכשירים על הלוויין, האמריקנים היו יכולים לפתוח את עידן החלל", אמר גר'צקו.
הלווין, ששקל 83 קילוגרם, נבנה בפחות מ-3 חודשים. המתכננים הסובייטיים בנו כדור המורכב ממעטפת אלומיניום והכיל שני משדרי רדיו וארבע אננטנות. העיצוב המקורי של הלווין היה בעל צורה חרוטית, אך קורולייב העדיף את הצורה הכדורית. "כדור הארץ הוא עגול, והלווין הראשון שישוגר חייב להיות בעל צורה כדורית", מצטט אותו כיום צ'רטוק. פני השטח של ספוטניק מורקו כדי להחזיר טוב יותר את קרני השמש ולמנוע התחממות יתר.
השיגור תוכנן בתחילה ל-6 באוקטובר, אך קורולייב חשש שארה"ב מתכננת שיגור יום קודם לכן. הק.ג.ב התבקש לבדוק אך לידיעה כנראה לא היה בסיס. ואולם קורולייב לא רצה לקחת סיכון. הוא ביטל כמה בדיקות של הרגע האחרון והקדים את השיגור ביומיים, ל-4 באוקטובר 1957.

עוד ירח אחד
"יותר מכל אדם אחר, קורולייב הבין כמה חשוב היה לפתוח את עידן החלל", אמר גר'צקו. "לכדור הארץ היה רק ירח אחד למשך מיליארדי שנים ולפתע יש לו עוד אחד, ירח מלאכותי." זמן קצר לאחר השיגור מהמישורים היבשים של הרפובליקה הסובייטית של קזחסטן, שידר הלוווין את הביפ המפורסם ביותר בעולם. ואולם המהנדסים על הקרקע לא תפסו מיד את חשיבותו.
"באותו רגע, לא יכולנו להבין את חשיבות הפעולה שעשינו", נזכר צ'רטוק. "חשנו אקסטזה על כך רק מאוחר יותר, כאשר העולם כולו רץ ריצת אמוק. רק ארבעה או חמישה ימים מאוחר יותר, הבנו שמה שעשינו גרם לנקודת מפנה בהסטוריה של התרבות האנושית".
מיד לאחר השיגור התקשר קורולייב למנהיג הסובייטי ניקיטה כרושצ'וב לדווח לו על ההצלחה. בנו של כרושצ'וב, סרגיי, שהיה לצד אביו ברגע השיחה הזו, זוכר שהם האזינו לקולות הביפ ומיד לאחר מכן הוא הלך לישון. סרגיי קורולייב אמר כי בתחילה הם ראו את השיגור כעוד אחד מסדרת ההשגים הטכנולוגיים של ברית המועצות, כמו מטוס הנוסעים הסילוני הראשון או תחנת הכוח האטומית הראשונה.
"כולנו, אנשיו של קורולייב, שעבדו בתוכנית, כרוש'צוב ואנוכי ראינו זאת כעוד הישג המוכיח כי המדע והכלכלה הסוביטיים נמצאים בדרך הנכונה" אמר כרושצ'וב הצעיר, כעת עמית בכיר במכון ווטסון ללימודים בינלאומיים באוניברסיטת בראון.
הדיווח הסובייטי הראשון על שיגור הספוטניק היה קצר ונקבר עמוק בתוך דפי הפרבדה, העיתון היומי של המפלגה הקומוניסטית. ואולם יומיים לאחר מכן הוא היה בכותרת הראשית כשהוא ציטט כדור שלג מתגלגל של תגובות בינלאומיות. פרבדה גם פרסם תיאור של מסלול הספוטניק כדי לאפשר לאנשים לראות אותו כשהוא חולף מעליהם. המאמר לא הזכיר כי האור שראו הצפוים חוצה את שמי הלילה היה אורו של השלב השני של המאיץ, שנשאר בערך באותו המסלול כמו הלווין הקטן שלא נראה לעין בלתי מזוינת.
כשהם נרגשים מהתהילה הבינלאומית, הורה כרושצ'וב לקורולייב מיד לשגר לווין חדש, הפעם כדי לציין את יום המהפכה הבולשביקית המצויין ב-7 בנובמבר. "לא האמנו שתשיג את האמריקנים עם הלווין שלך אך עשית זאת, וכעת אתה צריך לשגר לווין חדש עד 7 בנובמבר". ציטט גרצ'קו את זכרונותיו של קורולייב.
כשהם עובדים מסביב לשעון, בנו קורולייב וצוותו עוד לווין בפחות מחודש. ב-3 בנובמבר הם שיגרו את ספוטניק 2, ששקל כבר כ-500 ק"ג ונשא את המטען החי הראשון, כלבה מעורבת העונה לשם לייקה בתא קטן דחוס אוויר. הכלבה מתה מהתקף לב לאחר כשבוע (ולדעת מומחים רבים הדבר קרה לאחר כמה שעות), דבר שגרר מחאה מצד חובבי בעלי חיים, אך הטיסה אישרה כי יצור חי יכול לשרוד בחלל, והדבר סלל את הדרך לטיסות מאוישות.
הספוטניק הראשון צפצף במשך 3 שבועות ובילה בחלל שלושה חדשים לפני שנשרף באטמוספירה. הוא היקף את כדור הארץ כ-1,400 פעמים, מעט פחות ממאה דקות ארכה לכל הקפה. עבור קורולייב היתה גם מרירות ולא רק שמחה, מכיוון שהוא מעולם לא הוזכר כאחד התורמים לשיגור, ותפקיד המפתח שלו היה ידוע רק לפקידים ולמתכנני חלל מעטים.

הישג של העם הסובייטי כולו
ליאוניד סדוב, חבר האקדמיה הסובייטית למדעים שלא היה קשור לתוכנית החלל, הוצג בפני המערב באורח אירוני כאבי הספוטניק. בינתיים, קרולוייב הורשה לפרסם רק את המחקרים הלא רגישים שלו, תחת שם בדוי – פרופ' ק. סרגייב. כרושצ'וב דחה את הצעת ועדת נובל לתת את הפרס לקורולייב, והתעקש על כך שזה היה הישג של העם הסוביטי כולו.
סרגיי כרושצ'וב אמר כי אביו חשב כי דיווח על קורולייב ירגיז מתכנני טילים אחרים ויפגע בתוכניות הטילים והחלל הסוביטיים. "אנשים אלו התנהגו כמו שחקנים, הם היו כולם מקנאים בקורולייב", אמר. "אני סבור שהחלטה של אבי היתה נכונה פסיכולוגית אך כמובן קורולייב חש נפגע".
בתו של קורולייב, נטליה, כתבה בספר כי ההסתרה ציערה את אביה. "היינו כמו כורים – עבדנו מתחת לאדמה", היא מצטטת דברים שאמר. "אף אחד לא שמע עלינו".
ברית המועצות ושאר העולם למדו על שמו של קורולייב רק לאחר מותו ב-1966. ביתו במוסקבה בו נפגש צ'רטוק עם העיתונאים, הפך למוזיאון לכבודו של המדען הראשי.
צ'רטוק הורשה לצאת לנסיעות מחוץ לברית המועצות רק בסוף שנות השמונים, לאחר שהמנהיג הסובייטי האחרון, מיכאיל גורבצ'וב הפעיל ליברליזציה בברית המועצות. ראשית תוכנית החלל ששרדו אינם אנונימיים עוד וגם אינם שומרים על שתיקה, והם דורשים את התהילה שנגזלה מהם. "היריבות בחלל, אף שהיו לה סיבות צבאיות, דחפה קדימה את המין האנושי", אומר ולארי קורזון, קוסמונאוט ששירת כסגן מנהל מרכז אימוני הקוסמונאוטים סטאר סיטי." ההשגים שלנו היום מקורם בתחרות ההיא", אמר.
בסופו של דבר, היו אלו האמריקנים אשר זכו במרוץ לירח, כמעט 12 שנים מאוחר יותר. כרושצ'וב לא היה מעוניין להגיע לשם, אומר בנו, והמאמצים נעשו בתקופת יורשו, ליאוניד ברז'נייב, אך הם לא היו מוצלחים, וגררו מריבות בין קורולייב לבין שאר המתכננים. "לא היינו מגיעים לירח ראשונים בכל מקרה", אמר קורולייב. "הפסדנו במרוץ בגלל שהתעשיה האלקטרונית שלנו היתה מפגרת".
כיום, על אף שהספוטניק נכנס לספרי ההסטוריה, הוא עדיין משמש ככוח מניע. באוגוסט, כאשר הונף הסגל הרוסי על קרקעית הים בקוטב הצפוני, הקרמלין השווה זאת לצעד של ניל ארמסטרונג על הירח – סימן, אולי, לכמה הרוסים עדיין נאחזים בהישג הראשון בחלל.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

3 תגובות

  1. תודה על המאמר מעורר הזיכרונות.
    בעת שיגור הספוטניק הייתי נער ששתה כל מילה על נושאי החלל.
    אף שהחומר מוכר, נהניתי מהזיכרונות המועלים בו.
    קוריולוב וחבריו{"הפון בראון" של הרוסים} , איזה אנשים מדהימים!

  2. חחחחח זרקו כלבה לחלל
    והמסכנה ששמעה צפצןפים וראתה את הירח ואת כל הטררם ליבה לא עמד לה ….. סליחה שזה מצחיק אותי אני קוקו
    היא מסכנה אבל אני מניאק ששמח לאיד

  3. אם כל הכבוד לאתר הידען – זה אחד המאמרים הכי פחות ראויים שראיתי.

    צירטוק מספר בפעם הראשונה? האדם פרסם ספרים כבר לפני שנים.

    ""לא היינו מגיעים לירח ראשונים בכל מקרה", אמר קורולייב. "הפסדנו במרוץ בגלל שהתעשיה האלקטרונית שלנו היתה מפגרת"."
    קודם כל קורוליוב. דבר שני, סרגיי פבלוביץ' נפתר ב 1966. ומתי היתה הנחיתה על הירח?
    אגב זו לא עובדה מוגמרת עד כמה רכיבים אלקטרוניים לתעשייה בטחונית בבריה"מ היו נחותים לעומת האמריקאיים.

    וזה רק משהו קטן.

    אני מניח שמדובר בתרגום מהיר מאיזה שהוא עיתון אמריקאי, אבל בפעם הבאה כדי לבדוק את מה שמתרגמים לפני שעושים זאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן